היסטוריה של הונגריה: מהכיבוש המדיארי עד הכיבוש העות'מאני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הונגריההונגריה
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של הונגריה

פרהיסטוריה והיסטוריה מוקדמת

מהכיבוש המדיארי עד הכיבוש העות'מאני

הכיבוש העות'מאני והשלטון ההבסבורגי

המהפכה והממלכה הדואלית

מלחמת העולם הראשונה והרפובליקה הסובייטית

תקופת העוצרות ומלחמת העולם השנייה

הונגריה הקומוניסטית

דמוקרטיה ורפורמה

הונגריה

ההיסטוריה של הונגריה בין הכיבוש המדיארי עד הכיבוש העות'מאני תחילתה בכיבוש הונגריה על ידי המדיארים, שבט נוודים שמוצאו בארץ מאגנה הונגריה - כיום בשקיריה, אשר על נהר הוולגה. המדיארים המשיכו בפשיטות לאירופה המערבית, עד שהוכו על ידי הקיסר אוטו הראשון בקרב במישור לך ב-955. לאחר מכן ביססו המדיארים על אדמת הונגריה ממלכה ששמרה על הסדר הפיאודלי וקיבלה את הנצרות. הממלכה נלחמה עם ביזנטיון על השליטה בדלמאטיה ומבחינה פנימית הייתה עדה למאבקים בין האצילים הבכירים (המכונים "המגנאטים") ובין המלך. הפלישה המונגולית בשנת 1241 הביאה להונגריה חורבן והרס. ב-1309 קיבלו את הכתר ההונגרי שליטים מבית אנז'ו עקב מלחמות פנימיות. בשלב זה החלו הפלישות העות'מאניות, אשר נהדפו על ידי הפטריוט ההונגרי הגדול, יאנוש הוניאדי, ב-1437. בנו של יאנוש, מתיאש הוניאדי היה הגדול במלכי הונגריה (מוכר גם כ"מלך הרנסאנס" ההונגרי) וכאביו, חיזקנה מאד, מבחינה חיצונית ופנימית כאחת. תקופה זו, הייתה תור הזהב של הונגריה. בשלהי המאה ה-15, לאחר מותו של מתיאש כתוצאה מהרעלה, עלו לשלטון מלכי בוהמיה מבית יגלו. מלכים אלו איבדו את כל הישגי קודמיהם. מרד איכרים דוכא ב-1514, מלחמת אזרחים פרצה והניוון הפנימי של הממלכה קרא לפולשים מבחוץ. ב-1526 ניצחו העות'מאנים בקרב מוהאץ', והחלו מאה וחמישים שנות שלטון עות'מאני בהונגריה.

מהכיבוש המדיארי עד התבוסה בקרב בשדה לך[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הנסיכות הגדולה של הונגריה

המדיארים, עם נודד שמוצאו בארץ מאגנה הונגריה - כיום בשקיריה, אשר על נהר הוולגה - היו משועבדים, תקופת-מה, לאימפריה הכוזארית. לאחר שסייעו לאימפריה הביזנטית במלחמתה בבולגרים, כבשו עשרת שבטי-המדיארים ("עשרת החצים") את ארץ הונגריה ("אגן הקרפטים") ב-896 בהנהגת ראש-השבט הראשי, הנסיך ארפאד. שנותיו הראשונות של הכיבוש התאפיינו בשיעבוד העמים הסלאבים ששכנו באזורי האגן הקרפטי ובסמוך לנהרות טיסה ודנובה, ובעוד שהסלאבים עבדו את האדמה, המשיכו המדיארים במסעות ביזה ושוד. כקודמיהם ההונים היו הפשיטות המדיאריות מקור לאימה ופחד לעמי אירופה. פשיטות המדיארים הטילו את חתיתן על מרבית היבשת, מהים הבלטי בצפון ועד למצר קורינתוס שביוון בדרום ועד לחצי האי האיברי בדרום מערב. פה ושם, אף סייעו בידם שליטים אירופיים שונים, בהשתמשם בהם נגד יריביהם. על-כל-פנים, מקץ שני דורות כאלה, התעשתו שליטי-אירופה, התאחדו נגדם וב-955 הובסו המדיארים על ידי הקיסר הגרמני אוטו הראשון בקרב בשדה לך (לכפלד) ליד העיר אוגסבורג בדרום בוואריה. תבוסה זו הביאה לסיום הפשיטות, והפכה את המדיארים לעם, היושב על אדמתו.

