חורבת זעק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית

חורבת זעק (בערבית: ח'רבת א-זעק) היא תל ארכאולוגי הממוקם צפונית לקיבוץ להב. האתר ממוקם על גבעה בגובה 420 מטרים מעל פני הים, על הגבול בין חלקם הדרומי של הרי יהודה (הר חברון) לבין שפלת יהודה והנגב. שרידי היישוב במקום הם מהמוקדמים שנתגלו באזור ומתוארכים החל מתקופת הברונזה. קיימים גם שרידים מתקופות מאוחרות יותר: תקופת מרד בר כוכבא, התקופה הביזנטית והתקופה הערבית עד לימים שלפני קום המדינה.

קיימת סברה כי השם הערבי "ח'רבת א-זעק" הוא שימור של השורש העברי ע.ז.ק. המופיע במשל הכרם בספר ישעיהו: "ויעזקהו ויסקלהו, וייטעהו שורק..." (ישעיהו, ה', ב'). פירושו ככל הנראה פעולת עקירת האבנים מהשדה.

הגבעה עליה יושבת החורבה מהגבוהות באזור וממנה ניתן להשקיף אל דרום הר חברון, היישוב אשכולות במזרח, הכפר אל-בורייג' בצפון מזרח, קיבוץ שומריה בצפון, יער להב ואל בקעת יבל, בקעה גדולה המפרידה בין גבעות השפלה לדרום הר חברון.

בארות מים שנחפרו במקום היוו מקור המים ליישוב וקרקעות הבקעה הפוריות, אפשרו למתיישבים לעסוק בחקלאות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי היישוב הקדומים ביותר, שנמצאו באתר הם מתקופת הברונזה. מתקופה זו נמצאו מספר מערות קבורה. מערות אלו נבזזו על ידי שודדי עתיקות. המערות מתוארכות לתקופת הברונזה המאוחרת ולתקופת ההתנחלות (תקופת הברזל). לאחר הביזה במערות, נערכו בהן חפירות ארכאולוגיות בהובלת דוד אלון ז"ל. מאוחר יותר הושלם המחקר על מערות הקבורה באתר על ידי ד"ר אירית יזרסקי. סביב היישוב נחפרו בארות, ששימשו כמקור מים ליושביו.

בימי המרד הגדול ובעיקר לאחר חורבן ירושלים בשנת 70 לספירה, ברחו יהודים רבים אל הגליל ולאזור דרום שפלת יהודה. נמצאו שרידים המעידים על עיסוק בחקלאות של יושבי המקום-טרסות, שנבנו מאבנים מקומיות על התל ובאזור שסביב לו. בין שרידי הכפר הקדום נתגלו מבנים שזוהו כחדרי אחסון, בית בד, מקווה ששימש לרחצה או לטהרה ובורות מים. מערכת מערות ומחילות המסתור, שנמצאו במקום מהוות עדויות להשתתפות היישוב במרד בר כוכבא. מערכת המסתור התגלתה על ידי עמוס קלונר ואבי נבון. המערה הגדולה ביותר באתר היא "מערת בית הבד". שמה של המערה ניתן לה, משום שנמצאה בה אבן ים (אבן גדולה עליה מניחים את הזיתים לכתישה). בדפנות מערת בית הבד חצובים פתחים המובילים למספר מערכות מסתור.

היישוב היהודי במקום המשיך להתקיים גם אחרי מרד בר כוכבא, לאורך התקופה הביזנטית ועד לימי הכיבוש הערבי במאה ה-7 לספירה. נתון זה נתמך גם על ידי ממצאים שהתגלו בחורבות אחרות בסביבה, המעידים על יישובים יהודיים באזור בימי בית-שני, ימי המשנה והתלמוד. עם הדעיכה הכללית של היישובים באזור ננטשה גם חורבת זעק. מימי המאה ה-19, שימש המקום כ"מזרעה" (יישוב עונתי) לאנשי הכפר דורא. ה'דוראנים' שהגיעו למקום תיקנו את מערכות המים העתיקות ואף הקימו מספר בתי אבן ששימשו למגורים, ביניהם בית-המוכתר, הממוקם בחלק הגבוהה של הכפר. זהו המבנה היחידי מתקופה זו שנשאר עומד.

בסוף מלחמת העצמאות נתפסה החורבה על ידי אנשי 'אלכסנדרוני'

בשנת 1952 עלו לקרקע אנשי קיבוץ להב. השטחים ששימשו למרעה ולחקלאות לאורך הקו הירוק ובתוכם חורבת זעק, הוחכרו למתיישבים בקיבוץ לטובת עיבוד ורעיה.

