הנס-דיטריך גנשר

הנס-דיטריך גנשר
Hans-Dietrich Genscher

הנס-דיטריך גנשר, שר החוץ וסגן קנצלר גרמניה בשנים 1974–1992, צילום משנת 1978
לידה	21 במרץ 1927 ריידבורג, סקסוניה
פטירה	31 במרץ 2016 (בגיל 89) פש, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
מדינה	גרמניה
השכלה	אוניברסיטת האלה-ויטנברג אוניברסיטת לייפציג (1949) אוניברסיטת המבורג Hans-Dietrich-Genscher-Gymnasium
מפלגה	דמוקרטית חופשית (FDP)
בן או בת זוג	Barbara Genscher (אוקטובר 1969–?)
http://www.genscher.de/
סגן הקנצלר ושר החוץ ה־7 16 במאי 1974 – 17 בספטמבר 1982 (8 שנים) → ולטר של אגון פרנקה ←
סגן הקנצלר ושר החוץ ה־8 4 באוקטובר 1982 – 18 במאי 1992 (9 שנים) → אגון פרנקה יורגן מלמן ←
שר הפנים הפדרלי ה־7 22 באוקטובר 1969 – 16 במאי 1974 (4 שנים) → ארנסט בנדה ורנר מייהופר ←
יושב ראש המפלגה הדמוקרטית החופשית 1 באוקטובר 1974 – 23 בפברואר 1985 (10 שנים) → ולטר של מרטין באנגמן ←
פרסים והוקרה
פרס החירות של קרן פרידריך נאומן (2006, קרן פרידריך נאומן) פרס המדיה M100 (2009) צלב המפקד של מסדר המצוינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (1973) פרס יוהאן היינריך ווס לספרות (2009) הקצין הגדול של מסדר הצלב הכפול הלבן (8 בינואר 2013, איוואן גשפארוביץ', נשיא סלובקיה) מדליית תיאודור הויס (1990) פרס האומץ (2000) Golden Schlitzohr (1992) פרס אריך קסטנר (2004) הצלב הגדול דרגה ראשונה של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (1979) מדליית אורניה (2009) מסדר קרל ולנטין (1982) הצלב הגדול של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (1975) מסדר כנגד החמרה עם בעלי החיים (1979) פרס נסיכת אסטוריאס לשיתוף פעולה בין-לאומי (1990) מדליית רינהולד מאייר (1993) פרס ליפציג הבינלאומי ע״ש מנדלסון (2014) מסדר ההצטיינות של נורדריין-וסטפאליה (2007) טבעת הכבוד של העיר וופרטל (3 באוקטובר 1998) מסדר ההצטיינות של פורטוגל מסדר הצלב הכפול הלבן מסדר ההערכה של הרפובליקה של פולין מסדר הצלב של טרה מריאנה מסדר הדוכס גדימינאס הגדול הליטאי פרס מריון דנהוף מסדר ההצטיינות של הרפובליקה ההונגרית מסדר הנסיך אנריקה מסדר איזבלה הקתולית מסדר ישו (פורטוגל) עיטור שלושת הכוכבים עיטור הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה מסדר החרב של יעקב הקדוש אזרח כבוד של ברלין הצלב הגדול במסדר איזבלה הקתולית הצלב הגדול של המסדר הצבאי של ישו הצלב הגדול של מסדר החרב של יעקב הקדוש הצלב הגדול של מסדר הנסיך אנריקה מסדר החירות פרס שטייגר מסדר שלושת הכוכבים, דרגה שנייה מסדר ההצטיינות של סקסוניה-אנהלט הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של פורטוגל מסדר הצלב של טרה מריאנה, דרגה ראשונה הצלב הגדול במסדר ההצטיינות של הונגריה מסדר דוסטיק, דרגה 2 הצלב הגדול של מסדר קרלוס השלישי מסדר הנסיך יארוסלאב הנבון, דרגה 2 אביר הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית צלב גדול של לגיון הכבוד מסדר הדוכס טרפימיר הצלב הגדול של מסדר ההערכה של הרפובליקה של פולין פרסי נסיך אסטוריאס
חתימה

הנס-דיטריך גנשר (בגרמנית: Hans-Dietrich Genscher‏; 21 במרץ 1927 בריידבורג, סקסוניה – 31 במרץ 2016), פוליטיקאי גרמני, היה מנהיג המפלגה הדמוקרטית החופשית בגרמניה המערבית (יושב ראש שלה בשנים 1974–1985) ואחר כך בגרמניה המאוחדת מחדש, שר החוץ וסגן קנצלר של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה בשנים 1974–1992 (להוציא פסק זמן של שבועיים בשנת 1982), כשכיהן למשך הזמן הארוך ביותר בשני תפקידים אחרונים אלה. בשנת 1991 היה יושב ראש הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה. גנשר כיהן גם כשר הפנים של גרמניה המערבית בשנים 1969–1974. עורך דין בהכשרתו.