בית ארפאד - ביסוס הממלכה הנוצרית של הונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנסיכות שבטית של עובדי אלילים לממלכה פיאודלית נוצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדיארים היו בתחילה עובדי אלילים. על אף שהנצרות הגיעה להונגריה עוד במאה הרביעית לספירה, בשלהי ימי האימפריה הרומית, הרי שגל הפלישות שהחל בימי נדידת העמים הגדולה הביא למקום שבטים עובדי אלילים, ובהם המדיארים. הנהגת המדיארים הייתה, בתחילה, הנהגה שבטית. ארפאד - אשר הוביל אותם מן המישורים שבין נהרות הדון, הוולגה והדונייץ, אשר בדרום רוסיה האירופית ובאוקראינה - היה מנהיג שבטי, אשר יש הסבורים כי היה שווה במעלה למנהיג נוסף, שכן שיטת המנהיגות הדואלית הייתה נהוגה באותם הימים בידי השבטים באזור זה. יורשיו של ארפאד החלו לקיים מלוכה באופן שראו בעמי המערב, ובתהליך איטי הפכו את השבטים המדיארים הפראיים למחצה לעם היושב על אדמתו, ומקיים את השיטה החברתית הפיאודלית ואת הנצרות.

נינו של ארפאד, גזה הראשון כבר נשא בתואר של מנהיג בלעדי של שבעת השבטים המדיארים. גזה (Géza) כפה את מרותו על שאר מנהיגי השבטים, קיבל על עצמו את הנצרות ב-975, והזמין לארצו מיסיונרים. יחד עם זאת, הוסיף גזה לסגוד, גם לאלים הפגאניים ומשהעירו לו על כך, התרעם ואמר, "אני איש עשיר, ביכולתי להקריב קרבנות להרבה אלים". גזה השיא את בנו אישטוון הראשון (ידוע במערב כ"סטפן", או כ"שטפן") לגיזלה, ביתו של קיסר גרמניה. גזה התכוון ליצור בהונגריה ארץ דוגמת ארצות המערב, וציווה כי בנו אישטוון (István) יהיה ליורשו. בכך סטה מן המסורת השבטית לפיה עם מות המלך, יורש אותו המבוגר שבבני משפחת המלוכה.

פסלו של מלך הונגריה אישטוון הקדוש, המוצב במצודת הדייגים בבודפשט

אישטוון הראשון היה למייסדה של הממלכה ההונגרית. הוא הוכתר למלך ב-1000 לספירה. ב-1001 קיבל מן האפיפיור סילבסטר השני הכרה כמלך, ואת הסמכות למנות בישופים. האגדה ההונגרית אומרת כי בתחילה סירב לו האפיפיור, אך לאחר התערבותו של המלאך גבריאל שינה האפיפיור את דעתו. לציון אירוע זה מוצב ב"כיכר הגיבורים" בבודפשט, פיסלו של המלאך גבריאל. ב-1006 הצליח אישטוון לייצב את כוחו אל מול מתחריו השבטיים, ואל מול גורמים שרצו לחבור לכנסיות המזרחיות באימפריה הביזנטית. אישטוון ניסה להפוך את הונגריה למלוכה פיאודלית, חילק אותה למחוזות, והעמיד בראשם נציבים מטעמו. אישטוון שלט ביד ברזל, אך הפיכת המדיארים לעם נוצרי מערב אירופי פיאודלי היושב על אדמתו לא הייתה קלה. הבישוף גלרט, אשר הוזמן על ידי אישטוון מאיטליה על מנת להמיר את דתם של המדיארים לנצרות, נתפס על ידי עובדי אלילים, וגולגל בחבית, שבתוכה מסמרים, מגבעה נישאה בבודא אל נהר הדנובה. כיום נושאת הגבעה את שמו "גבעת גלרט".

