הקהילה הבהאית באיראן אחרי המהפכה האסלאמית בשנת 1978–1979

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

איראן היא המולדת של הדת הבהאית, תחילתה הייתה כאשר אחד מתומכיו של ה"באב" שנקרא מירזא חוסיין עלי נורי, טען כי אלוהים יגלה אותו, וכי הבאב בישר את בואו, ונטל את הכינוי "בהאא אללה"[1].

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שאיראן הנה המולדת של הדת הבהאית, הבהאים האיראניים נחשבים לאחת קבוצות המיעוט אשר סובלת מדיכוי, רדיפה, אלימות בארץ המולדת של דתם, על ידי הממשלה האיראנית, אשר מטילה כל מיני מכשולים בפניהם, ועונשי מוות על אנשי הדת הבהאים. למרות קשיים אלה, החברה הבהאית המשיכה לצמוח באופן יציב עד שנות ה-1920, ובסוף שנות התשעים של המאה ה-19 ועד תחילת המאה העשרים, יצאו הבהאים עם יוזמות חינוכיות ובריאותיות, דבר שהעיד על אופטימיזם גבוה לגבי התרחבותה של החברה בעתיד. "במונחים מספריים, הוערך מספרם של הבהאים בכ-100,000 לפחות בשנות ה-1880, מה שהיווה 1-2 אחוז מהאוכלוסייה האיראנית שכללה 5-8 מיליון נפש בזמן ההוא. עם תחילת המאה העשרים, מספר הבהאים גדל באופן איטי, במיוחד אחרי שנת 1979, כאשר מספר הלידות היה מתחת לממוצע, והקהילות הבהאיות התחילו להגר למערב במטרה לברוח מרדיפות. למרות זאת, היום מעריכים את מספר הבהאים באיראן בכ-300,000 לפחות, שמהווים 0.5 אחוז מהאוכלוסייה"[2].

התרחשות המהפכה האסלאמית באיראן 1979[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהפכה האסלאמית הפילה את השלטון המושחת של א-שאה מוחמד רידא בהלווי, בהדרכתו של אימאם אל-ח'ומיני, ושאפה לנהוג על פי מנהגי האסלאם בכל היבטי החיים.

זמן קצר לפני מהפכה זו ועד זמננו הנוכחי, הפכה הרדיפה נגד הבהאים ברפובליקה האסלאמית מאלימות אשר בוצעה בכל צורותיה נגד מבוגרים, זקנים, ילדים קטנים בגנים ואף בתי הקברות הבהאים, להכחשה שיטתית של זכויות אדם בסיסיות, שכללה את גישתם ללימודים גבוהים[3].

התגובה הבינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילה הבינלאומית התנגדה לרדיפות נגד בהאים באיראן, והביעה אכפתיות רבה לבהאים. הוועדה לזכויות אדם באו"ם העבירה 18 החלטות אשר מביעות דאגה ואכפתיות כלפי הפרת זכויות אדם באיראן. כל אחת מההחלטות התייחסה באופן ספציפי למצבה של הקהילה הבהאית שם. תופעה זאת נחשבת לבלתי שגרתית מצד הוועדה, שבדרך כלל מגבילה את תגובתה ומסתפקת בהבעת דאגה דיפלומטית והתייחסות כללית לאישומי הפרת זכויות אדם ואפליה[4].

בעקבות זאת, משרד האו"ם אישר מאז 1985 13 החלטות, אשר התייחסו למצבם של הבהאים באיראן והביעו דאגה נוכח הדיווחים על הפרת זכויות האדם שם. למעשה, כל ההחלטות הללו קראו לאיראן לעצור את הפרת זכויותיהם של הבהאים ולציית לאמנות של זכויות האדם שנחתמו על ידי ממשלת איראן[5].

נציגי משלחת זכויות האדם אספו את המידע שלהם בדרכים שונות והשתדלו להעביר את תמונה ברורה ואמיתית של המצב באיראן לאו"ם. לדוגמה: מר גלינדו פול דיווח בשנת 1990 על מצב של גזענות, דחייה על ידי אוניברסיטאות, בקשות להחזרת פנסיה וביטול דרכונים[6].

הקריאות לממשלת האיראנית לציית לחוקי חופש הדת ולשחרר אסירים בהאים המשיכו לעלות. ועדת חופש הדת העלתה מספר דיונים בנוגע לעבירות של איראן והביעה את דאגתה כלפי המדיניות הגזענית בה, שמגבילה את חירותם של הבהאים ואת הזכות שלהם להקים מוסדות דתיים ואוניברסיטאות ולהשיג הזדמנויות עבודה במגזר הציבורי.

בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, התחילה הממשלה האיראנית לחוש לחץ עקב הקריאות של משרד האו"ם להפסיק את ההפרות שלה נגד הבהאים. איראן שקלה מחדש את מדיניותה כלפי הבהאים, וזה התבטא בירידה החדה במספר עונשי המוות, במיוחד אחרי 1985. בנוסף לכך, הותר לילדים בהאים להירשם לבתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים ברוב אזורי איראן[7].  

למרות הירידה במספר הבהאים המוצאים להורג בעקבות הלחץ הבינלאומי, הממשלה האיראנית עדיין לא הכירה בזכויותם של הבהאים[8], עובדה זו הראתה כי השיפור שחל במדיניות האיראנית כלפי הבהאים היה מזויף ואיננו שואף לחיים יותר טובים לבהאים, אלא להמשך הרדיפות נגדם, כפי שהתגלה כאשר הוצא להורג איש מכירת הציוד הרפואי בן ה-52, מר רוח אללה רוחאני, ב-21 ביוני 1998.

