גדליה אלון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גדליה אלון
גדליהו רוגוזניצקי
1902 –‏ 1950
Gedalia-Alon.jpg
תרומות עיקריות
חקר תולדות ארץ ישראל
נתונים נוספים
ענף מדעי היסטוריון
נולד 1902
נפטר 17 במרץ 1950 (בגיל 48 בערך)
ארצות מגורים ארץ ישראל
פרסים והנצחה

חתן פרס ישראל במדעי היהדות לשנת תשי"ג (3 שנים לאחר פטירתו).

גדליה אלון (רוֹגוֹזניצקי) (190217 במרץ 1950) היה היסטוריון ישראלי, חתן פרס ישראל במדעי היהדות לשנת תשי"ג (1953) לאחר מותו.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשנת 1902[1] בשם גדליהו רוֹגוֹזניצקי בעיירה קוברין שבפלך גרודנה של האימפריה הרוסית, בתחום המושב היהודי (כיום בבלארוס). אביו, רבי נחמן, היה תלמיד חכם ובעל מלאכה. אלון למד ב"חדר" וב"ישיבה קטנה" שנוסדה אז בקוברין. בשנת 1913, בגיל 12, החל ללמוד בישיבת סלבודקה, אחת מהישיבות היוקרתיות ביותר בליטא, שם יצא שמו למרחוק כעילוי. בזמן מלחמת העולם הראשונה נע ונד אלון עם ישיבתו. ב-1917 שב לעיר מולדתו.

לאחר הצהרת בלפור נהפך אלון לפעיל ציוני ויסד בקוברין בית ספר עברי, הנושא אופי דתי לאומי. בשנת 1922 סיים את חוק לימודיו בבית ספר תיכון יידי בווינה. ב-1924 נסע לברלין, שם למד שנה אחת באוניברסיטת ברלין ובבית המדרש לרבנים בברלין של הילדסהיימר. עלה לארץ ישראל ב-1926, החל ללמוד באוניברסיטה העברית ובשנת 1931 היה ממסיימי מחזור הלימודים הראשון בה. אלון החל ללמד באוניברסיטה תלמוד והיסטוריה של תקופת המשנה והתלמוד. בכל תקופת הוראתו באוניברסיטה לימד כמורה מן החוץ ללא קביעות, באמצעות קרן מחקר שהתחדשה משנה לשנה.

אלון היה חבר בהגנה וב-1936 שימש כמפקד פלוגה. למרות גילו המבוגר, נטל חלק גם במלחמת העצמאות בהגנה על הר הצופים, אבו טור ותלפיות.[2]

נפטר מהתקף לב בכ"ח באדר תש"י בירושלים.

בתשי"ג (1953), שלוש שנים לאחר פטירתו, חולק לראשונה פרס ישראל, ואלון היה חתן פרס ישראל במדעי היהדות על ספרו (שראה אור לאחר מותו) "תולדות היהודים בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד".[3]

לאלון שלושה ילדים: נועה דותן, אלעאי אלון, פרופסור לאסלאם בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, ונחי אלון, פסיכולוג.

פועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלון חקר את תולדות ארץ ישראל בתקופה שתחילתה באלכסנדר מוקדון ומגיעה לסיומה בכיבושי הערבים, תקופה שעמדה בסימן מאבקו של עמינו עם הפוליטיקה והתרבות היוונית והרומית מאיחד, ופרס הפרתית והסאסאנים מאידך. אלון שלט באופן מופלא במדעי היהדות. פרט לכך שלט שליטה מלאה בכל הענפים של המדעים הקלאסיים ובהם: פפירולוגיה הלניסטית, אפיגרפיה יוונית ורומית, המשפט הרומי, ספרות והיסטוריה של יוון ורומי מהומרוס ועד יוסטיניאנוס והספרות הנוצרית מכתבי הברית החדשה ועד אחרוני אבות הכנסייה.

אלון השתמש בשיטה הפילולוגית-היסטורית בניתוחם של המקורות היוונים והרומי, בשיטה זו השתמש גם בביאור המקורות התלמודיים. בין מוריו העריך ביותר את אברהם ביכלר, ובסופו של דבר עלה על רבו. אלון התוודה בקרב חבריו כי הוא שואף לפרוץ דרך בחקר התלמוד, כפי שעשה תאודור מומזן בתחום ההיסטוריה הרומית. כפי שמומזן השתית את בניינו ההיסטורי על יסודות המשפט המדיני הרומי, כן שאף אלון לבנות את ההיסטוריה של תקופת התלמוד והמשנה על פי יסודותיה של ההלכה. כל הלכה נחקרה בנפרד, וביחד מרכיבות ההלכות השונות הבניין ההיסטורי בכללותו. כל הלכה ואגדה נתפשו בתחילה כדבר קודש ופורשו באופן מסורתי ואז נקבעו בתוך המציאות ההיסטורית ופורשו לפיה. אלון קורא תיגר על ההפשטה של ההיסטוריה היהודית ובא לבאר את מוצא פיהם ומעשיהם של פרושים וחכמים לפי תנאי הנסיבות בנות הזמן בהן הם חיו ולפי כוונות מאמרי ההלכה והאגדה.