התבססות והתרחבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יורשיו של אישטוון המשיכו בדרכו, והפכו את הממלכה ההונגרית החדשה לממלכה חזקה ולכח מקומי שיש להתחשב בו. יורשים אלו עמדו בפני פלישות של מלכים גרמנים, של אבירים העוברים בדרכם מזרחה במסגרת מסעי הצלב, ושל שבטים נודדים ובנוסף התמודדו עם מעצמות אזוריות אחרות על השליטה בבלקנים. דורות רבים נלחמו ההונגרים על השליטה בחבל דלמאטיה עד שבלה השלישי, מלך הונגריה כבש את דלמאטיה במלחמה עם הרפובליקה של ונציה. בלה גם נישא לאחותו של פיליפ השני, מלך צרפת, ובכך חיזק את הידידות בין ההונגרים ובין המעצמות הקתוליות במערב. בתקופה זו נראתה הונגריה במערב כחזית המלחמה המשולשת נגד עובדי האלילים, נגד הטורקים והאסלאם ונגד הכנסיות המזרחיות. בשנים אלו הביסו ההונגרים את הממלכות הסלאביות הקטנות בדרום, והתרחבו לתחומי קרואטיה וסלובקיה, כמו גם לתחומי שליטתם של הסרבים והבולגרים.

ב-1217 החליט המלך אנדראש השני לצאת למסע הצלב החמישי. למימון המסע מכר שטחי אדמה רבים לאצילים הרמים, המכונים "מגנאטים", אשר זו הפעם הראשונה הופיעו ככח אחיד בעל עמדה משלו. עם שובו ממסע הצלב מצא אנדראש כי המגנאטים השתלטו על הממלכה, תוך שהם דוחקים בני מעמדות אחרים, ובמיוחד את האצולה הבינונית. אנדראש הוציא ב-1222 את "בולת הזהב" (Aranybulla) - הצהרה מלכותית ששימשה מעין חוקה, בה קבע את הסדר הפיאודלי במדינה, סדר שהחזיק מעמד עד למאה ה-19. הבולה חילקה את אדמת הונגריה לאצילים, ונתנה להם זכויות אבסולוטיות באדמותיהם. האצילים והכמורה היו פטורים מתשלום מסים לאוצר המדינה, והוקמה מועצת אצילים שייצגה אותם בפני המלך. הסדר זה נתן כח רב לאצולה על חשבון המלך, על אף שמטרתו הייתה לקשור את האצולה הסוררת בקשרי נאמנות למלך. כן גרם ההסדר להדרדרות במצבם של הצמיתים. הבולה כללה אף איסור על יהודים לשמש במשרות מסוימות, אם כי העניקה זכויות אוטונומיות כמעט למתיישבים הגרמנים בטרנסילבניה, שהובאו לשם על ידי מלכים הונגרים קודמים.

הפלישה המונגולית ותוצאותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1241 פלשו המונגולים להונגריה והביסו את צבאו של המלך בלה הרביעי ליד העיר מוהי, הסמוכה לנהר טיסה. המלך בלה הרביעי נמלט משדה הקרב והמונגולים המיטו חורבן על הונגריה, ולפי ההערכות הרגו בחרב כשליש מן האוכלוסייה. המונגולים נסוגו באותה שנה כאשר הגיעו הידיעות על מותו של אוגדי חאן, והותירו אחריהם ארץ חרבה. בלה הרביעי שב לשלוט בארצו ופתח במבצע ביצורים נרחב, שלווה בקולוניזציה מקיפה של חבלי ארץ בלתי מיושבים בגבולות הממלכה. בלה יישב בתחומי הונגריה את שבטי הקונים, ואף הזמין מתיישבים וסוחרים מגרמניה.

