הנס-דיטריך גנשר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הנס-דיטריך גנשר
Hans-Dietrich Genscher
Bundesarchiv FDP-Bundesparteitag, Genscher.jpg
הנס-דיטריך גנשר, שר החוץ וסגן קאנצלר גרמניה בשנים 1974-1992, צילום משנת 1978
מדינה גרמניה
תאריך לידה 21 במרץ 1927
מקום לידה ריידבורג, סקסוניה גרמניהגרמניה
תאריך פטירה 31 במרץ 2016 (בגיל 89)
מקום פטירה פש עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת האלה-ויטנברג, אוניברסיטת לייפציג עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, משפטן, שמאי, מרצה באוניברסיטה, כותב ספרי עיון, איש צבא עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה דמוקרטית חופשית (FDP)
דת נצרות פרוטסטנטית עריכת הנתון בוויקינתונים
סגן קנצלר גרמניה ושר החוץ ה-7
תקופת כהונה 16 במאי 197417 בספטמבר 1982 (8 שנים ו-17 שבועות)
הקודם ולטר של
הבא אגון פרנקה
סגן קנצלר גרמניה ושר החוץ ה-8
תקופת כהונה 4 באוקטובר 198218 במאי 1992 (9 שנים ו-32 שבועות)
הקודם אגון פרנקה
הבא יורגן מלמן
שר הפנים הפדרלי ה-7
תקופת כהונה 22 באוקטובר 196916 במאי 1974 (4 שנים ו-29 שבועות)
הקודם ארנסט בנדה
הבא ורנר מייהופר
יושב ראש המפלגה הדמוקרטית החופשית
תקופת כהונה 1 באוקטובר 197423 בפברואר 1985 (10 שנים)
הקודם ולטר של
הבא מרטין באנגמן
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הנס-דיטריך גנשרגרמנית: Hans-Dietrich Genscher‏; 21 במרץ 1927 בריידבורג, סקסוניה31 במרץ 2016), פוליטיקאי גרמני, היה מנהיג המפלגה הדמוקרטית החופשית בגרמניה המערבית (יושב ראש שלה בשנים 1985-1974) ואחר כך בגרמניה המאוחדת מחדש, שר החוץ וסגן קנצלר של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה בשנים 1992-1974 (להוציא פסק זמן של שבועיים בשנת 1982), כשכיהן למשך הזמן הארוך ביותר בשני תפקידים אחרונים אלה. בשנת 1991 היה יושב ראש הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה. גנשר כיהן גם כשר הפנים של גרמניה המערבית בשנים 1974-1969. עורך דין בהכשרתו.

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנס-דיטריך גנשר נולד בשנת 1927 בריידבורג, המהווה בימינו חלק מן העיר האלה בסקסוניה. משפחתו השתייכה לשכבה בורגנית-איכרית בעלת דעות שמרניות-לאומיות. אביו היה המשפטן קורט גנשר ששירת אגודה של חקלאים, ואמו, הילדה לבית קריימה, הייתה בת איכרים. האב נפטר בשנת 1937. הנס-דיטריך למד בגימנסיה ממלכתית בהאלה ובשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה גויס לתפקיד תמיכה בחיל האוויר הגרמני "לופטוואפה". בשנת 1944, בגיל 17, התקבל למפלגה הנאצית. בימי הקרב על ברלין לחם כחייל בארמייה ה-12 שהייתה תקוותו האחרונה של היטלר במאבקו בבעלות הברית. במאי 1945 רב הטוראי גנשר נלקח לשבי הצבא האמריקני אחר כך הועבר לידי הצבא הבריטי ושוחרר אחרי זמן קצר.

אחרי לימודי משפטים בפקולטה למשפטים ולמדעי הכלכלה באוניברסיטת האלה ובאוניברסיטת לייפציג, בשנת 1949 עבר גנשר מבחנים אחרונים והוסמך לעורך דין. באותה שנה מזרח גרמניה שנמצאה תחת כיבוש סובייטי הפכה למדינה קומוניסטית תחת השם "הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית". גנשר חלה אז בצורה קשה של שחפת ואושפז למשך שלוש שנים בסנטוריום לחולי שחפת.

