קרבות מלכיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
החושות בכפר המתואלי מלכיה כפי שנראו לאחר כיבוש הכפר לראשונה
הגדוד הראשון של הפלמ"ח מטפס על רכס הרי נפתלי בדרכו לקרב מלכיה הראשון
חוליית מרגמה מן הפלוגה המסייעת נסוגה ממלכיה לכיוון רמות נפתלי בסיום קרב מלכיה הראשון
מערום האבנים תחתיו הוטמנו גופות חללי קרב מלכיה הראשון על ידי הכוחות הלבנונים
הטור המשוריין של הגדוד הראשון של הפלמ"ח בדרכו לקרב מלכיה השני דרך מנרה
אנשי הגדוד הראשון של הפלמ"ח בכניסה למלכיה בתום הקרב השני
אנשי חטיבה שבע עם דגל שלל צוהלים אחרי כיבוש הכפר במסגרת מבצע חירם
עצרת זיכרון של אנשי פלמ"ח-יפתח על גבעת העץ במלאת שנה לקרבות מלכיה. ניצב בחזית מימין - מג"ד הגדוד הראשון דן לנר
גבעת הקרב במלכיה

קָרָבוֹת מַלְכִּיָּה - סדרה של ארבעה קרבות, שניים מהם עתירי נפגעים ישראליים, שהתרחשו במהלך מלחמת העצמאות. במהלך הקרבות הכפר הערבי מלכיה, שעל גבול לבנון, העביר ידיים חמש פעמים בין הכוחות היהודים והערבים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת הקמת מדינת ישראל נערכו צבאות מדינות ערב לפלישה. עד סוף שנות ה-90 היה מקובל לחשוב כי צבא לבנון בצירוף כוחות בפיקוד אדיב שישכלי מצבא ההצלה של פאוזי קאוקג'י התכוננו לחבור לצבא סוריה שממזרח ובתנועת מלקחיים לנתק את אצבע הגליל משטחי מדינת ישראל, ולצורך כך החלו להיערך ממערב לכפרים מאליכייה וקדס.

מחקרים חדישים שעשו שימוש במקורות לבנוניים, מסמכי שלל ערביים ותעודות ארכיוניות ישראליות מפריכים באופן מוחלט את הטענה לפיה צבא לבנון הסדיר היה מעורב ישירות בקרב מלכיה הראשון.[1]

לפי התוכנית הצבאית המקורית של צבאות ערב, היה אמור צבא סוריה לפלוש לגליל ב-15 במאי, וחטיבה מס' 1 - הטובה והחזקה שבעוצבותיו, מתוגברת בגורמי אריטילריה, שריון והנדסה קרבית כבר החלה בביצוע קבוצת פקודות ראשונה באזור בינת-ג'בייל שבדרום לבנון לקראת הפלישה. עקב שינוי התוכנית ברגע האחרון הסיג המטכ"ל הסורי את החטיבה, וזו הגיעה לגזרת צמח-דגניה כ-24 שעות לאחר מכן, בהותירה את "שער מלכיה" ללא הגנה.

צבא לבנון בסד"כ שני גדודים היה ערוך ב-15 במאי מצפון לראש הנקרה, והיה אמור לנוע בציר החוף בכיוון דרומה. בעקבות התנגדות נחרצת למעורבות צבאית של לבנון במלחמה מצד הרמטכ"ל הלבנוני, הגנרל פואד שיהאב, אישר נשיא לבנון, שיח' בשארה אל-ח'ורי, להשעות את היוזמות ההתקפיות ולפרוש את הכוחות במערך הגנתי בגזרה המערבית. לבנון הורתה לכוחות צבא ההצלה בגליל העליון לאבטח את אזור מלכיה האסטרטגי.

גדוד הירמוך השני של צבא ההצלה בפקוד רס"ן אדיב אל-שישכלי ויחידת מתנדבים לבנוניים, אף היא מצבא ההצלה, נפרשו גם הם במערך הגנתי בגזרת מלכיה-קדש-ברעם, במטרה לקדם התקפה יהודית.

מטרות צבא לבנון היו אם כן הגנתיות, לא היה בכוונתו לפלוש, וכוחותיו הסדירים כלל לא היו באזור, למעט יחידת שריוניות וארטילריה שסופחו שבועות קודם לכן למפקדת "צבא ההצלה".