בערוב ימיו הקדיש עצמו אלון לתולדות הסדרים המשפטיים, החברתיים והפוליטיים של ארץ ישראל היהודית בתקופת המשנה והתלמוד.

אלון האיר צוהר על המדרג החברתי של המנהיגים הדתיים בישראל והתחקה אחר אופי מנהיגותם. לפי דעתו, התקיים בקרבם מנהל אוטונומי עד חורבן התרבות העברית העתיקה בארץ, מכאן שאין לראות בתקופה שאחרי חורבנו של הבית השני כתקופת הגלות, אלא המשך החיים העצמאיים בארץ בעלי נופך לאומי. הוא אף הראה כי חרף השוויון ששרר בעולם היהודי, הרי שחכמי ההלכה, שלהלכה היה אמור לחול עליה העיקרון הדתי של החירות והשוויון, הושפעו מהמבנה האוליגרכי החברתי של הקיסרות הרומית שסביבם והתפתח אצלם משטר מעמדי של מעבר בירושה מאב לבן, שהוא מסממני האצולה. סטגנציה מעמדית זו הייתה להם לרועץ והיא גם בין הגורמים שהביאו לחורבנו של העולם היווני-הרומי.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל מאמריו כונסו בארבעת הספרים הבאים, שיצאו לאור לאחר פטירתו על ידי ע"צ מלמד ושמואל ספראי), ולימים ראו אור בתרגום לאנגלית:

  • תולדות היהודים בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשי"ג-תשט"ז. (2 כרכים) (הספר באתר דעת: כרך א, כרך ב)
  • מחקרים בתולדות ישראל בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשי"ז-תשי"ח. (2 כרכים) (הספר באתר דעת: כרך א, כרך ב)
  • Gedalyahu Alon, Jews, Judaism, and the Classical World: Studies in Jewish History in the Times of the Second Temple and Talmud; translated from the Hebrew by Israel Abrahams,‪ Jerusalem: Magnes Press, the Hebrew University, ‪1977. ("מחקרים בתולדות ישראל בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד")
  • Gedaliah Alon, The Jews in their Land in the Talmudic Age (70-640 C.E.); translated and edited by Gershon Levi, Jerusalem:‎ Magnes Press, the Hebrew University, 1980-1984. (מהדורה נוספת: Cambridge, Mass.:‎ Harvard University Press, 1989. ("תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד")

לזכרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יצחק בער ... [ואחרים], "לזכרו של גדליהו אלון: דברים שנאמרו באזכרה מטעם האוניברסיטה העברית", ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשי"ג. (חוברת)

ספר לזכרו:

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אפרים אלימלך ‬אורבך, 'היהודים בארצם בתקופת התנאים', בחינות 4 (תשי"ג), 72–61. נדפס שוב בתוך: מחקרים במדעי היהדות ב (תשנ"ח), 687–700. (ביקורת על "תולדות היהודים בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד")
  • זלמן דזימיטרובסקי, 'גדליה אלון ז"ל', קריית ספר כו (תש"י), 308–312.
  • יצחק בער, 'גדליה אלון ז"ל', ציון טו (תש"י), 156–159.
  • יצחק ‬בער, 'גדליהו אלון', בתוך: ספר זיכרון לגדליהו אלון: מחקרים בתולדות ישראל ובלשון העברית (תש"ל), עמ' 3–6.
  • שמואל ספראי, 'גדליהו אלון: חוקר ומורה', מדעי היהדות 41 (תשס"ב), 73–71.
  • ישעיהו גפני, 'על גדליהו אלון ומקומו בהיסטוריוגרפיה התלמודית', מדעי היהדות 41 (תשס"ב), 75–83.
  • דורון מנדלס, דהרקע היווני-רומי ב"תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד" לגדליהו אלון', מדעי היהדות 41 (תשס"ב), 85–94.
  • בצלאל בר כוכבא, 'לכל אחד גדליהו אלון שלו', מדעי היהדות 41 (תשס"ב), 95–106.
  • אהרן אופנהיימר, 'גדליהו אלון במבחן היובל', ציון ס"ט, ד (תשס"ד), 459–486.

ביבליוגרפיה של כתביו:

  • שמואל ספראי, 'ביבליוגרפיה של כתבי ג. אלון ז"ל', קריית ספר כו (תש"י), 313–314.
  • דוד תמר, 'השלמה לביבליוגרפיה של כתבי ג. אלון ז"ל', קריית ספר כז (תשי"א), 120.
  • 'ביבליוגראפיה של כתבי גדליה אלון', בתוך: ספר זיכרון לגדליהו אלון: מחקרים בתולדות ישראל ובלשון העברית (תש"ל), 292–294.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זלמן דימיטרובסקי, גדליה אלון ז"ל. בתוך: קריית ספר, כרך כו, עמ' 311.
  2. ^ גדליהו אלון, דבר, 17 במרץ 1950.
  3. ^ החלוקה הראשונה של "פרס ישראל", דבר, 21 באפריל 1953.