תחילת פעילותו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1946 הצטרף גנשר למפלגה הדמוקרטית החופשית בגרמניה המזרחית, אך הבין מהר כי פעילותה שלה ושל עוד כמה מפלגות קטנות מותרות שימשה רק ליצירת אשליה של רב-מפלגתיות במדינה שנמצאה תחת שליטתה המוחלטת של המפלגה הקומוניסטית שנקראה אז "המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של גרמניה". בשנת 1952 בדומה לאלפי אזרחים אחרים, "הצביע ברגליים" ונמלט למערב גרמניה. עם הגעתו הצטרף למפלגה הדמוקרטית החופשית בגרסתה המערבית, ועבר בחינה באוניברסיטת המבורג על מנת שיעבוד כעורך דין בגרמניה המערבית. התיישב בעיר ברמן. מאוחר יותר, בזמן חברותו בממשלה, עבר לגור בווילה בווארטבך-פוסט, על יד עיר הבירה דאז, בון.

הקריירה הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1964-1962 גנשר פעל כעוזר של סיעת הדמוקרטים החופשיים בבונדסטג. החל משנת 1965 נבחר לפלרמנט מטעם המפלגה. ב-1968 נבחר לסגן יושב ראש מפלגתו. בקואליציה הראשונה בין המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה ובין מפלגתו, בראשות הקנצלר וילי ברנדט, כיהן גנשר כשר הפנים בשתי ממשלות עוקבות. בשנים 1985-1974 כיהן כיושב ראש המפלגה הדמוקרטית חופשית והתמנה לשר החוץ ולסגן קנצלר של גרמניה המערבית, תפקידים אותם מילא בשנים 1982-1974 בממשלות בראשות הלמוט שמידט. הוא שיחק תפקיד במהפך בשנת 1982 שאיפשר הרכבת ממשלת קואליציה בין מפלגתו ובין האיחוד הנוצרי-דמוקרטי של הלמוט קוהל. בקואליציה חדשה זו בראשותו של הקנצלר קוהל, המשיך גנשר לכהן כשר חוץ וכסגן קנצלר למשך עשור נוסף, בשנים 1992-1982. "בגידה" זו גרמה למורת רוח בקרב כשליש מחברי מפלגתו שהחליטו לעזוב.

בימי פעולות טרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1972 כשר פנים דחה גנשר את הצעת ישראל לשלוח לגרמניה יחידות מיוחדות כדי לסייע בשעות משבר בני הערובה הישראלים במשחקים האוליפמיים במינכן. ניסיון חילוץ כושל של כוח משטרה גרמני בבסיס חיל האוויר הגרמני בפירסטנפלדברוק הביא לטבח עקוב בדם, במהלכו נהרגו כל 11 בני הערובה, 5 מחבלים פלסטינים ושוטר גרמני. הפופולריות של גנשר בישראל ירדה עוד יותר אחרי שהוא שחרר שלושה מן המחבלים הערבים בעקבות חטיפה של מטוס גרמניה של חברת "לופטהנזה" ב-29 באוקטובר 1972.

מדיניותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזירה האירופית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת האיחוד האירופי גנשר היה משוכנע בתפקיד ההכרחי של ההתחזקות הברית הגרמנית-צרפתית, חיונית בעיניו במאמצי ההתיעלות של קהיליה האירופית שכללה אז עשר מדינות. גנשר תרם לתנופה מחדש של הברית הפוליטית האירופית והציע בשנת 1981 יחד עם שר החוץ האיטלקי אמיליו קולומבו צעדים לחיזוק שיתוף הפועלה המדיני, מה שנקרא "תוכנית הפעולה האירופית" לצורך גיבושה של מדיניות חוץ מערב-אירופית משותפת, התאמת החקיקה ושיתוף פועלה ברמה מערב אירופית בסוגיות של ביטחון הציבור, המאבק בטרוריזם וחיזוק תפקיד הפלרמנט.

היחסים עם ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך שכנוע כי המלחמה הקרה מחמירה את פצע ההפרדה בין שתי המדינות הגרמניות, השתדל גנשר לקדם בכל הזדמנות את יוזמות ה"דטאנט", הדו-שיח, והמשא ומתן בין המחנה המערבי והמחנה הקומוניסטי, זאת על מנת לשמור על קשרים פוליטיים ותרבותיים כתשתית לאיחוד מחדש של גרמניה בעתיד. להערכתו הקרע בין הגרמניות היה אידאולוגי בלבד ובאחריות ההנהגה בקרמלין. לכן הוא נמנה עם היוזמים של "אוסטפוליטיק" מציאותית, שתסייע לדו-השיח עם הסובייטים. מדיניות חוץ זו הובנה לפעמים על ידי ממשלות אחרות ועל ידי אנליסטים פוליטיים כ"פילו-סובייטית". היא הובילה בסופו של דבר לחתימת הסכמי הלסינקי.