ילדות וצעירות

הנס-דיטריך גנשר נולד בשנת 1927 בריידבורג, המהווה בימינו חלק מן העיר האלה בסקסוניה. משפחתו השתייכה לשכבה בורגנית-איכרית בעלת דעות שמרניות-לאומיות. אביו היה המשפטן קורט גנשר ששירת אגודה של חקלאים, ואמו, הילדה לבית קריימה, הייתה בת איכרים. האב נפטר בשנת 1937. הנס-דיטריך למד בגימנסיה ממלכתית בהאלה ובשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה גויס לתפקיד תמיכה בחיל האוויר הגרמני "לופטוואפה". בשנת 1944, בגיל 17, התקבל למפלגה הנאצית. בימי הקרב על ברלין לחם כחייל בארמייה ה-12 שהייתה תקוותו האחרונה של היטלר במאבקו בבעלות הברית. במאי 1945 רב הטוראי גנשר נלקח לשבי הצבא האמריקני אחר כך הועבר לידי הצבא הבריטי ושוחרר אחרי זמן קצר.

אחרי לימודי משפטים בפקולטה למשפטים ולמדעי הכלכלה באוניברסיטת האלה ובאוניברסיטת לייפציג, בשנת 1949 עבר גנשר מבחנים אחרונים והוסמך לעורך דין. באותה שנה מזרח גרמניה שנמצאה תחת כיבוש סובייטי הפכה למדינה קומוניסטית תחת השם "הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית". גנשר חלה אז בצורה קשה של שחפת ואושפז למשך שלוש שנים בסנטוריום לחולי שחפת.

תחילת פעילותו הפוליטית

בשנת 1946 הצטרף גנשר למפלגה הדמוקרטית החופשית בגרמניה המזרחית, אך לאחר שהבין שמזרח גרמניה נשלטת באופן מלא על ידי המפלגה הקומוניסטית, ברח בשנת 1952 למערב גרמניה.

עם הגעתו למערב גרמניה הצטרף למפלגה הדמוקרטית החופשית בגרסתה המערבית, ועבר בחינה באוניברסיטת המבורג להסמכה כעורך דין בגרמניה המערבית. התיישב בעיר ברמן. מאוחר יותר, בזמן חברותו בממשלה, עבר לגור בווילה בווארטבך-פוסט, על יד עיר הבירה דאז, בון.

הקריירה הפוליטית

בשנים 1962–1964 גנשר היה עוזר של סיעת הדמוקרטים החופשיים בבונדסטג. בשנת 1965 הוא נבחר לפרלמנט מטעם המפלגה וב-1968 נבחר לסגן יושב ראש מפלגתו. באוקטובר 1969 כוננה קואליציה בין המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בראשות וילי ברנדט, ובין הדמוקרטים החופשיים, וגנשר מונה לתפקיד שר הפנים. במאי 1974, בעקבות היבחרו של ראש מפלגתו, ולטר של, לנשיא גרמניה, נבחר גנשר לראש המפלגה הדמוקרטית חופשית, שר החוץ וסגן קנצלר של גרמניה המערבית. הוא המשיך לכהן בתפקידים אלו בשנים 1974–1982 בממשלות בראשות הלמוט שמידט. מפלגתו של גנשר הייתה לשון המאזניים בין ימין לשמאל. בשנת 1982 העביר גנשר את מפלגתו לקואליצייה של הימין, בראשות האיחוד הנוצרי-דמוקרטי של הלמוט קוהל. בקואליציה זו המשיך גנשר לכהן כשר חוץ וכסגן קנצלר למשך עשור נוסף, בשנים 1982–1992. העברת התמיכה של מפלגתו אל הימין הייתה למורת רוחם של חלק מחברי המפלגה שכשליש מהם עזבו את המפלגה. אולם בקרב הציבור הבחירה השתלמה ובשנת 1990 זכתה המפלגה לתוצאה הטובה ביותר מבחינתה מזה שנים רבות.

