זכויות האדם באזרבייג'ן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

על פי ארגוני זכויות אדם בינלאומיים, זכויות האדם באזרבייג'ן מופרות לעיתים קרובות. בדו"ח של ארגון Human Rights Watch משנת 2013 מובאות עדויות על פעילים פוליטיים ופעילי זכויות אדם שהוטרדו ונאסרו על ידי שלטונות אזרבייג'ן. בדו"ח הארגון משנת 2019 נכתב כי "מצב זכויות האדם באזרבייג'ן הוא מחריד ... קיימת שליטה נוקשה של הממשלה, צמצום חופש ההתאגדות, חופש הביטוי וחופש ההתכנסות". כמו כן דווח על עינויים ואלימות כלפי עיתונאים, עורכי דין ופעילי אופוזיציה. אזרבייג'ן מדורגת במקום 168 מתוך 180 מדינות במדד חופש העיתונות. דו"ח של מחלקת המדינה של ארצות הברית משנת 2020 מונה מגוון רחב של הפרות זכויות אדם באזרבייג'ן, בהן "הרג בלתי חוקי או שרירותי", "מגבלות כבדות על חופש הביטוי, העיתונות והאינטרנט" ו"הצורות הגרועות ביותר של עבודת ילדים."

חוקת אזרבייג'ן מבטיחה זכויות יסוד לכל אזרח במדינה, בהן זכויות אדם, זכויות קניין, זכויות קניין רוחני, זכות השביתה, זכות בחירה, חופש הביטוי, המצפון והמחשבה .

בדצמבר 2001 הוגדר תפקיד ממשלתי של נציב תלונות הציבור, והוא אחראי על טיפול בהפרות של זכויות האדם במדינה.

אמנות בינלאומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1988 נחתם מזכר הבנות בין ממשלת אזרבייג'ן לבין המשרד למוסדות דמוקרטיים וזכויות אדם של הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה.

אזרבייג'ן התקבלה למועצת אירופה בינואר 2001. היא אשררה את האמנה האירופית לזכויות אדם בשנת 2002, וכפועל יוצא מכך למי שנפגע יש זכות לתבוע את אזרבייג'ן בבית הדין האירופי לזכויות אדם. אזרבייג'ן חתומה על 15 מתוך 18 אמנות בינלאומיות מרכזיות בנושאי זכויות אדם. היא הפכה לחברה במועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם בשנת 2006.

דו"חות של ארגוני זכויות אדם בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגון Human Rights Watch וארגוני זכויות אדם בינלאומיים נוספים מתחו ביקורת קשה על יחסה של ממשלת אזרבייג'ן לזכויות האדם.

ממשלת אזרבייג'ן הואשמה במעצרים שרירותיים, מעצר ללא הגבלת זמן, אלימות, עינויים והיעלמויות כפויות. לעיתים קרובות עיתונאים המבקרים את הממשלה סובלים מאלימות פיזית ונעצרים בתואנות שווא. אזרבייג'ן מדורגת במקום 168 מתוך 180 מדינות במדד חופש העיתונות. הפגנות נגד המשטר מדוכאות באכזריות.

זכויות מיעוטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באזרבייג'ן חיים מיעוטים ארמנים (בעיקר באזור נגורנו קרבאך), לזגינים וטלישים (אנ').

מאז מלחמת נגורנו קרבאך הראשונה מושמעים באופן קבוע דברי שנאה והסתה נגד הארמנים, ופעילי זכויות אדם הפועלים למענם סובלים מתקיפות פיזיות ופגיעה ברכוש. בנובמבר 2020 הצהירה נציבת האומות המאוחדות לזכויות אדם, מישל בצ'לט, כי תקיפות אזרבייג'ן נגד ארמניה מפרות את המשפט ההומניטארי הבינלאומי ועשויות להוות פשעי מלחמה[1].

הלזגינים סובלים מאפליה כלכלית וחינוכית.

הטלישים סובלים מפגיעה בזכויות תרבותיות וחינוכיות ומהזנחה כלכלית. פעילים פוליטיים בקרבם סובלים מדיכוי אכזרי.

חופש דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקת אזרבייג'ן מבטיחה לתושביה חופש דת ללא הגבלה, כל עוד הם לא מפרים את הסדר הציבורי.

בשנת 2019 נעצרו 77 פעילים פוליטיים שכונו "שיעים קיצוניים". הם נחקרו בעינויים ולדבריהם חולצו מהם הודאות שווא. על פי ארגוני זכויות אדם, גופי הביטחון במדינה נוהגים לעצור ולכלוא פעילים דתיים ולחקרם בעינויים.

