חיים ברעם
 | |
| לידה |
13 במאי 1941 (בן 82) ירושלים, פלשתינה (א"י)  |
|---|---|
| מדינה |
 ישראל |
| מעסיק |
העולם הזה, כל העיר, הערוץ הראשון |
  | |
חיים ברעם (נולד ב-13 במאי 1941) הוא איש שמאל ישראלי, פובליציסט ופרשן ספורט.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברעם נולד וגדל בשכונת נחלת אחים בירושלים לגרציה ולמשה ברעם שהיה מזכיר מועצת פועלי ירושלים וממנהיגי מפא"י בעיר, ולימים שר העבודה. אביו היה פעיל גם באגודה לידידות ישראל-ברית המועצות.[1] בילדותו שמע פעמים רבות את אביו מתבטא בזכות הסוציאליזם ובזכות הרפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד.
קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שירותו הצבאי, בהנדסה קרבית, היה ברעם חבר במפלגת העבודה. לאחר פרישתה של גולדה מאיר מההנהגה, היה לחבר במטהו של יצחק רבין במאבקו על ראשות המפלגה מול שמעון פרס. בהמשך פרש ממפלגת העבודה, הצטרף לסוציאליסטים העצמאיים בראשות לובה אליאב, ואיתם היה שותף להקמתה של של"י. ברעם שימש כדובר מפלגת של"י בכנסת, ועם פיצולה נמנה עם האגף השמאלי בה, שהיה שותף להקמת הרשימה המתקדמת לשלום.
קריירה עיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
את עבודתו העיתונאית החל ב"העולם הזה", בסוף שנות ה-70, ככתב פרלמנטרי, בנוסף כתב בעיתון מדור לעניינים בינלאומיים בשם "עולם קטן". בשנות השמונים במקביל ערך ופרסם, יחד עם מקסים גילן, את כתב העת "במרחב" שהופץ בישראל. בשנת 1990, לאחר סגירת העיתון "העולם הזה", עבר לכתוב בעיתון "כל העיר" הירושלמי, כבעל טור בנושאי פוליטיקה וכדורגל.[2] בנושאי כדורגל כותב ברעם בעיקר על קבוצות הכדורגל הירושלמיות ועל כדורגל אנגלי וספרדי (בין השאר כותב ברעם בקביעות על קבוצת וסטהאם יונייטד, אותה הוא אוהד).[3]
בשנות ה-90 עבד ברעם במקביל כפרשן כדורגל במשך כ-10 שנים בערוץ הראשון של רשות השידור.
בשנת 1985 הנחה ברעם ערב זיכרון שנערך בתל אביב לפעיל אש"ף הד"ר עיסאם סרטאווי, שבו ראה שותף לשלום ישראלי-פלסטיני.[4]
בשנת 2002 נטל חלק בדיון הפומבי בין עירית לינור ובין עורך "הארץ", עמוס שוקן, שבו תקפה לינור את עמדתו של העיתון כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני והאשימה אותו באנטי-ציונות ואנטי-פטריוטיות. במאמרו "קרנפים" צידד ברעם בעמדת שוקן.[5]
עם הקמת המגזין האינטרנטי הגדה השמאלית בשנת 2002, החל לפרסם את מאמריו גם באתר זה.
בשנת 2007, היה מעורב ביוזמה של אוהדי הפועל ירושלים שהתנגדו לאופי הניהולי של המועדון, והקימו את הפועל קטמון ירושלים, מועדון הכדורגל הראשון בישראל הנמצא בבעלות אוהדיו.[6]
במרץ 2020, בעקבות מגפת הקורונה בישראל, התבקש לצאת לחופשה ללא תשלום מעיתון כל העיר. שנתיים קודם גם התבקש לא לכתב יותר פובליציסטיקה על נושאים שנויים במחלוקת בטורו השבועי, אלא רק סיפורים. באוקטובר 2020 הפסיק לכתוב עבור כל העיר.[7]
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
חיים ברעם הוא אחיו של עוזי ברעם, שהיה שר התיירות. ברעם נשוי בשנית למימי, ואב לארבעה ילדים. בתו הבכורה דפנה פרסמה באנגליה ספר על עיתון "הגארדיאן" והיחס שלו למדינת ישראל.[8]
עמדותיו הפוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברעם התבטא פעמים רבות בטוריו בזכות תנועת חד"ש, שעם רוב עמדותיה הוא מזדהה. כמו כן הוא חבר בתנועת "יש גבול", והשתתף מטעמה ב"טקס הדלקת משואות אלטרנטיבי" ביום העצמאות בשנת 2005.[9]