ב-18 במאי 1992 התפטר גנשר, לפי בקשתו, מן הממשלה הפדרלית, בה כיהן למשך 23 שנה. הוא היה שר החוץ שכיהן מספר השנים הרב ביותר בעולם (18 שנים) והפוליטיקאי הגרמני הפופולרי ביותר. הוא לא ציין במפורש את הסיבות לפרישה, אולם באותה תקופה עבר שני התקפי לב. בעת פרישתו נשאר לכהן עדיין בבונסטאג והמשיך להחזיק בעמדת השפעה במפלגה החופשית דמוקרטית.

אחרי פרישתו, הקנצלר הלמוט קול ויושב ראש המפלגה החופשית דמוקרטית, הרוזן אוטו למבסדורף, החליטו למנות את אחת מעוזרותיו של גנשר, אירמגרד שווצר, לשרת החוץ החדשה. בהחלטה מפתיעה רוב חברי הסיעה הפרלמנטרית של המפלגה דחה את המינוי והצביע במקום זאת בעד מינויו של קלאוס קינקל.

כשר הפנים

בפברואר 1970, בעקבות הצתה של בית אבות במינכן בה נספו 7 אנשים, גנשר נדרש להתמודד עם בעיית הטרור הפלסטיני נגד יהודים וישראלים. מיד לאחר השריפה הורה גנשר למשטרה הפדרלית לסייע בחקירת האירוע והוא עצמו יצא למינכן לעמוד מקרוב על התקדמות החקירה ולהשתתף בהלוויות. בנוסף, הורה על הצבת משמרות של שוטרים על כל המוסדות הישראליים והיהודיים בגרמניה. בעקבות מתקפת הטרור בנמל התעופה של מינכן והפיצוץ שריסק את טיסה 330 של סוויסאייר, הורה גנשר על החמרה בפיקוח על זרים ובמתן אשרות לערבים ופעל לשיתוף פעולה בינלאומי נגד חבלות במטוסים. בספטמבר 1970, לאחר חטיפת המטוסים לשדה דוסון, אמר גנשר שהחטיפות ייפסקו רק כשאף מדינה לא תסכים לקלוט את החוטפים.

בספטמבר 1972 כשר פנים דחה גנשר את הצעת ישראל לשלוח לגרמניה יחידות מיוחדות כדי לסייע בשעות משבר בני הערובה הישראלים במשחקים האולימפיים במינכן. ניסיון חילוץ כושל של כוח משטרה גרמני בבסיס חיל האוויר הגרמני בפירסטנפלדברוק הביא לטבח עקוב בדם, במהלכו נהרגו כל 11 בני הערובה, 5 מחבלים פלסטינים ושוטר גרמני. הפופולריות של גנשר בישראל ירדה עוד יותר אחרי שהוא שחרר שלושה מן המחבלים הערבים בעקבות חטיפה של מטוס של חברת "לופטהנזה" ב-29 באוקטובר 1972.

מדיניותו כשר החוץ

בזירה האירופית

במסגרת האיחוד האירופי גנשר היה משוכנע בתפקיד ההכרחי של ההתחזקות הברית הגרמנית-צרפתית, חיונית בעיניו במאמצי ההתיעלות של קהילייה האירופית שכללה אז עשר מדינות. גנשר תרם לתנופה מחדש של הברית הפוליטית האירופית והציע בשנת 1981 יחד עם שר החוץ האיטלקי אמיליו קולומבו צעדים לחיזוק שיתוף הפועלה המדיני, מה שנקרא "תוכנית הפעולה האירופית" לצורך גיבושה של מדיניות חוץ מערב-אירופית משותפת, התאמת החקיקה ושיתוף פועלה ברמה מערב אירופית בסוגיות של ביטחון הציבור, המאבק בטרוריזם וחיזוק תפקיד הפרלמנט.

