לילי איימן
 | |
| לידה |
17 במאי 1929 טהראן, איראן |
|---|---|
| פטירה |
6 בספטמבר 2018 (בגיל 89) שיקגו, אילינוי, ארצות הברית |
| מדינה | ארצות הברית |
| מקום קבורה | Oak Woods Cemetery Chicago |
| פעילות בולטת | תוכנית הלימודים ערפאן |
| השכלה | |
| עיסוק | מחנכת, מורה, פדגוגית, סופרת, מרצה באוניברסיטה |
| השקפה דתית | בהאית |
| בן זוג | איראג' איימן |
| צאצאים | סאבה, ראמה, רויה |
| פרסים והוקרה |
|
לילי איימן (באנגלית: Lily Ayman; 17 במאי 1929 – 6 בספטמבר 2018) הייתה מחנכת פרסייה, סופרת ואשת חינוך בהאית. איימן הייתה שותפה לייסוד ותומכת נאמנה של תוכנית הלימודים ערפאן (Irfan). עסקה בעיקר בכתיבת ספרות ילדים וספרי לימוד, ראתה בחינוך לאוריינות ערך עליון והקדישה את חייה לתחום זה.
קורות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לילי איימן נולדה בשם לילי אהי (Lily Áhy), ב־17 במאי 1929, בטהראן, למשפחה הקשורה לבהאא אללה (נכדה מדור רביעי לגיסו, מירזא מג'יד אהי), מייסד הדת הבהאית. אביה היה פקיד בכיר בממשל האיראני ובוגר לימודי משפטים ומדעי המדינה באוניברסיטת מוסקבה. אימהּ הייתה זמרת אופרה ונגנית בקונסרבטוריון של מוסקבה, שם הכירה את בעלה ועברה אתו לטהראן כדי להתחתן. איימן גדלה בשיראז בזמן שאביה היה מושל המחוז, ולאחר מכן עברה עם משפחתה לטהראן, שם סיימה את לימודיה היסודיים. כשאביה מונה לשגריר איראן בברית המועצות עברה עם משפחתה למוסקבה, שם סיימה את לימודיה התיכוניים והתחילה את לימודיה האקדמאים בתואר שפה וספרות רוסית וצרפתית[1].
לאחר שאביה חלה, לילי ומשפחתה חזרו עמו לטהראן, שם הוא נפטר. איימן השלימה את התואר האקדמי בפילוסופיה וחינוך באוניברסיטת טהראן. עוד בזמן לימודיה תרגמה את הספר "Enfants Difficiles" מצרפתית לפרסית, והוא יצא לאור בתרגום זה בשנת 1949. לאחר סיום לימודיה התחילה ללמד בבית ספר לבנות (Anoushiravan Dadgar secondary school for girls) בטהראן.
ב־1951 לילי נישאה לאיראג' איימן בלונדון והמשיכה ללימודים נוספים באוניברסיטת לונדון ואוניברסיטת אדינבורו שבסקוטלנד, שם גם ילדה את בתה הבכורה, רויה. לאחר שחזרו לאיראן ב־1954 לילי מונתה לדירקטורית המרכז לחינוך ולימודים מקצועיים במחלקה לחקר ופיתוח תוכניות לימודים במשרד החינוך האיראני. בקיץ אותה השנה היא ארגנה לראשונה באיראן בית ספר קיץ לילדים.
ב־1955 לילי עברה עם משפחתה ללוס אנג'לס, שם איראג' השלים את לימודי הדוקטורט שלו. באותו הזמן לילי עבדה כמורה במוסדות צבא הישע (The Salvation Army), שם גם ילדה את בתה השנייה סאבה.
ב־1957 הם חזרו לטהראן ואיימן החלה בקריירה אקדמית ספרותית, בזמן שעבדה כחברה בוועדה הבינלאומית להתפתחות הבנת הקריאה באיגוד הבינלאומי לפיתוח הישגים חינוכיים. איימן לימדה חינוך וספרות ילדים באוניברסיטת טהראן בזמן שהיא המשיכה להתעמק בתחום פיתוח שיטות מודרניות ללימודי שפה. שלוש שנים לאחר מכן קיבלה מלגה ללימודי דוקטורט במכללה להוראה של אוניברסיטת קולומביה[1].