בניית הערים המבוצרות החדשות, וקו הביצורים החזק, גבתה מבלה מחיר כבד. הוא נצטרך לשם כך לעזרתם של המגנאטים, ואלו חיזקו את כוחם, עד כדי התערערות של השלטון המרכזי. בימי יורשיו של בלה נחלש עד מאוד מעמד הכתר. אנדראש השלישי, אחרון מלכי בית ארפאד, נינו של בלה, ראה עוד בימי חייו מאבק על ירושתו בין בית אנז'ו הצרפתי, לבין הענף ה האוסטרי של בית הבסבורג.

שלטון בית אנז'ו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מות אחרון מלכי בית ארפאד, אנדרה השלישי, ב-1301 הייתה הונגריה שרויה באנדרלמוסיה ללא מלך למשך שמונה שנים. ב-1309 הביאו המגנאטים את האציל הצרפתי שארל רובר לבית אנז'ו, והכתירו אותו למלכם. שארל הצליח במקום בו נכשלו קודמיו מבית ארפאד, והעמיד את המגנאטים במקומם. הוא קבע סדרים חדשים בממלכה, וחיזק את כוחו מבחינה פנימית, דבר שהביא להצלחות במדיניות החוץ. בנו של שארל לאיוש (לואי או לודוויג) הראשון לבית אנז'ו ניצל את הצלחות אביו, וביסס אימפריה של ממש. הוא הצליח בכפיית מרותו (בין-אם באופן ישיר או בצורה עקיפה, כשלטון-חסות) על טריטוריות מן הים השחור ועד לים האדריאטי, כבש באופן זמני את סיציליה ואת דלמאטיה לאחר סדרת ניצחונות על ונציה. לאחר מות קז'ימייז' השלישי, מלך פולין, נבחר לאיוש למלך פולין, ואיחד את פולין והונגריה לממלכה אחת. בימי חייו הופיעו לראשונה העות'מאנים כגורם באזור, אך הוא הביס את צבאם ב-1366. עם מותו של לאיוש ב-1382 השתרעה הממלכה ההונגרית מצפון פולין עד לים האדריאטי והים השחור. נוהגים לזכור זאת בנוסטאלגיה כזמן, בו "לחכו שלושה ימים, את חופיה של הונגריה", אולם למעשה, האיחוד עם פולין, היה אוניה פרסונאלית בלבד (דהיינו, שעל שתיהן מלך אותו אדם) ואילו על ולאכיה ועל סרביה, הוטלה חסות הונגרית ולא שלטון ישיר. מעבר לכך, בתקופה זו לא הגיעו הפולנים לים הבלטי, היות שכל החוף הפולני, נשלט בידי האבירים הטאוטונים.

עם מותו של לאיוש, פרצה מחלוקת בדבר ירושתו. לבסוף נבחר כיורשו זיגמונד, מלך בוהמיה, ב-1387. זיגמונד נישא לבתו של לאיוש - מריה, על מנת לקבל את הכתר, אך לאחר זמן קצר התגרש ממנה. ב-1410 נבחר זיגמונד לקיסר האימפריה הרומית הקדושה, ובילה את רוב זמנו מחוץ להונגריה. הייתה זו תקופה של התרופפות השלטון המרכזי והפסדים טריטוריאליים. הונגריה הפסידה שוב את דלמטיה לוונציאנים, וצבאות הונגרים הפסידו לטורקים בניסיונות למנוע את הסכנה הטורקית מחוץ לגבולות הונגריה. לאחר עליית חתנו של זיגמונד, אלברכט לבית הבסבורג, גברה הסכנה הטורקית, והיה חשש כי הונגריה תיכבש בידי הטורקים.

בית הוניאדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יאנוש הוניאדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יאנוש הוניאדי

מותו הפתאומי של אלברכט לאחר שתי שנות שלטון ב-1439, הותיר את הונגריה ללא יורש מוסכם. במאבקים בין האצילים שהפכו לשיגרה לאחר מותו של המלך, ניתנה המלוכה למלך הפולני הצעיר ולדיסלב השלישיבית יגלו). במאבקים אלו התבלט אציל בשם יאנוש הוניאדי, אשר הפך לאיש שבידו הכח האמיתי במדינה.