על יחסי חילוניים-דתיים כתב: "בנושאים של חילוקי דעות בין חילונים לדתיים העדפתי תמיד הידברות על כפייה בכוח. אבל הלובי הדתי מתנהג בחוצפה כזו, שאין לנו החילונים ברירה אלא להגיב על זה, כי אורח החיים שלנו מותקף... התחושה היא שהדתיים נכנסים לך לבית, לצלחת, לכל מקום." באותו מאמר הוא מביע את דעתו גם על הציבור הדתי: "הם תומכים בכיבוש ולא מרימים שום קול צעקה לגבי הנעשה בשטחים. אף אחד מהרבנים לא ראוי להיות מורה הדור מבחינה מוסרית."[10]
וכך הוא מתאר את המצב הסוציו-פוליטי הישראלי בעשורים האחרונים: "ישראל, שנטשה אפילו את היומרה להיות סוציאל-דמוקרטיה, אימצה לעצמה את כל דפוסי ההתנהלות של הימין האמריקאי, את האתוסים שלו ואת השיטה החברתית, ולזה הוסיפה רשלנות וסדרי ממשל קלוקלים מתוצרת עצמית. השילוב בין הניכור החברתי, קידוש הפערים הכלכליים והאמונה המיסטית בכוחות השוק מצד אחד, והמורשת הביורוקרטית המזרח אירופית מן הצד האחר, הביא אותנו אל עברי פי פחת."[11]
על מצעד הגאווה שהתקיים בירושלים בשנת 2007 כתב: "לא ייתכן שצעדות פאשיסטיות למען התנחלויות הן דבר מקובל בעיר, למרות העובדה שהן פוגעות מאוד ברגשותינו, ואילו צעדה שמחה ואנושית מאוד של אנשים המאמינים בדרכם, היא פסולה."[12]
ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גולדברג הצייד (1996), ספר ילדים, המספר על צייד שלאורך 40 שנות עבודה ביער לא הצליח לצוד "אפילו חיה קטנה אחת".
- אדום צהוב שחור (2004), מספר על ילדותו של ברעם בירושלים בשנות ה-50, בצל האהבה הגדולה שלו לקבוצת הכדורגל הפועל ירושלים.
כתיבתו של ברעם על כדורגלנים:
- ברעם כתב פרק על הכדורגלן אלי בן רימוז' בספר "מלכים" של רון עמיקם, המביא דיוקנאות של מאה מבקיעים בתולדות הכדורגל בישראל.
- כמו כן כתב פרק על הכדורגלן אלון מזרחי בספר "אדוני התרבות, אנטומיה של יצרני תרבות ישראלים", אסופת מאמרים בעריכתם של ניר ברעם ונועה גרינברג, בהוצאת עם עובד.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מאמרי חיים ברעם באתר "כל העיר"
- מאמרי חיים ברעם באתר "הגדה השמאלית"
- מאמרי חיים ברעם, באתר "הארץ"
- רשימת הפרסומים של חיים ברעם, בקטלוג הספרייה הלאומית
- חיים ברעם, בוא שיר עברי, כפירה בעיקר, באתר הארץ, 10 באפריל 2009
- הספרים של חיים ברעם, באתר "סימניה"
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ חיים ברעם על מאיר וילנר, ספטמבר 2003, באתר "הפורום הקומוניסטי הישראלי"
- ^ חיים ברעם, חוויה ושמה "כל העיר", 23 בדצמבר 2016, באתר הגדה השמאלית
- ^ חיים ברעם, כל העיר, ווסטהאם חוזרת, כל השאר לא חשוב, באתר הארץ, 3 ביוני 2012
חיים ברעם, תענוג לראות את יוסי, מדהים, באתר הארץ, 14 באוגוסט 2005 - ^ מקץ 20 שנה, חיים ברעם, 8/12/2006, באתר "הגדה השמאלית"
- ^ המאמר "קרנפים" שברעם פרסם בכל העיר ב-3/5/2002
- ^ חיים ברעם, אני אוהב אותך הפועל קטמון ירושלים: מאמר מתוך הספר על הקבוצה הירושלמית, 5 בספטמבר 2016
- ^
הילו גלזר, הם היו חוד החנית של התקשורת הישראלית. ייתכן שאלה ימיהם האחרונים, באתר הארץ, 9 בדצמבר 2020
- ^ Bryan Cheyette, Bryan Cheyette assesses Daphna Baram's study of the Guardian's reporting of the Israeli-Palestinian conflict, Disenchantment, Guardian, Sat 24 Jul 2004
- ^ חיים ברעם ב"טקס הדלקת משואות אלטרנטיבי" של תנועת "יש גבול" ב-2005
- ^ ynet, מחלוקת ט' באב: הרב מצגר מול חיים ברעם, באתר ynet, 29 ביולי 2001
- ^ חולף עם הרוח, חיים ברעם, 11 בינואר 2008, באתר "הגדה השמאלית"
- ^ עם שוך המהומה - על מצעד הגאווה בירושלים, חיים ברעם, 29 ביוני 2007, באתר "הגדה השמאלית"