היחסים עם ברית המועצות

מתוך שכנוע כי המלחמה הקרה מחמירה את פצע ההפרדה בין שתי המדינות הגרמניות, השתדל גנשר לקדם בכל הזדמנות את יוזמות ה"דטאנט", הדו-שיח, והמשא ומתן בין המחנה המערבי והמחנה הקומוניסטי, זאת על מנת לשמור על קשרים פוליטיים ותרבותיים כתשתית לאיחוד מחדש של גרמניה בעתיד. להערכתו הקרע בין הגרמניות היה אידאולוגי בלבד ובאחריות ההנהגה בקרמלין. לכן הוא נמנה עם היוזמים של "אוסטפוליטיק" מציאותית, שתסייע לדו-השיח עם הסובייטים. מדיניות חוץ זו הובנה לפעמים על ידי ממשלות אחרות ועל ידי אנליסטים פוליטיים כ"פילו-סובייטית". היא הובילה בסופו של דבר לחתימת הסכמי הלסינקי.

עם זאת, בעת כהונתו בקואליציה בראשות הקנצלר הלמוט קוהל, הצליח גנשר לעצור את הסחף הפציפיטסטי מזמן "משבר האירו-טילים" והתנגד בתקיפות לתמרונים הפוליטיים והדיפלומטיים של ברית המועצות.

בשנת 1987, אחרי הגעתו לשלטון של מיכאיל גורבצ'וב, גנשר קרא למערב להבין כלשונו את הנאום החדשני של המנהיג הסובייטי שהביע את רצונו לערוך רפורמות בארצו. אולם ב-1989 כשהתנגד להתחדשות מערך טילי הגרעין בעלי טווח קצר, המדינות האנגלו-סקסיות מתחו בקורת על מדיניות פירוק הנשק של גנשר ועל שיתוף פעולה הפעיל עם ברית המועצות ועם גרמניה המזרחית. בימי פסגת ה-40 של נאט"ו בסוף מאי 1989 הציע גנשר את "אופציית אפס שלישית": פירוק אירופה מהטילים הגרעיניים לטווח קצר (פחות מ-500 ק"מ), לרבות מטילי "לאנס", אחרי פירוק הטילים בעלי טווח ארוך ובינוני. אופציה זו נחשבה בעייתית מפני שאיפשרה לכוחות ברית ורשה להישאר במעמד של עליונות מוחצת, עם מלאי של פי ארבעה יותר טילים וכוחות קונבנציונליים מאשר לכוחות נאט"ו.

הפליטים הגרמנים ומאמצי האיחוד מחדש של גרמניה

ב-1989 הצליח להפוך את הבריחה ההמונית של גרמנים ממזרח אירופה להצלחה אישית, כאשר מן המרפסת של השגרירות המערב-גרמנית בפראג הודיע לפליטים ב-30 בספטמבר כי יורשו על ידי שלטונות גרמניה המזרחית להגר חופשית דרך שטחה למערב גרמניה. שר החוץ המזרח גרמני טען מצידו כי היה מדובר ממילא ב"יסודות אסוציאליים" ש"לא יוכלו למצוא מקום בתהליך החברתי הנורמטיבי של מזרח גרמניה". [בינתיים ב-18 באוקטובר המנהיג הקומוניסטי המזרח גרמני אריך הונקר התפטר, בעוד שגורבצ'וב הצהיר שהוא מעוניין בסדר אירופי חדש, עם גבולות פתוחים. בשנת 1990 גנשר נשא ונתן עם עמיתו הגרמני, מרקוס מקל, בסוגיית איחודה מחדש של גרמניה. בנובמבר 1990 חתם עם שר החוץ של פולין, קשישטוף סקובישבסקי, על הסכם הגבולות הגרמני-פולני, בנוגע לקביעת הקו אודר-נייסה כגבולה המערבי של פולין.

