האמנה להגנה על זכויותיהם של כל מהגרי העבודה ובני משפחותיהם
האמנה להגנה על זכויותיהם של כל מהגרי העבודה ובני משפחותיהם היא אמנה בין-לאומית שנועדה להבטיח זכויות אדם בסיסיות למהגרי עבודה ולבני משפחותיהם[1]. תופעת ההגירה של מאות מיליוני מהגרי העבודה[2], שהתרחבה בעידן הגלובליזציה, הביאה לצורך לעגן את זכויותיהם של מהגרי העבודה ובני משפחותיהם בצורת אמנה בינלאומית, בחסות האו"ם. האמנה אומצה ב-18 בדצמבר 1990 ונכנסה לתוקף ב-1 ביולי 2003. הוועדה להגנה על זכויותיהם של כל מהגרי העבודה ובני משפחותיהם היא האחראית לעקוב אחר יישום האמנה[3].
סיבות ורקע היסטורי לאימוץ האמנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1990 מספר מהגרי העבודה העולמי עמד על כ-154 מיליון[2] והתעוררה ההבנה בקרב מדינות שיש צורך בעיגון נורמות בינלאומיות להגנה על זכויות העובדים הזרים על רקע תופעת הגירת העבודה ההולכת וגדלה. במבוא לאמנה עולים נושאי הפגיעות והקשיים שאיתם צריכים להתמודד מהגרי העבודה ובני משפחותיהם כאשר הם מנותקים מארץ מולדתם ונמצאים בארץ זרה והצורך בהגנה בינלאומית על זכויותיהם. הבטחת זכויות אדם יסודיות לעובדים זרים היא תנאי מרכזי למניעת סחר בבני אדם למטרות עבודה[4]. אמנה זו היא ייחודית ונותנת מענה מקיף לזכויות מהגרי עבודה ובני משפחותיהם למרות שמבחינה היסטורית, לאמנה זו קדמו אמנת הגירה לתעסוקה 1949 והמלצה לתקנות הגנה על העובדים הזרים 1955, שנכתבו על ידי ארגון העבודה הבינלאומי, וכן אמנת עובדים זרים 1975, אמנת עבודה בכפייה 1930, אמנת ביטול עבודה בכפייה 1957, אמנות זכויות אדם בינלאומיות, והאמנה נגד אפליה בחינוך 1960.
תכנים עיקריים של האמנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האמנה קובעת סטנדרטים מינימליים שאותם המדינות החברות באמנה יאמצו כלפי עובדים זרים ובני משפחותיהם, ללא תלות במעמד החוקי שלהם. לעיתים מהגרי עבודה לא חוקיים מקופחים או מגורשים תוך רמיסת זכויות אדם בסיסיות להן כל אדם זכאי. בנוסף האמנה מוסיפה בפרק III זכויות נוספות לעובדים זרים חוקיים.
הפרקים העיקריים באמנה כוללים: מטרה והגדרות, מניעת אפליה במתן זכויות, זכויות אדם לכל מהגרי העבודה, הן חוקיים והן לא חוקיים, זכויות נוספות למהגרי עבודה ובני משפחותיהם הרשומים באופן חוקי. פרק III, סעיפים 8-35, מבטיח זכויות אדם לכל מהגר עבודה ובכללן זכויות אזרחיות, פוליטיות, כלכליות, סוציאליות ותרבותיות[5]. סעיף 15 מגן בפני פגיעה בזכות לרכוש, סעיף 21 מגן מפני השמדת מסמכי זהות כמו דרכון, סעיף 22 מונע גירוש קולקטיבי או שרירותי, סעיף 20 קובע שמהגר עבודה לא יקופח ולא יאבד אישור שהייה על רקע הפרת חוזה, סעיף 23 מאפשר למהגר העבודה להסתייע בשירותים הקונסולריים של נציגות מדינתו אם לדעתו הופרה האמנה כלפיו, סעיף 16 מאפשר במקרה של מעצר, להיוועץ עם הקונסול של ארצו, סעיף 25 קובע תנאי עבודה ותנאים סוציאליים זהים לחלוטין למהגר עבודה ולאזרחי המדינה.
סעיפים נוספים שנוגעים לזכויות אדם בסיסיות: סעיף 9 – הזכות לחיים, סעיף 10 – מניעת עינויים ואכזריות, סעיף 11 – נגד עבדות או עבודה כפויה, סעיף 12 – חופש מחשבה, דעה ודת, סעיף 13 – חופש הבעת דעה, סעיף 14 – הזכות לפרטיות, סעיף 16 – הזכות לחופש ולביטחון ושלא להיעצר באופן שרירותי, מעמד שווה בפני החוק, סעיף 18 – שוויון בפני החוק ביחס לאזרחים, סעיף 27 – הזכות לביטחון סוציאלי כמו לכל אזרח, סעיף 28 – הזכות לעזרה רפואית, סעיף 30 – הזכות לחינוך ילדי מהגרי העבודה באופן שווה, בלי תלות לגבי מעמדו החוקי.