לאחר שהוויכוח אודות המלוכה הסתיים, הפנה הוניאדי את תשומת לבו אל הסכנה העות'מאנית. בסדרה של קרבות בשנים 1441 ו-1442 הכה הוניאדי כוחות עות'מאנים גדולים, ועצר את התפשטותם אל הונגריה. לאחר מכן יצאו הוניאדי ואנשיו, ביחד עם המלך ולאדיסלב למסע ארוך אל הטריטוריות העות'מאניות בבולגריה, ושברו את כוחם של העות'מאנים בבולגריה, בוסניה והרצגובינה ואלבניה. עם סיומו של מסע מלחמה זה, החלו שליטים במדינות השכנות, וכן האפיפיור להפציר בהוניאדי לצאת למסע מלחמה נוסף. או אז הופיעו במפתיע שליחי הסולטאן מוראט השני, ליד העיר סגד בדרום מזרח הונגריה, וביקשו לחתום על הסכם הפסקת אש לעשר שנים. אך לאחר יומיים התקבלה הידיעה כי צי של ספינות מלחמה חוסם את מצרי הבוספורוס ומונע את שובם של חייליו של מוראט לתחומי אירופה. הייתה זו שעת כושר שלא יכול היה הוניאדי להחמיץ, וביולי 1444 יצאו צבאותיו בדרך לקונסטנטינופול. ליד העיר וארנה בבולגריה גילו אנשי הוניאדי כי הצי הוונציאני שעליו סמכו נכשל במשימתו למנוע מהצבא העות'מאני לחזור לאירופה, וכי צבא שגודלו פי ארבעה מצבאם ניצב מולם. ב-10 בנובמבר 1444 הוכה צבאו של הוניאדי. המלך ולאדיסלב מת בשדה הקרב, והוניאדי נמלט בחזרה להונגריה.

עם שובו למדינה הייתה המדינה במצב של אנארכיה. ב־5 ביוני 1446 נבחר הוניאדי על ידי האצילים לעוצר הונגריה בשמו של המלך לסלו החמישי, בנו של המלך אלברכט, שהיה אז פעוט, ושבוי בידי פרידריך השלישי הקיסר הגרמני. הוניאדי קיבל מן האפיפיור ב-1448 שרשרת זהב ואת התואר "נסיך", והמשיך במלחמותיו עם העות'מאנים.

ב-1453, לאחר נפילת קונסטנטינופול לידי העות'מאנים בשנת נראה כי הסולטאן מהמט השני מפנה את תשומת לבו להונגריה. בשנים שלאחר מכן אימן הוניאדי וחימש צי וצבא על חשבונו, וב-14 ביולי 1456 השמיד את הצי העות'מאני שחסם את הדנובה, והכה בצבא העות'מאני שצר על בלגרד. פעולות אלו הבטיחו את הונגריה מפני פלישות עות'מאניות למשך שבעים שנה לאחר מכן. ב-11 באוגוסט מת הוניאדי ממחלת דבר בעודו בשדה הקרב.

מתיאש הוניאדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מתיאש הראשון, מלך הונגריה

לאחר מותו של יאנוש הוניאדי, נאבקו אצילים שונים על המלוכה. המתחרים העיקריים היו לאדיסלאס החמישי, שהוכתר למלך עוד בימי יאנוש הוניאדי, ובכורו של הוניאדי, לאסלו. לאסלו נתפס ביחד עם אחיו הצעיר מתיאש בידי המלך לאדיסלאס וראשו נערף ב-1457 ומתיאש הצליח להימלט, אך המלך לאדיסלאס לא האריך ימים, ובנובמבר של אותה שנה מת כתוצאה מהרעלה. לאחר מות המלך הסכימו כל הצדדים הניצים על מינויו של בנו הצעיר של הוניאדי, מתיאש הוניאדי למלך. ב-20 בינואר 1458 הוכתר מתיאש בן ה-15 למלך הונגריה. כינוי "מתיאש קורבינוס" בא מסמל משפחת הוניאדי, הוא העורב, בלטינית Corvus.