אחרי איחוד גרמניה מחדש

בשנת 1991 נמנה עם קובעיה העיקריים של המדיניות הגרמנית בנוגע ליוגוסלביה. גנשר נודע בעבר כתומך בטיפוח היחסים הטובים בין גרמניה המערבית ליוגוסלביה. בשנת 1991 הוביל את ההכרה על ידי גרמניה של הרפובליקה של קרואטיה בימי מלחמת העצמאות של קרואטיה, זמן קצר אחרי המתקפה הסרבית על העיר ווקובר. אחרי שקרואטיה וסלובניה הכריזו על עצמאות, הסיק גנשר כי לא ניתן יותר לשמר את הפדרציה היוגוסלבית, שבהנהגת המשטר הקומוניסטי-לאומני הסרבי בבלגרד וסבר שהרפובליקות האלה שרצו לעזוב את הפדרציה זקוקות להכרה דיפלומטית מידית. הוא קיווה שמהלך כזה יוכל לעצור את המלחמה. דנמרק והולד הצטרפו מהר ליוזמה הגרמנית. שאר האיחוד האירופי החליט בסופו של דבר ללכת בעקבותיהן. המזכיר הכללי של האו"ם חוויאר פרז דה קוויאר הזהיר את הממשלה הגרמנית כי, להפך, הכרה בסלובניה וקרואטיה תוביל להעצמת העמותים במרחב יוגוסלביה לשעבר. הועלו טענות מצד תומכי המחנה הסרבי בקרב היסטוריונים (גיבס), דיפלומטים ואנשי אקדמיה ותקשורת לפיהן הדיפלומטיה הגרמנית בהנהגתו של גנשר יחד עם זו של הוותיקן דרבנו את קרואטיה וסלובניה לפרק את יוגוסלביה מתוך מניעים פוליטיים משלהן. לפי תאוריית קונספירציה זו, לולא עמד גנשר על ההחלטה להכיר בצורה "חפוזה" בעצמאותן של סלובניה וקרואטיה, הבוסנים המוסלמים לא היו מזדרזים להכריז על עצמאות, בלגרד לא היה פולשת לשם ועשור של אסונות היה נמנע. טוני ג'דט המצטט תאוריה זו טוען שיש בכך הפחתת האחריות המכרעת של המנהיגים בבלגרד בקשר לטרגדיית המלחמה ביוגוסלביה בשלהי המאה ה-20.

במפגש שרי החוץ של הקהיליה האירופית בשנת 1991 הציע גנשר ללחוץ לקיים משפט פשעי מלחמה נגד נשיא עיראק דאז, סדאם חוסיין, בגין תוקפנותו כלפי כווית, השימוש בנשק כימי נגד אזרחים ורצח עם נגד הכורדים.

בימי מלחמת המפרץ ניסה גנשר למצוא דרך להתמודד עם הבעיה העיראקית אחרי שמנהיגי המערב החליטו לצאת למלחמה כדי להוציא את כוחות עיראק מכווית. גרמניה תרמה תרומה פיננסית מהותית למאבק בעלות הברית אולם, בגלל מגבלות חוקתיות נגד השימוש בכוחותיה הצבאיים, כמעט לא סיפקה סיוע צבאי כלשהו. כשאחרי המלחמה, פרצו דיונים פוליטיים מרחיקי לכת בקשר לדרך שבה על גרמניה למלא את האחריות הגלובלית שלה, השיב גנשר כי אם המעצמות הזרות מצפות מגרמניה לקחת על עצמה אחריות יותר גדולה, הן צריכות לתת לה סיכוי לבטא את השקפותיה ב"אופן יותר חזק" במועצת הביטחון השל האו"ם.

בשנת 1992 יחד עם עמיתו הדני, אופה אלמן-ינסן, נקט גנשר ביוזמה ליצור את "מועצת המדינות הבלטיות" (CBSS) ואת ה"יורופקולטי".

פעילותו אחרי הפרישה מן החיים הפוליטיים

אחרי הפרישה, המשיך גנשר להיות פעיל כמשפטן ובמסגרת ארגונים בינלאומיים. בשנים 2010-1999 הצטרף למשרד עורכי הדין ביזינג, מיפלמן וטייה. בשנת 2000 הקים חברת ייעוץ משלו,Hans-Dietrich Genscher Consult GmbH. בשנים 2013-2001 שימש כיושב ראש החברה הגרמנית ליחסי חוץ. בשנת 2001 ניהל גנשר בוררות ששמה קץ לסכסוך שנמשך כחודש בין חברת התעופה הגרמנית "לופטהנזה" ולארגון טייסיה, והשיג הסכם לפיו סוכם על העלאת המשכורות ביותר מ-15% עד לסוף שנה הבאה. בשלהי שנת 1992 התמנה ליושב ראש אגודת התורמים החדשה של האופרה הממלכתית של ברלין. גנשר לא נמנע מלהביע דעתו על נושאים פוליטיים שונים. בשנת 2009 מחה נגד החלטתו של האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר לבטל את נידוי הבישופים של אגודת הקדוש פיוס העשירי, בגלל שאחד הבישופים היה מכחיש השואה ריצ'רד ויליאמסון.