עם זאת, בעת כהונתו בקואליציה בראשות הקנצלר הלמוט קוהל, הצליח גנשר לעצור את הסחף הפציפיטסטי מזמן "משבר האירו-טילים" והתנגד בתקיפות לתמרונים הפוליטיים והדיפלומטיים של ברית המועצות.

בשנת 1987, אחרי הגעתו לשלטון של מיכאיל גורבצ'וב, גנשר קרא למערב להבין כלשונו את הנאום החדשני של המנהיג הסובייטי שהביע את רצונו לערוך רפורמות בארצו. אולם ב-1989 כשהתנגד להתחדשות מערך טילי הגרעין בעלי טווח קצר, המדינות האנגלו-סקסיות מתחו בקורת על מדיניות פירוק הנשק של גנשר ועל שיתוף פעולה הפעיל עם ברית המועצות ועם גרמניה המזרחית. בימי פסגת ה-40 של נאט"ו בסוף מאי 1989 הציע גנשר את "אופציית אפס שלישית": פירוק אירופה מהטילים הגרעיניים לטווח קצר (פחות מ-500 ק"מ), לרבות מטילי "לאנס", אחרי פירוק הטילים בעלי טווח ארוך ובינוני. אופציה זו נחשבה בעיתית מפני שאיפשרה לכוחות ברית ורשה להישאר במעמד של עליונות מוחצת, עם מלאי של פי ארבעה יותר טילים וכוחות קונבנציונליים מאשר לכוחות נאט"ו.

הפליטים הגרמנים ומאמצי האיחוד מחדש של גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב- 1989 הצליח להפוך את הבריחה ההמונית של גרמנים ממזרח אירופה להצלחה אישית, כאשר מן המרפסת של השגרירות המערב-גרמנית בפראג הודיע לפליטים ב-30 בספטמבר כי יורשו על ידי שלטונות גרמניה המזרחית להגר חופשית דרך שטחה למערב גרמניה. שר החוץ המזרח גרמני טען מצידו כי היה מדובר ממילא ב"יסודות אסוציאליים" ש"לא יוכלו למצוא מקום בתהליך החברתי הנורמטיבי של מזרח גרמניה". [בינתיים ב-18 באוקטובר המנהיג הקומוניסטי המזרח גרמני אריך הונקר התפטר, בעוד שגורבצ'וב הצהיר שהוא מעוניין בסדר אירופי חדש, עם גבולות פתוחים. בשנת 1990 גנשר נשא ונתן עם עמיתו הגרמני, מרקוס מקל, בסוגיית איחודה מחדש של גרמניה. בנובמבר 1990 חתם עם שר החוץ של פולין, קשישטוף סקובישבסקי, על הסכם הגבולות הגרמני-פולני, בנוגע לקביעת הקו אודר-נייסה כגבולה המערבי של פולין.

אחרי איחוד גרמניה מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1991 נמנה עם קובעיה העיקריים של המדיניות הגרמנית בנוגע ליוגוסלביה. גנשר נודע בעבר כתומך בטיפוח היחסים הטובים בין גרמניה המערבית ליוגוסלביה. בשנת 1991 הוביל את ההכרה על ידי גרמניה של הרפובליקה של קרואטיה בימי מלחמת העצמאות של קרואטיה, זמן קצר אחרי המתקפה הסרבית על העיר ווקובר. אחרי שקרואטיה וסלובניה הכריזו על עצמאות, הסיק גנשר כי לא ניתן יותר לשמר את הפדרציה היוגוסלבית, שבהנהגת המשטר הקומוניסטי-לאומני הסרבי בבלגרד וסבר שהרפובליקות האלה שרצו לעזוב את הפדרציה זקוקות להכרה דיפלומטית מידית. הוא קיווה שמהלך כזה יוכל לעצור את המלחמה. דנמרק והולד הצטרפו מהר ליוזמה הגרמנית. שאר האיחוד האירופי החליט בסופו של דבר ללכת בעקבותיהן. המזכיר הכללי של האו"ם חוויאר פרז דה קוויאר הזהיר את הממשלה הגרמנית כי, להפך, הכרה בסלובניה וקרואטיה תוביל להעצמת העמותים במרחב יוגוסלביה לשעבר. הועלו טענות מצד תומכי המחנה הסרבי בקרב היסטוריונים (גיבס), דיפלומטים ואנשי אקדמיה ותקשורת לפיהן הדיפלומטיה הגרמנית בהנהגתו של גנשר יחד עם זו של הוותיקן דירבנו את קרואטיה וסלובניה לפרק את יוגוסלביה מתוך מניעים פוליטיים משלהן. לפי תאוריית קונספירציה זו, לולא עמד גנשר על ההחלטה להכיר בצורה "חפוזה" בעצמאותן של סלובניה וקרואטיה, הבוסנים המוסלמים לא היו מזדרזים להכריז על עצמאות, בלגרד לא היה פולשת לשם ועשור של אסונות היה נמנע. טוני ג'דט המצטט תאוריה זו טוען שיש בכך הפחתת האחריות המכרעת של המנהיגים בבלגרד בקשר לטרגדיית המלחמה ביוגוסלביה בשלהי המאה ה-20[1].