יתר על כן, באוקטובר 2007 יצא דיווח ממשלתי שהתייחס לדת הבהאית כדת שמהווה סכנה לשלטון האיראני, ועד זעכשיו, גם אחרי עלייתו של הנשיא המתון חסן רוחאני לשלטון, הבהאים עדיין נחשפים לעונשי מאסר.

הבהאים באיראן משמיעים את קולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 2004, פנתה הקהילה הבהאית באיראן בהודעה לנשיא איראן מוחמד ח'אתמי, שמתארת את הרדיפה המתרחשת נגדם במשך 25 שנים. ההודעה בחנה את הרדיפה מנקודת המבט של פסוקים קוראניים וחוקים אסלאמיים, אשר אסרו אלימות ותמכו בחופש דת. בנוסף לכך, ההודעה ציינה כי איראן חתמה ואישרה את ההצהרה הבינלאומית של זכויות אדם, ועל אמנות שמגנות על חופש דת. היא סיפרה על הצביעות של הממשלה כאשר הציעו לבני נוער הבהאים הצטרפות לאוניברסיטאות, אך נרשמו כמוסלמים אחרי כן. ההודעה הסתיימה עם קריאה לאמנציפציה לקהילה הבהאית"[9].

אחרי הודעה זו, המצב באיראן נשאר כפי שהוא, וההתקפות נגד אנדרטות בהאיות נמשכה, כמו ההרס העצום שהתרחש בבית של מירזא עבאס נורי, אביו של בהאא אללה, בטהראן ביוני 2004 ,ובקבר של אל-קדוס, אחד המאמינים הקודמים בדת הבהאית.

המצב הנוכחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום, הקהילה הבהאית הנה אחת הארגונים המגוונים ביותר בעולם, שמכיל בתוכו בני אדם מכל העמים, שלוקחים חלק פעיל בחברה בה חיים. אך המצב בארץ המוצא נשאר קשה ובלתי יציב, ובהאים באיראן עדיין סובלים מרדיפה, חוסר הוגנות והכחשה של זכויותיהם הבסיסיות[10].

היעד המרכזי של ממשלת איראן משתקף בהשארת החברה הבהאית במצב בלתי יציב, והמשכיות המאסרים והרדיפות. הממשלה ממשיכה להפעיל לחץ על החברה הבהאית, ואיננה נותנת הזדמנויות שוויוניים במוסדות לימודיים ועבודה.

ההוצאה להורג עדיין מתרחשת באיראן, אך במספרים פחותים בהשוואה למצב הקודם. אף על פי כן, היא נחשבת למדיניות המסוכנת ביותר אשר מאיימת על חייהם של הבהאים בכל עת, מה שנחשב לאסטרטגיה מיוחדת של איראן להשאיר את הבהאים בפחד בלתי פוסק וחיים בלתי נסבלים.

נישואין וגירושין בקרב הבהאים אינם מוכרים על ידי הממשלה, כמו כן, אין זכות לרשת לבהאים. דוגמה על כך היא כאשר התעלם משרד המשפטים מזכותה של אישה בהאית לקבל את החלק שלה מהירושה, אחרי המוות של בתה, והוציאה תעודת ירושה אשר מעניקה את הירושה לבעלה המוסלמי[11].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שרון, משה, הדת הבהאאית וכתב הקדש שלה הספר הקדוש ביותר (אלכתאב אלאקדס) לבהאא אללה, ירושלים: פרסומי הקתדרה ללימודים בהאאים, 2005, עמ' 10
  2. ^ .Brookshaw, Dominic, Fazel, Seena B. ed, The Baha'is of Iran: Socio- historical studies, New York: Baháʼí International Community, 2008, עמ' 2
  3. ^ Brookshaw, Dominic, Fazel, Seena B. ed, The Baha'is of Iran: Socio- historical studies, New York: Routledge, 2008, עמ' 4
  4. ^ Golpaygani,Seyyed Mohammad, Iran's Secret Blueprint for the Destruction of a Religious Community: An Examination of the Presecution of the Baha'is of Iran, New York: Baháʼí International Community, 1993, עמ' 34
  5. ^ Golpaygani,Seyyed Mohammad, Iran's Secret Blueprint for the Destruction of a Religious Community: An Examination of the Presecution of the Baha'is of Iran., New York: Baháʼí International Community, 1993, עמ' 36
  6. ^ Golpaygani,Seyyed Mohammad, Iran's Secret Blueprint for the Destruction of a Religious Community: An Examination of the Presecution of the Baha'is of Iran., New York: Baháʼí International Community, 1993, עמ' 37
  7. ^ Golpaygani,Seyyed Mohammad, Iran's Secret Blueprint for the Destruction of a Religious Community: An Examination of the Presecution of the Baha'is of Iran, New York: Baháʼí International Community, 1993, עמ' 47
  8. ^ Golpaygani,Seyyed Mohammad, Iran's Secret Blueprint for the Destruction of a Religious Community: An Examination of the Presecution of the Baha'is of Iran, New York: Baháʼí International Community, 1993, עמ' 23
  9. ^ Baha’I International community, The Baha’I Question: Cultural Cleansing in Iran, New York: Baha'i International Community, 2008, עמ' 30
  10. ^ Baha’I International community, The Baha’I Question: Cultural Cleansing in Iran, New York: Baha'i International Community, 2008, עמ' 78
  11. ^ Golpaygani,Seyyed Mohammad, Iran's Secret Blueprint for the Destruction of a Religious Community: An Examination of the Presecution of the Baha'is of Iran, New York: Baháʼí International Community, 1993, עמ' 60