קיום היישוב לאורך התקופות השונות, התאפשר הודות לבארות המים, שנחפרו במקום. הבאר הגדולה, "ביר-זַעַק", נמצאת למרגלות החורבה. סביב הבאר ישנם שרידים שזוהו כמכלאת לבקר. פתח הבאר רחב וקוטרו כ-4 מטרים. הבאר שופעת מים כל השנה, על אף שאינה עמוקה. מימיה מתאימים להשקיית בעלי חיים בלבד, שכן הם מעט מלוחים.

חוות זעק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2003, יצא קול קורא של משרד החקלאות לבוא וליישב את הנגב. הרצון הסמוי של הרשויות בהובלתו של אריק שרון ששימש אז כראש הממשלה, היה לייצר רצף טריטוראלי של יישובים יהודים, על מנת למנוע התפשטות של ההתיישבות הבדואית באזור.

אל המבדקים שנערכו במו"פ במועצה אזורית רמת נגב, הגיעו דודי דהן וזוגתו, ובאפריל 2003 בעקבות שמועות על השתלטות בחורבת זעק, ובסיוע גורמים ממשרד החקלאות, עלו דודי וזוגתו, לשטח הצמוד לחורבה והקימו במקום את חוות זעק. חוות זעק הייתה למעשה ההתיישבות היהודית המלאה הראשונה במקום מאז ימי המשנה והתלמוד.

הזוג שישב בצמידות לחורבה שהייתה מתחם המגודר בתייל חלוד, מוזנח, מלוכלך והרוס, החל בפעולות שיקום וניקיון. מתוך חזון של השבת עטרה ליושנה.

בעזרת מתנדבים מילדי מיתר וילדי שומריה (ישובים באזור), ניקו במשך חודשים פסולת וזוהמה שמילאה את המערות ואת מחילות המסתור מתקופת מרד בר כוכבא, פינו אבנים וכבשו שבילים מוסדרים והפכו את האתר למוקד עליה לרגל של מטיילים רבים מכל קצווי הארץ במשך כל עונות השנה, שבאו להתחבר למורשת של ההתיישבות היהודית במקום. וכמו כן לפריחה המגוונת שמציע האזור וליופיו של האתר.

אל המקום הגיעו במשך כל השנים האלו, ועדיין ממשיכים להגיע, סיורים של חיילי צה"ל, תלמידי בתי ספר, טיולי גמלאים וטיילים פרטיים שהתוודעו לנקודת החמד הזו. במשך כל שנות ההתיישבות של החווה, דודי דהן תיחזק את האתר הארכאולוגי מבחינת בטיחות וניקיון ומבחינת מענה והכוונה למטיילים, בהתנדבות מלאה.

במקביל, החווה עלתה ופרחה כחווה תיירותית/חקלאית בסיוע ובתמיכה של הרשויות ושל המועצה המקומית. שני מבני אבן עתיקים שוחזרו באישור והשגחת רשות העתיקות, וכמו כן, הוקם חאן אירוח פסטורלי ושלו לשירות אורחים שהגיעו מהארץ ומחו"ל לאירוח פשוט, נעים, שקט ולבבי. בנוסף לאירוח שקלט אלפי מטיילים כל שנה, החווה יצרה יין ושמן זית ונטעה במתחם כולו, למעלה מ-600 עצים.

בסוף שנת 2015, לאחר התשה במאבקים משפטיים ארוכים מול רשות מקרקעי ישראל שהגישה תביעות משפטיות של פלישה, נגד כל חוות צפון הנגב שטרם הסדירו את מעמדם באופן חוקי ומלא, חתם דודי דהן על הסכם פינוי מרצון ופינה את שטח החווה.

חוות זעק ישבה במקום עד סוף שנת 2015 והפכה לחלק חשוב במרקם הקהילתי של האזור. החווה, שהחזון שלה היה, השבת עטרה ליושנה, אקולוגיה וטובת הפרט שזורה בטובת הכלל שימשה עוגן ובית, הן לתושבי הקהילה האזורית, הן לאורחים ומטיילים ששבו וחזרו למקום, הן לקבוצות ניווט של חיילים שהגיעו לאזור והן למטיילי שביל ישראל. החווה אירגנה ימי ניקיון לתלמידים ולקדצ"ים בשטח, במערות וביערות בסביבה. תושבי החווה הגנו על החי והצומח והיו במשך שנים עיניים לרשויות הירוקות, 24 שעות ביממה. והתריעו על צייד וקטיף בלתי חוקיים ועל שריפות שפרצו במקום.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]