ויקיפדיה:מיזמי ויקיפדיה/אתר האנציקלופדיה היהודית/מיון נושאים: לוויקי/הקהילה היהודית בלבוב
ראשיתה של הקהילה היהודית בלבוב בגליציה המזרחית בפולין, לוטה בערפל. ראשוני היהודים הגיעו לאזור נסיכות רייסן כבר במאה העשירית. בלבוב התקיימו שלוש קהילות יהודיות: קראים, קהילה יהודית שישבה בתוך חומות העיר, וקהילה יהודית שישבה מחוץ לחומות העיר.
ערב מלחמת העולם השנייה, הייתה בלבוב הקהילה היהודית השלישית בגודלה בפולין, לאחר קהילות ורשה ולודז', עם יותר ממאה אלף יהודים.
תולדות הקהילה[עריכת קוד מקור]
| יהודים בלבוב[1] | |||||||
| שנה | אוכלוסייה כללית. | יהודים | חלקם באוכלוסייה | ||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| 1857 | 55,800 | 22,586 | 40,5 % | ||||
| 1880 | 110,000 | 30,961 | 28,2 % | ||||
| 1890 | 128,000 | 36,130 | 28,2 % | ||||
| 1900 | 160,500 | 44,258 | 27,6 % | ||||
| 1910 | 206,500 | 57,387 | 27,8 % | ||||
[[קובץ:תבנית:תמונה לטיפול|Lwow,ul.Batorego.Jewish.jpg|ממוזער|יהודים בלבוב, 1904]] [[קובץ:תבנית:תמונה לטיפול|Lwow,ul.Krakowska .Jewish.jpg|ממוזער|יהודים בלבוב, 1905]] ראשוני המתיישבים היהודיים הידועים לנו באו ללבוב בשנת 1256, והם הפכו לחלק חשוב של חיי התרבות בעיר, תוך שהם תורמים משמעותית למדע ולתרבות. מלבד היהודים האורתודוקסים היו בעיר יהודים קראים רבים, שהתיישבו בעיר מהמזרח והביזנטיון. לאחר שקזימיר השלישי כבש את לבוב בשנת 1349, קיבלו האזרחים היהודים זכויות שוות לשאר אזרחי פולין.
היסוד הלא-אשכנזי הקודם שבעיר נבלע באוכלוסיות מהגרים יהודים חדשות, במהלך המאות ה-15 וה-16. יהודי לבוב היו חלק ממספר לאומים שהוזמנו על ידי מלכי פולין לפתח את העיר כמרכז סחר בינלאומי. תקופה מסוימת היו בעיר קבוצת יהודים ספרדים שרבים ממנה עסקו במסחר סיטונאי בינלאומי. בין יהודים אלו נמנו סוחרים עשירים שסחרו עם האימפריה העותמאנית דרך הבלקן. באמצעות יהודי העיר התבצע סחר-חליפי של מוצרים ממערב אירופה תמורת משי ובשמים מהמזרח שסופקו על ידי יהודי קושטא. בין יהודי העיר היו בעלי הון שסיפקו שירותים כספיים והעניקו אשראי, וכן חכרו את גביית המסים השונים. יהודי העיר שלחו ידיהם במלאכות רבות, תוך ניהול מאבקים מול האגודות המקצועיות הנוצריות[2].
כבר בימיה המוקדמים של יהדות לבוב, היו בה שתי קהילות נפרדות, אחת בתוך חומות העיר (קהילת "תוך העיר"), שבה נמנו בעיקר העשירים; ואחת מחוץ לפאתי העיר, בפרברים (קהילת "חוץ לעיר"), שבה נמנו הרוכלים, בעלי המלאכה והסוחרים הקטנים. הקהילות שיתפו פעולה ביניהן, וחלקו יחד חלק מהתשלומים והמסים שהוטלו עליהם, וכך גם שימש את שתיהן בית קברות משותף ששימש גם את הקראים. מעבר לכך, שררה מתיחות תמידית בין בני הקהילות, ולכל אחת מהן היה בית כנסת נפרד.