פעילותה באיראן[עריכת קוד מקור | עריכה]
רצונה להנחיל את אהבת הקריאה לדורות הבאים הוביל אותה להעדיף תחום זה בחייה ועד ימיה האחרונים היא המשיכה לכתוב סיפורים לילדים. בנוסף, היא השתתפה בהקמת "מועצה לספרי ילדים" (ארגון פרטי ולא ממשלתי) באיראן. שם גם שימשה כחברת הנהלה במשך שני עשורים. היא גם הייתה תומכת נלהבת באגודה הבינלאומית לספרות ילדים (אנ'). שם גם שירתה לבסוף כחברת הנהגה במשך שנים וסגנית מנהל הארגון למשך שנתיים.
מנהיגותה של לילי בתחום החינוך זכתה להכרה רשמית כשהיא הייתה האישה הראשונה והיחידה שמונתה למועצה הגבוהה לחינוך באיראן. שם היא הביאה לידי ביטוי את כישוריה כסופרת, כשספריה אומצו באופן רשמי לתוכניות הלימודים ברחבי איראן. בזמן זה ילדה את ילדה השלישי ראמה.
העניין הרחב שלה בחינוך גלש גם ללימוד מבוגרים, במיוחד במדינה שבה רק 30 אחוזים בערך באותה תקופה ידעו קרוא וכתוב. לילי מונתה לראשות המחלקה ללימודי מבוגרים לייעוץ לימודי לתוכנית העולמית ללימודי אוריינות. היא הייתה גם אחראית על הכנת ספרי הלימוד ובניית תוכנית הלימודים. כמו כן, היא גם שירתה כיו"ר פרויקט המחקר על אוצר המילים הבסיסי בפרסית. מחקר זה הניב את הזיהוי של כאלף מילים שנמצאות בשימוש יום יומי. תוצאות מחקר זה שימשו כהכנה לספרי לימוד בפרסית. על פעילויותיה אלו היא זכתה במספר פרסים.
לילי אהבה שירה וספרות קלאסית, והייתה תומכת גדולה במוסד לתרגום ופרסום ספרים, שם היא מיסדה וניהלה אגף עבור תרגום ספרי ילדים. במשך הקריירה שלה היא תרמה בקביעות גם למספר עלונים חינוכיים ומגזינים בהאים, היא גם תרגמה וכתבה יותר מ־40 ספרים שפורסמו בשפה הפרסית[1].
הקשר לדת הבהאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי עדותה, אף על פי שהייתה קרובה לדת הבהאית כל חייה, רק כשהייתה בסיור במדינות האנדים באמריקה הדרומית היא הבינה את החשיבות והמשמעות של הדת הבהאית. בביקור למרכז הבהאי העולמי בשנת 1974 היא אימצה באופן רשמי את הדת הבהאית. כשחזרה לאיראן היא מונתה לוועדה העולמית לקידום וחינוך נשים בחינוך הבהאי.
בינואר 1979 בעקבות המהפכה האיראנית לילי ואיראג' שלחו את בנם הקטן לחיות בשיקגו אצל אחותו, כדי שיוכל להשלים את לימודיו התיכוניים. לאור כך שהוצא צו מעצר נגד איראג' והסיכון בהוצאה להורג לילי ואיראג' עזבו לארצות הברית גם הם, במה שקיוו שיהיה ביקור קצר עד יעבור זעם. אבל לאחר שהגיעו לארצות הברית הודיעה לה חברה שלה שהוצא גם נגדה צו מעצר וקיימות קריאות להוציאה להורג לאור השקפותיה הפרוגרסיביות וזיקתה לדת הבהאית. לא עבר זמן רב לפני שכל רכושם הוחרם על ידי המשטר האיראני החדש. כך, הימים הפכו לשנים ולילי ואיראג' לא חזרו לאיראן[2].