במספר מקרים הוטלו קנסות בגין מכירה או הפצה בלתי מורשית של חומרים דתיים. על פי הדיווחים, אוכלוסיית אזרבייג'ן סובלנית כלפי קבוצות דתיות "מסורתיות", בהן מוסלמים, נוצרים ויהודים, ולעומתם קבוצות דתיות אחרות, למשל עדי יהוה, מתקבלות לרוב בחשדנות וחוסר אמון[2].

זכות הבחירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן העניקה בשנת 1919 זכות בחירה לכל אזרחיה מגיל 20 ומעלה, כולל נשים, והייתה בין המדינות הראשונות שעשו זאת.

אולם משנת 1993, בה עלה לשלטון היידר אלייב, מערכת הבחירות במדינה נחשבת למושחתת ובלתי-אמינה. אלייב הנהיג במדינה משטר דיקטטורי וסמכותני, שדיכא יריבים פוליטיים. אזרבייג'ן הפכה למדינת משטרה והונאת בחירות הפכה לנפוצה. אלייב נהג לאייש את ועדות הבחירות בתומכיו וכך הובטחה זכייתו פעם אחר פעם.

קיימים דיווחים רבים על מרמה, ליקויים קשים וסיקור תקשורתי מוטה באופן מובהק לטובת השלטון.

פקידי ממשל נוהגים לשלם שוחד למשקיפים בינלאומיים המגיעים למדינה על מנת לפקח על טוהר הבחירות. בין השאר תועדו מקרים רבים בהם קיבלו קוויאר שחור, שטיחי משי, פריטי זהב וכסף, אלכוהול וכסף מזומן. שוחד זה מכונה "דיפלומטיית הקוויאר (אנ')". נציגים אירופאיים ננזפו ונענשו עקב חשיפת המקרים הללו.

חופש ההתאגדות וחופש ביטוי פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז עלייתו של היידר אלייב לשלטון הוטלו מגבלות על חופש ההפגנה, ושלטונות אזרבייג'ן נהגו לעצור ולהכות פעילים פוליטיים המתנגדים למשטר. מגבלות אלה הוסרו לזמן קצר בשנת 2005, והוקצו מקומות מועטים בהם הותר לקיים הפגנות.

על פי דו"חות של Human Rights Watch, חופש הביטוי וחופש ההתאגדות באזרבייג'ן נמצאים בירידה מתמדת ומשמשכת, וחלה הידרדרות משמעותית משנת 2012 ואילך[3]. בנאום משנת 2020 קרא נשיא אזרבייג'ן אילהם אלייב למפלגת האופוזיציה "גיס חמישי", ואמר שצריך "לחסל אותם" ושהם "גרועים מהארמנים". לפחות 120 פעילי אופוזיציה נעצרו בידי כוחות הביטחון, בהם מספר עיתונאים.

במרץ 2011 נעצרו פעילי אופוזיציה בולטים שניסו לארגן מחאה נגד השלטונות באמצעות פייסבוק, וקיבלו עונשי מאסר. חלקם נחקרו בעינויים. לאחר התערבות של אמנסטי אינטרנשיונל והאיחוד האירופי הם שוחררו כעבור שנה.

בשנת 2013 נחטפו ונעצרו שמונה צעירים שהפגינו בפומבי נגד המשטר בבאקו[4]. הם נחקרו בעינויים. לאחר התערבות של אמנסטי אינטרנשיונל והאיחוד האירופי הם שוחררו, חלקם בשנת 2014, חלקם בשנת 2016 והשאר ב-2019.

בשנת 2016 נגזרו 10 שנות מאסר על צעיר בן 22 שהיה פעיל בקבוצת צעירים למען הדמוקרטיה, בגין האשמת שווא של החזקת סמים[5].

בעקבות לחץ בינלאומי העניק הנשיא אלייב חנינה בשנת 2019 לכמאה אסירים פוליטיים.

חופש התקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי ביטל הנשיא היידר אלייב את כל מגבלות הצנזורה על העיתונות שחלו באזרבייג'ן. עם זאת, התקשורת במדינה אינה חופשית, ואזרבייג'ן נמצאת בתחתית הדירוג של חופש העיתונות מטעם "Freedom House".

הרשויות משתמשות במגוון אמצעים להגבלת חופש התקשורת במדינה. האופוזיציה וכלי תקשורת ועיתונאים עצמאיים מקבלים גישה מוגבלת בלבד לבתי דפוס ולרשתות הפצה, ולעיתים קרובות סובלים מהטרדות השלטון.