מתיאש קיבל את חינוכו באיטליה של ימי הרנסאנס והושפע מאוד מן ההישגים שראה במדינה זו. עם עלותו לשלטון פעל לבנייתן ופיתוחן של ערים רבות, ביניהן בודה, ולהקמת מערכת בריאות וחינוך. הוא עודד את האומנויות בנוסח שראה מנסיכי הרנסאנס באיטליה, והזמין לחצרו ציירים איטלקים. הוא ייסד את הספרייה המלכותית (ביבליותקה קורבינה) בעיר בודה, וב-1486 הוציא ספר חוקים חדש.

את כוחו שאב מן הפיצול במעמד האצולה. הוא נשען על האצולה הנמוכה, הנאמנה לו, מול המגנאטים ובסיועם גייס צבא שכירים שנקרא ה"צבא השחור" על פי מלבושם, שאותו מימן מכספי המסים. מול העות'מאנים הוא המשיך בניצחונותיו של אביו וכוחותיו תחת פיקודו של פאל קיניז'י ובסיועו של הנסיך הרומני ולאד צפש (לימים נודע בכינוי "דראקולה"), הדפו את כל נסיונותיהם לשוב לאזור. חזונו היה להקים אימפריה שתוכל לא רק להדוף את העות'מאנים, כי אם להביסם. לשם כך נראה לו הכרחי לכבוש חלקים גדולים מן האימפריה הרומית הקדושה על מנת להבטיח את עורפה של ממלכתו. הוא פתח במסע כיבושים במורבייה, שלזיה ואוסטריה ו-1485 הקים את חצרו בווינה. עם זאת, שאיפתו הגדולה לקבל את כתר הקיסרות האימפריה הרומית הקדושה לא צלחה.

שקיעה ותבוסה - המלכים היגלונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למתיאש כורבינוס נולד בן בלתי חוקי אחד יאנוש. לפני מותו, השביע מתיאש את מקורביו לדאוג להכתרתו של הבן הבלתי חוקי. לאחר מותו של מתיאש לא צלח ניסיון ההכתרה והאצילים בחרו במלך לאדיסלאס השני, מלך בוהמיה מבית יגלו הפולני. בתקופת מלכותם של לאדיסלאס השני ושל בנו, לאיוש השני, אבדו כל השגיו של מתיאש. כוחו של בית המלוכה התערער, והאצילים התחרו זה בזה על המשרות והתארים. במדינה שררה אנרכיה. האפיפיור הכריז על מסע צלב נגד העות'מאנים ולצורך זה גייסו הפרנציסקנים בעיקר צמיתים מדרום מזרח הונגריה. למנהיגם נבחר אציל נמוך דרגה בשם דוז'ה (Dozsa). לאחר שהצבא ישב באפס מעשה, החל בפשיטות לאחוזות האצולה. האפיפיור, בשמעו את הנעשה, הפסיק את מסע הצלב ודרש לפזר את המתגייסים. למרות ההוראה, הצבא המשיך את פעולותיו וכבש חלקים נרחבים במזרח המדינה. לאחר שהאצולה גייסה צבא משלה, גברה על צבאו של דוז'ה והוציאה להורג את מנהיגי המתקוממים. למרד זה לא היה כל קשר לדרישות מעמדיות או סוציאליות והוא נבע בעיקר מתפיסת המתגייסים בדבר אי רצונה של האצולה לצאת לקרב נגד העות'מאנים, כמצוות האפיפיור. המרד דוכא באכזריות. התערערות השלטון המרכזי והבעיות הפנימיות, משכו עד מהרה את תשומת לב השכנים מדרום. הסולטאן סולימאן הראשון ("המפואר") החל במסע כיבושים. ב-1521 נכבשו על ידו קווי ההגנה של ההונגרים בדרום, ובלגרד אבדה. כאשר שב והופיע הצבא העות'מאני ב-1526, הסכימו האצילים להעניק למלך את הסמכויות להקים צבא ולהלחם בפולש, אך שעת הכושר חלפה. בקרב מוהאץ', ב-29 באוגוסט 1526, הוכה הצבא ההונגרי, המלך לאיוש נהרג, והחלו מאה וחמישים שנות כיבוש עות'מאני.