ב-20 בדצמבר 2013 התגלה כי גנשר שיחק תפקיד בתיווך שחרורו מן הכלא והטסתו לגרמניה של האוליגרך הרוסי לשעבר ויריב מר של הנשיא הרוסי פוטין, מיכאיל חודורקובסקי. אחרי 2012 גנשר נפגש פעמיים, בגרמניה וברוסיה, עם הנשיא ולדימיר פוטין ובחן אפשרויות חוקיות לשחרורו של חודורקובסקי מן הכלא. ההזדמנות נוצרה כשאמו של איש העסקים אושפזה בנבובמר 2013 בגלל סרטן. אז שיגר גנשר מכתב לחודורקובסקי שבו המליץ לפנות עם מכתב מחילה לנשיא פוטין.

הנס-דיטריך גנשר היה נשוי פעמיים: לראשונה בשנים 1958–1966 - ללואיזה לבית שווייצר, שילדה את בתו, מרטינה (נשואה מאוחר יותר עם ריינהרדט צודרופ), ולברברה לבית שמידט - החל מאוקטובר 1969.

מבחר פרסים ואותות כבוד

גנשר הוא אזרח כבוד של הערים הַאלֶה וברלין.

• 1973 - הצלב הגדול להצטיינות של גרמניה; עם כוכב וחגורת כתף (1975)
• בספרד - 1977 - הצלב הגדול של מסדר איזבלה הקתולית; ;1990 - פרס נסיך אסטוריאס
• 1977 - במבי, פרס התקשורת הגרמנית
• בפורטוגל - הצלב הגדול של מסדר כריסטוס ; 1984 - הצלב הגדול של מסדר האינפנטה דום אנריקה; 1987 - הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות
• באיטליה - 1979 - הצלב הגדול להצטיינות
• באוסטריה - 1979 - עיטור הכבוד מזהב להצטיינות
• בצרפת - 1986 - הצלב הגדול של לגיון הכבוד
• 1990 - פרס תאודור הויס
• בפולין - 1992 - הצלב הגדול להצטיינות
• בהונגריה - 1992 עיטור המסדר להצטיינות
• בקרואטיה - 1996 - עיטור מסדר הנסיך טרפימיר
• בלטביה: 1997 - עיטור מסדר שלושת הכוכבים
• באסטוניה: 1997 - עיטור מסדר הצלב מריינלנד
• בליטא - 1998 - עיטור המסדר הדוכס הגדול גדימינאס
• 2003 חבר כבוד של מועדון בודפשט
• 2004 - פרס אריך קסטנר של מועדון העיתונות בדרזדן
• 2004 - פרס האמנות להבנה צ'כית-גרמנית
• 2005 - הפרס אירופה לתרבות
• 2006 - פרס אדם מיצקביץ'
• 2007 - הפרס לחירות של הקרן פרידריך נאומן

לקריאה נוספת

• Dennis Kavanagh - "Genscher, Hans-Dietrich". A Dictionary of Political Biography. Oxford: OUP, 1998
• Hans-Dietrich Genscher. Erinnerungen — Berlin: Siedler-Verlag, 1995. — 1086 p. — ISBN 3-88680-453-4. (בגרמנית)
• Werner Filmer, Heribert Schwan. Hans-Dietrich Genscher — Rastatt: Moewig-Verlag, 1993. — ISBN 3-8118-2815-0. (בגרמנית)
• Hans-Dieter Lucas. Genscher, Deutschland und Europa — Baden-Baden: Nomos, 2002. — 444 p. — ISBN 3-7890-7816-6. (בגרמנית)

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של הנס-דיטריך גנשר (בגרמנית)
• סטיפן קינצר (16 בינואר 1992), Europe, Backing Germans, Accepts Yugoslav Breakup הניו יורק טיימס
• Genscher, Bonn's Foreign Minister 18 Years, Resigns סטיפן קינצר - בניו יורק טיימס, 28 באפריל 1992
• מאמר רוויו מאת כרסיטיאן נילסן, אוניברסיטת קולומביה לספרו של מייקל ליבל

Christian A. Nielsen. Review of Libal, Michael, Limits of Persuasion: Germany and the Yugoslav Crisis, 1991-1992. H-German, - Net Reviews. February, 1999

• הנס-דיטריך גנשר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• הנס-דיטריך גנשר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• הנס-דיטריך גנשר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• הנס-דיטריך גנשר, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• הנס-דיטריך גנשר, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• הנס-דיטריך גנשר, באתר Discogs (באנגלית)