בחיי הקהילה שלטו משפחות מיוחסות ובעלות הון. מאמצע המאה ה-16 שלטה משפחת יצחק בן נחמן (נחמנוביץ') שניהלה באזור עסקים גדולים. אבי המשפחה, ר' יצחק שרנצליס, בנה מכיסו בית כנסת מפואר (בשנת 1571) בסמוך לביתו. את בית כנסת זה בנה ארכיטקט איטלקי. בית הכנסת כונה בית הכנסת שושנת הזהב, או "די גילדנע רויזה" (מיידיש: שושנת הזהב), על שם רויזה - כלתו של ר' יצחק, וכן גם "בית הכנסת 'טורי זהב'" על שם רבי דוד הלוי סגל (בעל ה"טורי זהב") שהתפלל בו במחצית השנייה של המאה ה-17. בית הכנסת עמד במלוא הדרו עד פרוץ מלחמת העולם השנייה[2].
הקהילה היהודית המשולבת בלבוב שלטה על הקהילות היהודיות ברוסיה האדומה (לימים יהדות גליציה), והייתה בין הקהילות המרכזיות בוועד ארבע ארצות. לבוב ייצגה בוועד את קהילות רוסיה האדומה, וכמה מאסיפות הוועד במאה ה-17 נערכו בה.
הקהילה היהודית, כמו שאר הקהילות היהודיות, סבלה בפרעות ת"ח ת"ט. כמו כן נחשפה להשפעות שבתאיות ופרנקיסטיות.
במאה ה-19 הייתה לבוב למרכז תרבותי יהודי. היה בה תיאטרון יידיש מפורסם. תיאטרון זה התפרסם בזכות תקליטים שהוקלטו בלמברג והופצו בכל העולם היהודי והם מהתקליטים הקדומים ביותר מהשנים 1906 עד 1911.[3] לבוב הייתה גם מרכז ציוני, באביב 1920 נערכה שם ועידת השומר הצעיר. בין השנים 1839 ל-1857 שלטו בעיר אנשי תנועת ההשכלה, וזאת על פי חוק משנת 1836 שחייב את רב העיר להיות בעל תואר. בין החרדים למשכילים נוצרו מריבות רבות, כשהמשכילים הצליחו לשלוט בוועד הקהילה, ופעלו בקרב השלטונות נגד הלבוש המסורתי ובכך להצר את רגליה של הקהילה החסידית. לאחר מהפכת מרס בשנת 1848, החלו החרדים לטעון שהוועד אינו מייצגם ופוגע בזכויותיהם אך לא הצליחו. בשנת 1855 התחלף השלטון באזור, והוא נענה לדרישות החרדים לוותר על תואר אקדמי לרבנים, וכך לאחר שנתיים חזרה הרבנות והקהילה לאורתודוקסים.
בלבוב פעל גם חוקר המדרשים והאגדה שלמה בובר.
לבוב הייתה מרכז מסחרי ואדמיניסטרטיבי של גליציה המזרחית והייתה מרכז להשכלה, ככזו הפכה העיר לאבן שואבת ליהודים מרחבי גליציה שעקרו ללבוב (בנוסף למיעוט שרכשו בה בית מגורים בנוסף על בית המגורים הקבוע שלהם). עובדה זו הביאה לעליית מספרם של יהודי העיר ועלייה בכוח הקהילה.
רבני לבוב[עריכת קוד מקור]
ברבנות הקהילה שימשו גדולי האחרונים, להלן רשימה חלקית:
- מהר"ם מלובלין, כיהן כרב בין השנים ה'שנ"ה (1595) - ה'שע"ג (1613).
- הרב יהושע פלק כץ בעל הסמ"ע, כיהן עד שנת ה'שע"ד (1614), אז נפטר.
- הרב יהושע העשיל, בעל ה"מגיני שלמה", כיהן בסביבות השנים ה'שצ"ח (1638) - ה'ת' (1640)[4]
- הרב אברהם רפפורט, מחבר "איתן האזרחי", כיהן כרב העיר עד פטירתו בשנת ה'תי"א, 1651
- הרב דוד הלוי סגל בעל הט"ז, שימש ברבנות בין השנים ה'תי"ד (1654) - ה'תכ"ז (1667).
- הרב שמחה הכהן ראפפורט נבחר לשמש כרב בשנת ה'תע"ז (1717), אך נפטר בדרכו ללבוב.
- הרב צבי הירש אשכנזי בעל החכם צבי, כיהן תקופה קצרה בשנת ה'תע"ח (1718), אך הספיק לתקן תקנות חשובות בקהילה.
- הרב יעקב יהושע פלק בעל ה"פני יהושע", נבחר בשנת ה'תע"ח (1718) לשמש כרב, אך לאחר כשנתיים דאג אחד מפרנסי הקהילה למנות את חתנו רבי משה חיים בן-ליזרל (נינו של רבי אריה לייב "הארוך" מקראקא) לרב, והפני יהושע גלה לבוצ'ץ, אך עדיין נשא בתואר רב העיר לבוב עד שנת ה'ת"צ (1730) שאז עבר לברלין.