במפגש שרי החוץ של הקהיליה האירופית בשנת 1991 הציע גנשר ללחוץ לקיים משפט פשעי מלחמה נגד נשיא עיראק דאז, סדאם חוסיין, בגין תוקפנותו כלפי כוויית, השימוש בנשק כימי נגד אזרחים ורצח עם נגד הכורדים.

בימי מלחמת המפרץ ניסה גנשר למצוא דרך להתמודד עם הבעיה העיראקית אחרי שמנהיגי המערב החליטו לצאת למלחמה כדי להוציא את כוחות עיראק מכוויית. גרמניה תרמה תרומה פיננסית מהותית למאבק בעלות הברית אולם, בגלל מגבלות חוקתיות נגד השימוש בכוחותיה הצבאיים, כמעט לא סיפקה סיוע צבאי כלשהו. כשאחרי המלחמה, פרצו דיונים פוליטיים מרחיקי לכת בקשר לדרך שבה על גרמניה למלא את האחריות הגלובלית שלה, השיב גנשר כי אם המעצמות הזרות מצפות מגרמניה לקחת על עצמה אחריות יותר גדולה, הן צריכות לתת לה סיכוי לבטא את השקפותיה ב"אופן יותר חזק" במועצת הביטחון השל האו"ם.

בשנת 1992 יחד עם עמיתו הדני, אופה אלמן-ינסן, נקט גנשר ביוזמה ליצור את "מועצת המדינות הבלטיות" (CBSS) ואת ה"יורופקולטי".

ב-18 במאי 1992 התפטר גנשר, לפי בקשתו, מן הממשלה הפדרלית, בה כיהן למשך 23 שנה. הוא היה שר החוץ שכיהן מספר השנים הרב ביותר בעולם (18 שנים) והפוליטיקאי הגרמני הפופולרי ביותר. הוא לא ציין במפורש את הסיבות לפרישה, אולם באותה תקופה עבר שני התקפי לב. בעת פרישתו נשאר לכהן עדיין בבונסטאג והמשיך להחזיק בעמדת השפעה במפלגה החופשית דמוקרטית.

אחרי פרישתו, הקנצלר הלמוט קול ויושב ראש המפלגה החופשית דמוקרטית, הרוזן אוטו למבסדורף, החליטו למנות את אחת מעוזרותיו של גנשר, אירמגרד שווצר, לשרת החוץ החדשה. בהחלטה מפתיעה רוב חברי הסיעה הפרלמנטרית של המפלגה דחה את המינוי והצביע במקום זאת בעד מינויו של קלאוס קינקל.

פעילותו אחרי הפרישה מן החיים הפוליטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי הפרישה, המשיך גנשר להיות פעיל כמשפטן ובמסגרת ארגונים בינלאומיים. בשנים 2010-1999 הצטרף למשרד עורכי הדין ביזינג, מיפלמן וטייה. בשנת 2000 הקים חברת ייעוץ משלו,Hans-Dietrich Genscher Consult GmbH. בשנים 2013-2001 שימש כיושב ראש החברה הגרמנית ליחסי חוץ. בשנת 2001 ניהל גנשר בוררות ששמה קץ לסכסוך שנמשך כחודש בין חברת התעופה הגרמנית "לופטהנזה" ולארגון טייסיה, והשיג הסכם לפיו סוכם על העלאת המשכורות ביותר מ-15% עד לסוף שנה הבאה. בשלהי שנת 1992 התמנה ליושב ראש אגודת התורמים החדשה של האופרה הממלכתית של ברלין. גנשר לא נמנע מלהביע דעתו על נושאים פוליטיים שונים. בשנת 2009 מחה נגד החלטתו של האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר להרים את נידוי נגד הבישופים חברי חברת פיוס העשירי, שגילו עמדות אנטישמיות ושל הכחשת שואה.