בפרק IV מוזכרות זכויות אחרות של מהגרי עבודה חוקיים ובני משפחותיהם בנוסף לזכויות המגיעות להם לפי פרק III. על פי סעיף 37 יהיה זכאי מהגר העבודה לקבל הסברים לפני עזיבתו את מדינת האם, או לחלופין במדינת היעד לגבי התנאים והחוקים במדינה שבה יהיה מועסק. סעיף 38 – מדינות מעסיקות יאפשרו היעדרות זמנית של מהגר עבודה חוקי ממדינתם, מבלי שיאבד את רישיונו. בסעיף 39 נאמר שלמהגר עבודה חוקי חופש תנועה מלא במדינת המעסיק וכן חופש לבחור במקום מגוריו. על פי סעיף 40, למהגרי עבודה הזכות לייצר קשרים כלכליים ומסחריים כדי להגן על השקעתם. סעיף 43 עוסק בשוויון בנגישות למוסדות חינוך, לדיור ולדיור מוגן, לשירותי בריאות, לשירותים סוציאליים ותרבותיים. בסעיף 44 מצוין שהמדינה תסייע בשמירה על שלמות המשפחה של מהגר העבודה. לפי סעיף 47 מוכרת הזכות להעברת כספים לתמיכה במשפחותיהם של מהגרי העבודה, שבארץ המוצא. לפי סעיף 49, מהגר עבודה שאיבד את מקום עבודתו וזכאי לפיצויים, המדינה תאריך את רישיון השהייה שלו על פי הצורך למשך תקופת האבטלה המקובלת. בסעיף 51 מצוינת הזכות לחפש עבודה חלופית במקרה של הפסקת עבודה, מבלי לאבד את הזכות לרישיון שהייה חוקי. בסעיפים 52-53 מהגר עבודה חוקי ובני משפחתו, יוכלו לבחור באופן חופשי את סוג העבודה שהם רוצים, כל זאת תחת מגבלות והסתייגויות מסוימות שהמדינה יכולה לקבוע. סעיף 54 קובע שמהגר עבודה חוקי ייהנה מאותו חוק שקיים כלפי אזרח מדינה ביחס להגנה בפני פיטורין, הטבות למובטלים, גישה לעבודות ציבוריות. סעיף 56- אין לגרש מהגר עבודה למעט על פי חוק מדינה וכן למנוע מצב שיפסיד זכויות שצבר- הכל תחת מגבלות פרק III.
מנגנון יישום ואכיפה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מנגנון היישום והאכיפה של האמנה הוא הוועדה להגנה על זכויותיהם של כל מהגרי העבודה ובני משפחותיהם. ועדה זו מורכבת ממומחים עצמאיים העוקבים אחר יישום האמנה במדינות שהן צד לאמנה. המושב הראשון של הוועדה היה במרץ 2004. כל מדינה, בתום שנה להצטרפותה לאמנה, מחויבת לשלוח דוח מפורט לוועדה על יישום זכויות מהגרי העבודה במדינתה, בהתאם לעקרונות האמנה, ולאחר מכן שוב כל חמש שנים. הוועדה אחראית לבחון את הדוחות ולהעביר הערות והמלצות בהתאם. הוועדה תאפשר בנסיבות מיוחדות ליחידים לפנות אליה במידה ולדעתם הייתה הפרה של הזכויות המתוארות באמנה, וזאת בכפוף לכך שעשר מדינות לפחות יאשרו הליך כזה בהתאם לסעיף 77 של האמנה. הוועדה עורכת פגישות בז'נבה פעמיים בשנה ובנוסף, הוועדה עורכת כנסים לדיון בנושאי האמנה ויכולה להפיץ דוחות פומביים בהתאם[6].