מרבית תושבי אזרבייג'ן צופים בחדשות בערוצי הטלוויזיה הממשלתיים, התומכים במוצהר בשלטון ונמצאים תחת שליטה ממשלתית קפדנית. סקרים שנעשו במדינה מצאו שלתושבי אזרבייג'ן אין גישה למקורות מידע אובייקטיביים ואמינים בנושאי זכויות אדם, ומקרי הפרה של זכויות אדם בידי השלטונות מקבלים תת-סיקור.

במספר מקרים, עיתונאים עצמאיים שביקרו את השלטונות נעצרו ונכלאו. על פי דו"ח הארגון "Committee to Protect Journalists" ההאשמות נגד העיתונאים היו האשמות שווא והיוו רדיפה פוליטית. לאחר שחרורם דיווחו העיתונאים על תנאים קשים בכלא, עינויים ושלילת טיפול רפואי. העיתונאי ראסים אלייב (אנ') הוכה קשות על ידי אוהדי כדורגל לאחר שהעיר הערות בעלות גוון פוליטי אודות התנהגותם של שחקני קבוצת "גבאלה", ומת למחרת מפצעיו.

בתחקיר של "רדיו אירופה החופשית" נאמר כי "לממשלת אזרבייג'ן יש היסטוריה ארוכה של שימוש במערכת המשפט הפלילית כדי להשתיק יריבים פוליטיים ועיתונאים המותחים ביקורת על השחיתות הממשלתית, שהפכה את קרוביו של אלייב לעשירים."

בית הדין האירופי לזכויות אדם קבע במאי 2021 כי ממשלת אזרבייג'ן לא עשתה מספיק כדי למנוע ניסיון לרצוח את העיתונאי הישראלי אלכסנדר לפשין בזמן שישב בבית הכלא בבאקו[6].

שחיתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחיתות באזרבייג'ן (אנ') נחשבת לנפוצה בכל תחומי הפוליטיקה המקומית. משפחת אלייב, הנמצאת בשלטון מאז 1993, בעלת עושר רב, ובבעלותם נכסים רבים בשווי מיליוני דולרים בדובאי ובמקומות נוספים.

מספר יוזמות ננקטו במדינה כדי ללחום בשחיתות. שתי היוזמות העיקריות הן:

"ארגון השקיפות הבינלאומי" דירג את אזרבייג'ן במקום ה-129 מתוך 180 במדד השחיתות לשנת 2020[7].

פינוי כפוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 2008, אלפי תושבים בבאקו פונו בכפייה מבתיהם ללא התראה, כחלק מפרויקט התחדשות עירונית, ובמקום הבתים נבנו פארקים, מרכזים עסקיים ומגורי יוקרה. לתושבים הוענק פיצוי זעום שלא שיקף את שווי הנכסים. חלקם פנו לבית המשפט, אך התביעות נדחו.

בשנת 2011 פורסמו מקרים רבים של פינוי בכפייה לצורך בניית אולם הקריסטל של באקו, שאירח את תחרות האירוויזיון 2012[8].

זכויות להט"ב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב הציבור באזרבייג'ן לא קיימת כמעט מודעות לזכויות להט"ב. אמנם בשנת 2000 בוטלו החוקים הסובייטיים נגד הומוסקסואליות, אך לא נחקקו מאז חוקי הגנה על להט"ב, והם דחויים על ידי החברה.

בשנת 2016 איגוד הלהט"ב הבינלאומי דירג את אזרבייג'ן כמקום הגרוע ביותר באירופה בנוגע לזכויות להט"ב. האיגוד ציין שאין כמעט הגנה משפטית ללהט"ב, ולעיתים קרובות המשטרה פושטת על ארגוני להט"ב במדינה[9][10].

זכויות האדם בנחצ'יבאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחצ'יבאן היא רפובליקה אוטונומית של אזרבייג'ן המופרדת ממנה על ידי ארמניה, הנשלטת על ידי ואסיף טאליבוב (אנ'). בנחצ'יבאן תועדו מקרים רבים של הפרות חמורות של זכויות אדם, והיא מכונה "קוריאה הצפונית של אזרבייג'ן" על ידי רדיו אירופה החופשית. מקרים אלו כוללים אלימות משטרתית קשה, מגבלות נרחבות על זכויות אזרחיות, ושחיתות שלטונית. נחצ'יבאן תוארה כ"מעבדת דיכוי" שנבדקות בה שיטות דיכוי שונות, ואז הן מיושמות בקנה מידה גדול בשאר אזרבייג'ן.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]