ב-20 בדצמבר 2013 התגלה כי גנשר שיחק תפקיד בתיווך שחרורו מן הכלא והטסתו לגרמניה של האוליגרך הרוסי לשעבר ויריב מר של הנשיא הרוסי פוטין, מיכאיל חודורקובסקי. אחרי 2012 גנשר נפגש פעמיים, בגרמניה וברוסיה, עם הנשיא ולדימיר פוטין ובחן אפשרויות חוקיות לשחרורו של חודורקובסקי מן הכלא. ההזדמנות נוצרה כשאמו של איש העסקים אושפזה בנבובמר 2013 בגלל סרטן. אז שיגר גנשר מכתב לחודורקובסקי שבו המליץ לפנות עם מכתב מחילה לנשיא פוטין.

הנס-דיטריך גנשר היה נשוי פעמיים: לראשונה בשנים 1966-1958 -ללואיזה לבית שווייצר, שילדה את בתו, מרטינה (נשואה מאוחר יותר עם ריינהרדט צודרופ), ולברברה לבית שמידט - החל מאוקטובר 1969.

מבחר פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

גנשר הוא אזרח כבוד של הערים האלה וברלין.

  • 1973 - הצלב הגדול להצטיינות של גרמניה; עם כוכב וחגורת כתף (1975)
  • בספרד - 1977 - הצלב הגדול של מסדר איזבלה הקתולית; ;1990 - פרס נסיך אסטוריאס
  • 1977 - במבי, פרס התקשורת הגרמנית
  • בפורטוגל - הצלב הגדול של מסדר כריסטוס ; 1984 - הצלב הגדול של מסדר האינפנטה דום אנריקה; 1987 - הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות
  • באיטליה - 1979 - הצלב הגדול להצטיינות
  • באוסטריה -1979 - עיטור הכבוד מזהב להצטיינות
  • בצרפת -1986 - הצלב הגדול של לגיון הכבוד
  • 1990 - פרס תאודור הויס
  • בפולין- 1992 - הצלב הגדול להצטיינות
  • בהונגריה - 1992 עיטור המסדר להצטיינות
  • בקרואטיה -1996 - עיטור מסדר הנסיך טרפימיר
  • בלטביה: 1997 - עיטור מסדר שלושת הכוכבים
  • באסטוניה: 1997 - עיטור מסדר הצלב מריינלנד
  • בליטא- 1998 - עיטור המסדר הדוכס הגדול גדימינאס
  • 2003 חבר כבוד של מועדון בודפשט
  • 2004 - פרס אריך קסטנר של מועדון העיתונות בדרזדן
  • 2004 - פרס האמנות להבנה צ'כית-גרמנית
  • 2005 - הפרס אירופה לתרבות
  • 2006 - פרס אדם מיצקביץ'
  • 2007 - הפרס לחירות של הקרן פרידריך נאומן


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Dennis Kavanagh -"Genscher, Hans-Dietrich". A Dictionary of Political Biography. Oxford: OUP, 1998
  • Hans-Dietrich Genscher. Erinnerungen — Berlin: Siedler-Verlag, 1995. — 1086 p. — ISBN 3-88680-453-4. (בגרמנית)
  • Werner Filmer, Heribert Schwan. Hans-Dietrich Genscher — Rastatt: Moewig-Verlag, 1993. — ISBN 3-8118-2815-0. (בגרמנית)
  • Hans-Dieter Lucas. Genscher, Deutschland und Europa — Baden-Baden: Nomos, 2002. — 444 p. — ISBN 3-7890-7816-6. (בגרמנית)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Christian A. Nielsen. Review of Libal, Michael, Limits of Persuasion: Germany and the Yugoslav Crisis, 1991-1992. H-German, -Net Reviews. February, 1999

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Tony Judt Postwar A History of Europe since 1945 Vintage Books, London p.666