חורבת זעק
 | |
| חורבת זעק, דצמבר 2020 | |
| מידות | |
|---|---|
| גובה מעל פני הים | כ-420 מטר |
| היסטוריה | |
| תקופות |
תקופת הברונזה תקופת הברזל בארץ ישראל התקופה הרומית בארץ ישראל התקופה הביזנטית בארץ ישראל התקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל התקופה העות'מאנית בארץ ישראל |
| ננטש | 1948 |
| אתר ארכאולוגי | |
| מצב | הרוס |
| גישה לציבור | כן |
| מיקום | |
| מדינה |
ישראל  |
| קואורדינטות | 31°24′52″N 34°52′07″E / 31.414305555556°N 34.868694444444°E |
|
(למפת הר חברון מערב רגילה)   חורבת זעק | |
  | |
חורבת זעק (בערבית: ח'רבת א-זעק) היא אתר ארכאולוגי הממוקם צפונית לקיבוץ להב. האתר ממוקם על גבעה בגובה 420 מטרים מעל פני הים, על הגבול בין חלקם הדרומי של הרי יהודה (הר חברון) לבין שפלת יהודה והנגב. שרידי היישוב במקום מתוארכים החל מתקופת הברונזה ועד לימים שלפני קום המדינה.
גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגבעה עליה יושבת החורבה מהגבוהות באזור וממנה ניתן להשקיף אל דרום הר חברון, היישוב אשכולות במזרח, העיר דאהרייה במזרח, קיבוץ שומריה בצפון, יער להב ואל בקעת יבל, בקעה גדולה המפרידה בין גבעות השפלה לדרום הר חברון.
בארות מים שנחפרו במקום היוו מקור המים ליישוב וקרקעות הבקעה הפוריות, אפשרו למתיישבים לעסוק בחקלאות.
האזור בנוי על סלע קירטון רך, בו קל לחצוב בורות מים ומערות, שמעליו שכבת סלע נארי.
המחקר באתר[עריכת קוד מקור | עריכה]
את האתר תיעד לראשונה הארכאולוג והגאוגרף הצרפתי ויקטור גרן בשנת 1870, עת שסייר באזור. הוא כתב: ”בחמש וחצי בערב אנו נתקלים בבאר, כנראה עתיקה, שממרירות מימיה הולידה את שמה ביר-אזעאק (באר המים המליחים). לידה, על גבעה, משתרעים חורבות יישוב קדום, ח'רבת אזעאק, בו בורות מים, ממגורות, קמרונות שנחפרו בסלע, מוקפים במתחמים קטנים מאבן, שהובאו מבתי מגורים הרוסים, מבנים ושרידי מבנים פזורים בכל השטח, הכל מעיד שבמקום הזה התקיים כפר בעל חשיבות מסוימת”[1].
באתר נערכה לראשונה חפירת בדיקה בסוף המאה ה-19, על ידי הארכאולוגים הבריטים, פרדריק ג'ונס בליס ורוברט מקאליסטר, מטעם הקרן לחקר ארץ ישראל, שמצאו מערכת מערות מסתור הקשורה למבנים שבשטח[2].
בשנת 1978 ערך הארכאולוג דוד אלון, שהיה מפקח באגף העתיקות (היום רשות העתיקות) סקר מקיף של כל מערכות המסתור בשפלת יהודה. לאחר שתוך כדי פעילות למניעת חפירות בלתי-חוקיות לשם מציאת עתיקות, הוסבה תשומת-ליבו על-ידי תושבי כפרים שבמערב הר-חברון, בגבול שפלת-יהודה, לקיומן של מערכות תת-קרקעיות באזור שמדרום לנחל אדוריים. לדוד אלון הצטרף אבי נבון, חבר קיבוץ להב ומאנשי המרכז לידיעת הארץ על-שם ג'ו אלון ואנשים נוספים, והם תיעדו מערכות מערות מסתור בכל האזור[3]. אחר כך, בשנות ה-80, נערכה במקום חפירה ארכאולוגית, על ידי יובל גורן ופטר פביאן, בפיקוח דוד אלון. בחפירה זו נחפרה יחידת מגורים שלמה הכוללת מבנים מעל הקרקע ומערכת מערות הקשורה לה[4].