מיד עם ההתמקמות בשיקגו לילי הרגישה צורך עז ללמד את השפה הפרסית לילדים בפזורה האיראנית הגדלה. כדי לממש צורך זה היא כתבה ספרים חדשים ומדריכי הוראה. למרות מצבם הכלכלי הירוד לאחר ההגירה לארצות הברית, לילי אפשרה לפרסם את הספרים ללא זכויות יוצרים. זאת בשביל לאפשר תפוצה רחבה ככל הניתן של הספרים, כדי לאפשר גם לבני המעמדות הנמוכים גישה אליהם[1].
אחרי שעזבה את איראן מעורבותה בקהילה הבהאית גדלה באופן אקספוננציאלי. הקהילה הבהאית בארצות הברית מינתה אותה למועצת החינוך, והקהילה הבהאית בשיקגו מינתה אותה לשמש כחברה בוועדה הרוחנית של הקהילה בעיר.
ב־1983 איראג' קיבל מינוי מטעם אונסק"ו בבנגקוק, ולילי ואיראג' עברו לבנגקוק ופריז כחלק מהמינוי. בשתי הערים לילי מונתה כחברה בוועדה הרוחנית של הקהילה הבהאית בעיר. בזמן שהותה בתאילנד לילי למדה גם את השפה המקומית, בנוסף לכל השפות שהיא כבר ידעה עד אז (פרסית, רוסית, צרפתית, אנגלית ותאית). לילי שירתה כראש אגודת הנשים התאילנדיות מטעם האו"ם, וכחברה בפנל החינוך לאוריינות מטעם אונסק"ו באזור אסיה ובאזור האוקיינוס השקט.
ב־1988 איראג' פרש מאונסק"ו והם עברו לסנט-גאלן שבשווייץ. שם הם השתתפו בניהול והקמת אקדמיית לנדאג[3] (Landegg Academy), כשהם מפתחים את המקום למרכז לימודים בהאי שוקק. בשש השנים הבאות לילי תיאמה תוכניות חינוך וחיי משפחה, וניהלה את התכנית לחינוך לשלום באקדמיה. עם הגעתם לשווייץ, לילי מונתה מטעם בית הצדק העולמי של הדת הבהאית לשרת בכוח משימה מיוחד בנושא חינוך. כחלק מתרומתה למאמץ היא כתבה את הספר "LITERACY: Some Practical Suggestions", אשר פורסם תחת כוח המשימה בשנת 1992.
כשחזרה לשיקגו ב־1994 היא הוזמנה ללמד פרסית באוניברסיטת שיקגו. ביחד עם בעלה היא עזרה לקדם ולפתח את הכנס השנתי של אגודת החברים לתרבות פרסית (the Association of the Friends of Persian Culture), פעילות שהם התחילו במקור באקדמיית לנדאג.
למשך שארית חייה, הקדישה את כל מרצה לקהילה הבהאית בשיקגו, כשהיא משמשת כמנהלת של האספה הרוחנית שלה, עורכת העלון וחברה במספר ועדות ניהוליות. בד בבד, היא המשיכה לעזור בלימודי פרסית. איימן הקפידה לבקר בבתי חברי הקהילה, ארגנה פעילויות חברתיות והייתה דמות נערצת ודומיננטית בקהילה בשיקגו[4].
נפטרה ב־6 בספטמבר 2018, ונקברה בבית הקברות הקהילתי בשיקגו, ליד המקום שעבד אל-בהאא ביקר בשנת 1912.
יצירות נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Farsi Beyamuzim (Teaching Persian)
- Iran ra Beshenasim (To Know Iran)
- Shadmaneh Kudakaneh (A Collection of Parables for Children)
- Yek Hezar Vajeh Páyeh Zaban-e Farsi” (One Thousand Basic Persian Words)
- LITERACY: Some Practical Suggestions
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לילי איימן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- הספד מתוך הלוויה של לילי איימן
- מאמר לזכר לילי איימן
- מאמר אינטרנטי בנוגע לפעילותה של לילי איימן בתחום החינוך
- אקדמיית לנדאג
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