- הרב אריה לייב מאמסטרדם נכדו של הרבי ר' השיל מקראקא, וחתנו של החכם צבי, כיהן עד שנת ה'תק"א, שאז עבר לכהן באמסטרדם.
- הרב חיים כהן בן הרב שמחה ראפפורט[5]. כיהן כרב בין השנים ה'תק"א (1741) - ה'תקל"א (1771).
- הרב חיים יהודה לייב אטינגא[6]. כנראה תקופה מסוימת שימש כמו"ץ, ולאחר מכן אב"ד. נפטר ככל הנראה בשנת ה'תק"ל (1770).
- רבי שלמה מחלם, בעל "מרכבת המשנה", בין השנים תקל"א (1771) - תקל"ח (1777)
- הרב מרדכי זאב אורנשטיין, נכדו של הרב אריה לייב מאמסטרדם, בין השנים תקל"ט (1779) - תקמ"ז (1787).
- רבי צבי הירש רוזאניס, עד שנת תקס"ה (1804), בה נפטר.
- הרב יעקב אורנשטיין בנו של הרב מרדכי זאב, בעל ה"ישועות יעקב", נבחר פה אחד בשנת תקס"ה (1805) לשמש ברבנות, עד פטירתו בשנת תקצ"ט (1839).
לאחר פטירת הרב אורנשטיין, התמנה המטיף הרב אברהם כהן כרב המחוז בידי המחנה הפרוגרסיבי בעיר. ב-1848 נפטר כהן לאחר שארסניק ננסך למרק שאותו לגם, החשוד ברצח שהשתייך לשמרנים בעיר זוכה בידי בית המשפט האוסטרו הונגרי לאחר שהעדים היחידים לא זיהו אותו במסדר זיהוי.
- הרב יוסף שאול נתנזון, אשתו אדיל לבית איטינגא הייתה בת אחותו של הרב יעקב אורנשטיין. בבחירות לרבנות בשנת תרי"ז (1857), גבר על גיסו הרב מרדכי זאב איטינגא, וכיהן ברבנות עד פטירתו בשנת תרל"ה (1875).
- הרב צבי הירש אורנשטיין נכדו של הרב יעקב אורנשטיין, מח"ס "ברכת רצ"ה", בבחירות בשנת תרל"ה (1875) גבר על ר' יצחק אהרן ב"ר מרדכי זאב איטינגא. שימש ברבנות עד שנפטר בשנת תרמ"ח (1888).
- רבי יצחק אהרן איטינגא כיהן בין השנים תרמ"ח (1888) - תרנ"א (1891).
- הרב יצחק יהודה שמלקיש, רב העיר בין השנים תרנ"ב (1892) - תרס"ה (1905).
- הרב אריה לייב ברוידא[7][8], בעל "מצפה אריה", חתנו של הרב צבי הירש אורנשטיין, כיהן כרב בין השנים תרס"ה (1905) - תרפ"ח (1928). בזמן כהונתו הביאו החסידים בעיר את הרב משה ברז"פ רפפורט מליז'נסק שישמש כרבם. באותה תקופה היה הרב משה באב"ד רב "תוך העיר", אם כי כנראה לא נשא בתפקיד רשמי.
- הרב יצחק ציף, כיהן כרב "תוך העיר".
תקופת השואה[עריכת קוד מקור]
ערך מורחב – גטו לבוב
יהודי העיר היוו שליש מאוכלוסיית העיר לפני השואה. (יותר מ-100,000 ערב מלחמת העולם השנייה), והתקיימו בה 97 בתי כנסת. שלושה שבועות לאחר פרוץ המלחמה, נכנסו הסובייטים ללבוב וסיפחו אותה לתחום שליטתם, יחד עם גליציה המזרחית. בעיר הצטופפו באותה השעה יותר ממאה-אלף פליטים יהודיים ממערב פולין הכבושה בידי הנאצים, אך בקיץ 1940 הוגלו רבים מהם לירכתי ברית-המועצות.
עם פלישת הגרמנים לברית המועצות ביוני 1941 היה אזור העיר אחד מהראשונים שנכבשו על ידם. עם הפלישה ברחו מלבוב כעשרת אלפים יהודים בעקבות הצבא הסובייטי אל תוככי ברית המועצות. 6,000 יהודים נרצחו כבר בימים הראשונים לכיבוש העיר על ידי נאצים ומשתפי פעולה בשני פוגרומים.