בשנים 1994–1996 ערך דוד אלון חפירה ארכאולוגית במערכת של 32 מערות הקבורה שבאתר. מאוחר יותר הושלם המחקר על מערות הקבורה על ידי הארכאולוגית אירית יזרסקי מאוניברסיטת בן-גוריון, מחקר שפורסם ב-2013[5]
בדצמבר 2010, נערך סקר ארכאולוגי בחורבה וסביבתה, לקראת נטיעות של הקרן הקיימת לישראל באזור[6].
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
השרידים הקדומים ביותר, שנמצאו באתר הם מתקופת הברונזה. מתקופה זו נמצאה מערת קבורה המתוארכת לברונזה התיכונה II (המאה ה-18 לפנה"ס עד המאה ה-16 לפנה"ס). רוב המערות מתוארכות לתקופת הברזל II (המאה ה-9 לפנה"ס עד המאה ה-6 לפנה"ס) והיו בשימוש משני בתקופה הרומית בארץ ישראל והתקופה הביזנטית בארץ ישראל[5].
עיקר הממצאים שבאתר הם מהתקופה הרומית המאוחרת והתקופה הביזנטית. במקום כ-30 יחידות מגורים בהם מופעים שלושה מרכיבים קבועים: מבנה בעל חדר אחד או שניים, הקשור למערה, או מספר מערות, עם פתח שנבנה כך שניתן לסגור אותן וגדר היוצרת חצר סגורה ובה בור מים. לעיתים מספר חצרות שימשו יחידת מגורים אחת. יחידת המגורים שגורן ופביאן חפרו וחקרו כוללת מערה ובה נמצאה אבן ים (אבן גדולה עליה מניחים את הזיתים לכתישה), קנקני אגירה ופירים למתקני סחיטת שמן, ששימשו את בית הבד שפעל במקום[4].
באתר נחשפו מקווה ששימש לרחצה או לטהרה ובורות מים, מערכת מערות ומחילות המסתור, אותם יחסו גורן ופביאן למרד בר כוכבא. בנוסף התגלו חרסים האופייניים לתקופה זו[4].
בית הבד תוארך לסוף התקופה הביזנטית בארץ ישראל (המאה ה-6 והמאה ה-7). מתקופה זו נמצאה גם כמות גדולה של חרסים מלוקוס אחיד. כולל: קנקנים, קערות ומנורות שמן. ממצא נוסף מתקופה זו היה עגיל זהב. תושבי האזור בתקופה זו היו נוצרים, זאת על סמך שרידי שתי כנסיות גדולות מאותה תקופה שנחשפו בסמוך, ב"ח'רבת אבו חף" הממוקמת כקילומטר מדרום מערב לח'רבת זעק. באתר זה גם שרידי קולומבריום ומתקנים חקלאיים. חרסים מהתקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל והתקופה הממלוכית בארץ ישראל מעידים שהאתר המשיך להיות מיושב גם בתקופות אלו[4].
עם הדעיכה הכללית של היישובים באזור ננטשה גם חורבת זעק. מימי המאה ה-19, שימש המקום כ"מזרעה" (יישוב עונתי) לאנשי הכפר דורא. ה'דוראנים' שהגיעו למקום תיקנו את מערכות המים העתיקות ואף הקימו מספר בתי אבן ששימשו למגורים, ביניהם בית-המוכתר, הממוקם בחלק הגבוהה של הכפר. זהו המבנה היחידי מתקופה זו שנשאר עומד.
בסוף מלחמת העצמאות נתפסה החורבה על ידי אנשי 'אלכסנדרוני'
בשנת 1952 עלו לקרקע אנשי קיבוץ להב. השטחים ששימשו למרעה ולחקלאות לאורך הקו הירוק ובתוכם חורבת זעק, הוחכרו למתיישבים בקיבוץ לטובת עיבוד ורעיה.
קיום היישוב לאורך התקופות השונות, התאפשר הודות לבארות המים, שנחפרו במקום. הבאר הגדולה, "ביר-זַעַק", נמצאת למרגלות החורבה. סביב הבאר ישנם שרידים שזוהו כמכלאת לבקר. פתח הבאר רחב וקוטרו כ-4 מטרים. הבאר שופעת מים כל השנה, על אף שאינה עמוקה. מימיה מתאימים להשקיית בעלי חיים בלבד, שכן הם מעט מלוחים.