מדינות חברות באמנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי סעיף 87 באמנה, היא נכנסת לתוקף עם אשרור של עשרים מדינות. האמנה נכנסה לתוקף ב-14 במרץ 2003 וכיום חברות בה 51 מדינות. המדינות החברות נכון לדצמבר 2017, הן: אלבניה, אלג'יריה, ארגנטינה, אזרבייג'ן, בנגלדש, בליז, בוליביה, בוסניה והרצגובינה, בורקינה פאסו, כף ורדה, צ'ילה, קולומביה, קונגו, אקוודור, מצרים, אל סלבדור, גאנה, גואטמלה, גיאנה, גינאה, הונדורס, אינדונזיה, ג'מייקה, קירגיזסטן, לסוטו, לוב, מדגסקר, מאלי, מאוריטניה, מקסיקו, מרוקו, מוזמביק, ניקרגואה, ניז'ר, ניגריה, פרגוואי, פרו, הפיליפינים, רואנדה, סאו טומה ופרינסיפה, סנגל, סיישל, סרי לנקה, סנט וינסנט והגרנדינים, סוריה, טג'יקיסטן, טורקיה, מזרח טימור, אוגנדה, אורוגוואי וונצואלה.
מדינות שחתמו אך טרם אשררו: ארמניה, בנין, קמבודיה, קמרון, צ'אד, קומורו, גבון, גמביה, גינאה ביסאו, האיטי, ליבריה, מונטנגרו, פאלאו, סרביה, סיירה לאון וטוגו[7].
ניתן לראות שמדינות שקולטות מהגרים במערב אירופה ובצפון אמריקה לא הצטרפו לאמנה. ובנוסף, ניתן לראות שמדינות מקור, שמהן יצאו מהגרי העבודה, אשררו את האמנה מתוך כוונה להגן על אזרחיהם העובדים במדינות זרות[8].
סוגיות עיקריות שמתעוררות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ניתן לראות כי מדינות רבות לא הצטרפו לאמנה ולכן השפעת האמנה על מהגרי העבודה עדיין קטנה. שום מדינה מערבית הקולטת מהגרי עבודה לא הצטרפה ובכללן מדינות מערב-אירופה וצפון אמריקה, שבהן מספר מהגרי העבודה הגבוה ביותר. זהו מצב היוצר א-סימטריה בין מדינות האם של מהגרי העבודה, שרובן חתומות על האמנה, למדינות היעד שרובן לא חתומות על האמנה. בנוסף, קיימות סיבות נוספות להיענות הנמוכה; ישנן מדינות הטוענות שיש להן חוקים מוסדרים למהגרי עבודה ואין צורך להחליפם על ידי אימוץ אמנה זו ולחלק מן המדינות יש מספר מהגרי עבודה נמוך. כמו כן, קיימות סיבות סוציאליות, כלכליות ופוליטיות לאי הצטרפותן של חלק מן המדינות לאמנה; ישנן מדינות הרואות בסוגיה זו כעניין לאומי פנימי וסיבה נוספת היא שלעיתים חוסר יציבות כלכלית ואבטלה גבוהה בקרב אזרחי המדינות, גורם להן שלא לעודד הגירת עבודה. חלק מהמדינות חוששות כי לדעתן האמנה מבטיחה יותר מדי זכויות למהגרי העבודה; צירוף משפחות לאמנה, זכויות גם למהגרי עבודה לא חוקיים, מדינות חוששות כי הצטרפות לאמנה תעודד הגירה לא חוקית למדינה ומדינות אשר יצטרפו לאמנה יהיו נתונות לביקורת חיצונית אשר עשויה להציגן באור שלילי מבחינת כיבוד זכויות אדם[9].
המעמד החוקי של העובדים הזרים בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]מדינת ישראל אינה חברה באמנה זו והמעמד של העובדים הזרים הוא ארעי. כלומר, עובד זר לא זכאי לקבל מעמד של תושב קבע או תושב ארעי, או להתחיל תהליך של התאזרחות. כדי שעובד זר יקבל אשרת שהייה בארץ, על חברת כוח אדם קבלנית להגיש בקשה למשרד הפנים, בשם אותו עובד שהיא רוצה לגייס ולאחר אישורה, העובד הזר רשאי לקבל את האשרה מנציגות ישראלית הנמצאת במדינתו. מדינת ישראל מקצה מכסות לענפים מסוימים שבהם עובדים זרים רשאים לעבוד והם אינם רשאים לעבור מענף לענף, אך יכולים להחליף מעסיק באותו ענף. העובדים הזרים בישראל מועסקים תחת חברת כוח אדם שהביאה אותם והיא זו שמוסמכת להעביר אותם ממעביד למעביד[10]. בישראל אין חקיקה מקיפה לגבי הזכויות והחובות המגיעות לעובדים הזרים, אך קיים חוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 שאינו עוסק בזכויות אדם בסיסיות, אלא עוסק בכמה זכויות וחובות מצומצמים, בין הזכויות נמצאת הזכות לקבל דיור וביטוח בריאות מהמעביד והזכות להחזיק העתק של חוזה ההעסקה. כמו כן, החוק מגדיר את חובות המעביד וחברת הקבלן כלפי המדינה. יתר על כן, לעובדים הזרים במדינת ישראל לא ניתנות זכויות פוליטיות, אך שמורה להם הזכות המרכזית לפניה לערכאות משפטיות. לגבי מעמדו החוקי של העובד הזר, קיים חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952[11]. בישראל היה קיים הסדר כבילה שעל פיו עובד זר לא יכול היה להחליף מעביד, אך בג"ץ קו לעובד במרץ 2006 קבע כי מעתה יוכל העובד הזר להחליף מעביד. בסוף 2006, ממשלת ישראל קיבלה החלטות לפיהן יש להבטיח תשלום שכר כחוק ומתן תנאים הוגנים לעובדים הזרים ולשמור על זכויותיהם. ההסדר המעודכן של הממשלה לא שינה את מעמדם הארעי של העובדים הזרים ואינו מבטיח להם את הזכאות למעמד חוקי קבוע למשך חמש שנים. כלומר, המדינה רשאית לשלול מהעובד הזר את מעמדו החוקי בישראל בכל עת וכן החברה הקבלנית עשויה לפטר את העובד בתום שנת המחויבות ואז העובד יאבד את מעמדו החוקי[12]. בנוסף, עובד/ת זר אשר התחתן עם עובד/ת זר אחר או עם אזרח ישראלי והוא הורה לילד שנולד בישראל, מאבד את מעמדו כעובד חוקי ומועמד לגירוש[13].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מדינת ישראל רשות האוכלוסין וההגירה. (ינואר, 2013). זכותון לעובדים זרים.
- United Nations Educational, Scientific and Cultural Organization. (2017). L EARNING TO LIVE TOGETHER. :
- International Catholic Migration Commission. (2006, March). Strengthening Protection of Migrant Workers and Their Families with International Human Rights Treaties.
- קהילת עורכי הדין בישראל. (פברואר, 2011). התשתית הרשמית והבסיס החוקי להעסקת זרים בישראל.
- Guide. CareGivers, המדריך הישראלי לבני משפחה מטפלים. (ח.ת). העסקת מטפל זר.
- UN- Claiming Human Rights. (2010, January). The committee on migrant workers
- The UN Migration Agency International Organization for Migrations
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ International Convention on the Protection of the Rights of All Migrant Workers and Members of Their Families (entered into force 1 July 2003) 39481 UNTS vol. 2220, p. 3; Doc. A/RES/45/158
- ^ 1 2 OECD. (2013, October). World Migration in Figures. Retrieved December 1, 2017, From: https://www.oecd.org/els/mig/World-Migration-in-Figures.pdf
- ^ United Nations Treaty Collection. (2017, December). Human Rights, International Convention on the Protection of the Rights of All Migrant Workers and Members of their Families. Retrieved November 28, 2017, from: https://treaties.un.org/Pages/ViewDetails.aspx?src=IND&mtdsg_no=IV-13&chapter=4&clang=_en
- ^ הכנסת, מחלקת מידע ומחקר. (דצמבר, 2006). מעמדם של עובדים זרים, גיוסם והעסקתם- סקירה משווה. אוחזר בתאריך ה 20 בנובמבר 2017, מתוך: https://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m01728.pdf
- ^ OFFICE OF THE UNITED NATIONS HIGH COMMISSIONER FOR HUMAN RIGHTS. (2005). The International Convention on Migrant Workers and its Committee. Retrieved November 8, 2017. From: http://www.ohchr.org/Documents/Publications/FactSheet24rev.1en.pdf
- ^ UNITED NATIONS, HUMAN RIGHTS. (N.D). COMMITTEE ON MIGRANT WORKERS, Retrieved November 7, 2017, From: http://www.ohchr.org/EN/HRBodies/CMW/Pages/CMWIntro.aspx
- ^ ראו הערה 4
- ^ ILO global estimates on migrant workers. (2015). Results and methodology. Special focus on migrant domestic workers. Retrieved November 26, 2017, From: www.ilo.org/wcmsp5/groups/public/---dgreports/---dcomm/documents/publication/wcms_436343.pdf
- ^ United Nations Educational, Scientific and Cultural Organization. (2005, September). United Nations Convention on Migrants’ Rights. Retrieved November 8, 2017, From: http://unesdoc.unesco.org/images/0014/001435/143557e.pdf
- ^ ראו הערה 7, עמוד 2
- ^ ראו הערה 7, עמוד 2
- ^ ראו הערה 7, עמוד 3
- ^ ראו הערה 7, עמוד 3