בנובמבר 1941 הוקם גטו בעיר; ראש היודנרט שלו, יוסף פרנס, נרצח על ידי הנאצים, לאחר שסירב למסור לידיהם יהודים לעבודה במחנה העבודה ינובסקה. בשורה של גירושים להשמדה שהתרחשו במהלך השנים 1942–1943 גורשו דרך מחנה ינובסקה קרוב ל-80 אלף מיהודי גטו לבוב אל מותם במחנות השמדה, רובם בבלז'ץ ומיעוטם בסוביבור ובאושוויץ. רבבות אחרים מצאו את מותם במחנה ינובסקה או במהלך פעולות טרור בגטו. חלקים גדולים מהאוכלוסייה המקומית שתפה פעולה בהשמדת היהודים, ולכן מעטים ביותר שרדו עד לסוף המלחמה.
ביולי 1944 כבש הצבא האדום את העיר, והוקם בה "ועד הצלה" שברשומותיו מופיעים 820 יהודים בלבד ששרדו מגטו לבוב וכ-3,400 יהודים מתושבי לבוב שניצלו.
כיום[עריכת קוד מקור]
בשנת 1970 חיו בעיר כ-30,000 יהודים (1.6% מהאוכלוסייה). כיום הצטמקה האוכלוסייה היהודית באופן משמעותי כתוצאה מהגירה, ובמידה מועטה גם בגלל התבוללות. מספר היהודים כיום מוערך ב-2,000. מספר ארגונים מוסיפים לפעול בו.[9].
כרב העיר מכהן כיום הרב בולד, נציג חסידי סטולין קרלין.
ראו גם[עריכת קוד מקור]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור]
- חיים נתן דמביצר, כלילת יופי ח"א, תולדות רבני לבוב, קראקא תרמ"ח, באתר היברובוקס
- חיים נתן דמביצר, כלילת יופי ח"ב, תולדות רבני לבוב, קראקא תרנ"ג, באתר היברובוקס
- שלמה בובר, אנשי שם, גאוני ורבני לבוב, תרנ"ה, באתר היברובוקס
- גבריאל סאחיסטאוו, מצבת קודש - זכרון צדיקים, ספר זכרון לשוכני בית הקברות בלבוב, 1860-1869, באתר היברובוקס
- קהילת לבוב, באתר חט"ב פיינשטיין, פתח תקווה
- קהילת יהודי לבוב - למברג
- ד"ר נ.מ. גלבר (עורך), אנציקלופדיה של גלויות, כרך לבוב, באתר ספריית העיר ניו יורק
- א.מ. הברמן קהילת לבוב, באתר דעת
הערות שוליים[עריכת קוד מקור]
- ^ Ergebnisse der Volkszählungen der K. K. Statistischen Central-Kommission u.a., in: Anson Rabinbach: The Migration of Galician Jews to Vienna. Austrian History Yearbook, Volume XI, Berghahn Books/Rice University Press, Houston 1975, S. 46/47 (Table III)
- ^ 1 2 פולין: פרקים בתולדות יהודי מזרח-אירופה ותרבותם, כרך 6, האוניברסיטה הפתוחה, 1991, עמ' 151 (דף הספר באתר "גוגל ספרים"
).
- ^ פרנץ וגרדה לייכליטנר (וינה, אוסטריה), מאמר על תקליטים יהודיים, כולל סריקה של תוויות תקליטים (ברובם מלמברג) ואפשרות האזנה (באנגלית)
- ^ ראה אודותיו בספרו של שלמה בובר, אנשי שם, ה"ר יהושע ב"ר יוסף
- ^ ראה אודותיו בספרו של שלמה בובר, אנשי שם, ה"ר חיים ב"ר שמחה כהן ראפפורט
- ^ ראה אודותיו בספרו של שלמה בובר, אנשי שם, ה"ר חיים יהודה לייב ב"ר אליעזר סג"ל איטינגא
- ^ תיאור תולדותיו בספר "משפחת ברודא" מאת עזריאל מאיר ברודא, ורשה תרצ"ח
- ^ ראה אודותיו במבוא לתשובת רבה האחרון של לבוב מאת משה לייטר, הדרום, אלול תשכ"ב
- ^ [1]
קטגוריה:קהילות יהודיות באוקראינה קטגוריה:יהדות לבוב קטגוריה:יהדות גליציה