חוות זעק[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2003, יצא קול קורא של משרד החקלאות לבוא וליישב את הנגב. הרצון הסמוי של הרשויות בהובלתו של ראש הממשלה אריק שרון, היה לייצר רצף טריטוראלי של יישובים יהודים, על מנת למנוע התפשטות של ההתיישבות הבדואית באזור. בעקבות כך הגיעו דודי דהן וזוגתו, באפריל 2003, לחורבת זעק, ובסיוע גורמים ממשרד החקלאות, עלו דודי וזוגתו, לשטח הצמוד לחורבה והקימו במקום את "חוות זעק". בעזרת מתנדבים מילדי מיתר וילדי קיבוץ שומריה (ישובים באזור), ניקו במשך חודשים פסולת וזוהמה שמילאה את המערות באתר, פינו אבנים וכבשו שבילים מוסדרים והפכו את האתר ליקב המייצר 2,000 בקבוקים בשנה, ונטענו 500 עצים וכרם והקימו דיר עזים. בנוסף הקימו מבני מגורים, צימרים לאירוח ומגדל מים[7].
בשנת 2006 הגישה פרקליטות מחוז דרום, בשם הוועדה לתכנון ובנייה של מועצה אזורית בני שמעון, כתב אישום נגד דוד ודורינה דהן. על פלישה למקרקעי ציבור אשר מעולם לא הוקצו להם, מבלי שקיבלו אישורי בנייה, ומבלי ששלמו דמי שימוש למינהל מקרקעי ישראל. במקביל נפתח הליך אזרחי של מינהל מקרקעי ישראל נגד דודי דהן, בגין הפלישה למקרקעין[8].
ההליכים המשפטיים נמשכו מספר שנים, ובספטמבר 2014 הרשיע בית משפט השלום בבאר־שבע את דודי דהן בעבירות של בנייה ושימוש במקרקעין ללא היתר. נגזר עליו קנס של 120 אלף שקלים, או שמונה חודשי מאסר תמורתו. לצד זאת קבע כי יש להרוס בתוך תשעה חודשים את כל המבנים שבחווה. ההליך האזרחי הסתיים בפשרה שלפיה הוא הרס את המבנים, ושילם קנס נוסף כדמי שימוש על השנים שבהן החזיק בקרקע, אך הותר לו לחכור שטח של 200 דונם לרעייה, אך לא להתגורר במקום[8].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ויקטור גרן, "תיאור גאוגרפי, היסטורי וארכאולוגי של ארץ - ישראל - כרך שני: יהודה (ב)", הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1982, ח'רבת אזעאק, עמוד: 244
- ^ Frederick Jones Bliss and Robert Alexander Stewart Macalister, Excavations in Palestine During the Years 1898-1900, London 1902
- ^ עמוס קלונר, אהרון אופנהיימר, מרדכי גיחון ויגאל ידין, דיון: מערכות המסתור בשפלת-יהודה – מימי בר-כוכבא?, קתדרה 26, דצמבר 1982, עמוד 4
- ^ 1 2 3 4 גורן י' ופביאן פ'. חורבת זעק – יישוב כפרי ומערכת מסתור מהתקופה הרומית והביזנטית, בתוך: ד' אורמן וא' שטרן (עורכים), אדם וסביבה בדרום השפלה: מחקרים בגאוגרפיה והיסטוריה אזורית, הוצאת מסדה, גבעתיים, עמ' 163–174
- ^ 1 2 אירית יזרסקי, שדה קבורה בחורבת זעק, עתיקות כרך 76, 2013 (באנגלית)
- ^ אמיל אלג'ם, חורבת זעק, סקר, באתר "חדשות ארכיאולוגיות", גיליון 125, 1 באוקטובר 2013
- ^ יותם יעקבסון, פריחה לאינדיבידואליסטים: מסלול למי שלא אוהב את כל ההמולה, באתר גלובס, 14 במרץ 2011
- ^ 1 2 נעמה אנגל משאלי, מפעל חייהם: חוות בודדים בדרום במלחמת קיום, באתר nrg, 7 באוגוסט 2015