המחקרים החדישים של גיא מעיין, ראובן ארליך ואברהם סלע מקובלים כיום בחקר מלחמת העצמאות, הן על היסטוריונים חדשים והן על מתנגדיהם.[2] כיום שוררת הסכמה כללית ונדירה למדיי בין כל האסכולות המחקריות שצבא לבנון לא פלש ב-15 במאי, וכי גדוד הפלמ"ח נתקל במלכיה ביחידות של צבא ההצלה. מקור הטעות בזיהוי היה בגיחת סיור מוטסת שביצע ב-14 במאי ירוחם כהן, הקמ"ן של חטיבת יפתח, שזיהה את החטיבה הסורית באזור בנת ג'ביל, אך היה חסר את המידע לפיו היא נסוגה זמן קצר לאחר מכן לגזרת צמח-דגניה. עוד עניין שתרם לבלבול היה פעילותה של יחידה לבנונית מצבא ההצלה בגזרה.[3]

גם ההיסטוריון מרדכי בר-און מודה כי "לבנון נתנה גיבוי מינהלי ולעתים סיוע בארטילריה ובשריון לצבא ההצלה הערבי בגליל, אך אין לדבר על 'פלישת לבנון' לארץ.[4]

הכפר מלכיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלכיה (בערבית אל-מאליכיֵה) היה כפר שאוכלס על ידי שיעים מתואלים, הוא שכן על גבול המנדט הבריטי ואזור השליטה הצרפתי בלבנון. הכפר שלט על כביש הצפון לאורך הגבול עם לבנון. ויחד עם שכנו, הכפר המתואלי קדס (ליד תל קדש), חלש על תא שטח שהיווה מסלול כניסה נוח מלבנון לגליל העליון. בכפרים, ובמחנה צבא בריטי סמוך שנמסר על ידי הבריטים לערבים באמצע אפריל 1948, שהו אנשי צבא ההצלה. מדרום לכפר שלטה עליו גבעה ועליה עץ אלה שנודעה בשם גבעת העץ (ומאוחר יותר גבעת גנדי).

קרב מלכיה הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהכנה למבצע יפתח הוקמה חטיבת יפתח מגדודי הפלמ"ח הראשון והשלישי, החטיבה ישבה במחנה פילון שליד ראש פינה. בשלבי המבצע האחרונים תוכנן להשתלט על הרי נפתלי, לתפוס את מלכיה ואת המחנה הצבאי הסמוך לה כדי שתשמש עמדה קדמית למקרה של פלישה לבנונית, ולתפוס את משטרת נבי יושע כדי למנוע את ניתוקם של היישובים רמות נפתלי ומנרה. כיבוש מלכיה וקדס הוטל על הגדוד הראשון של הפלמ"ח, בפיקודו של דן לנר וסגנו חיים אבינועם והוחלט להפתיע את הכוחות הערבים ולפתוח בהתקפה עוד לפני הפלישה הערבית הצפויה. על "הפלוגה הדתית" בפיקודו של אסף שמחוני הוטל לכבוש את הכפר קדס, ובהמשך לפעול בשלוחה הצפונית של כפר מלכיה. על שתי פלוגות, בפיקוד שייקה גביש ויצחק חופי, הוטל לעלות מדרום על מלכיה עצמה ועל המחנה הצבאי הבריטי. פלוגה בפיקוד ינון עזרוני נועדה לחסום תגבורת ערבית מכיוון דרום.

התנועה ליעד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעות הערב של ה-13 במאי יצא הגדוד הראשון של חטיבת יפתח מן הכביש המוליך מראש פינה לתל-חי, למסע רגלי בן 30 קילומטר בליווי פרדות במעלה הרי נפתלי. הפרדות סירבו להתקדם והלוחמים נאלצו לשאת את כל האספקה על גבם. עקב הדרך הקשה בערפל ובשל טעות ניווט איחר הגדוד להגיע ליעדו וההתקפה נדחתה ללילה הבא. כדי לא להתגלות הורה המג"ד דן לנר לכוח להסתתר במשך היום בין הסלעים והשיחים מדרום ליעד. בליל ה-14 במאי (יום הכרזת המדינה), התארגן הגדוד מחדש והתפצל לשני הכוחות שנועדו לכבוש את קדס ואת מלכיה.

הקרב על הכפר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוחות הגיעו ליעדים בחצות הלילה שבין ה-14 במאי ל-15 בו. בתחילת ההתקפה כבשה פלוגת גביש את המחנה הבריטי בהתנגדות מועטה. מחלקתו של רחבעם זאבי (גנדי) הגיעה ל'גבעת העץ' והתארגנה להגנה עליה מבלי שהתחפרה בה. פלוגת חופי הסתערה על הכפר עצמו והחלה לנהל בו לוחמת שטח בנוי. הלוחמים הערביים שהוצבו בכפר השתמשו במטולי-רימון צרפתיים, כדי לירות רימונים מעבר לגדרות אל בין לוחמי הפלמ"ח וגרמו לנפגעים רבים וביניהם שייקה גביש שנוטרל. הלוחמים הערבים בכפר גילו התנגדות עזה. הכוחות הערביים החלו להזרים לכפר כוחות וביצעו התקפת-נגד. בגלל הפצועים הרבים והמבנה הטופוגרפי של השטח - לא התאפשרה נסיגה מסודרת באור יום, והמג"ד לנר הורה לכוחות להחזיק מעמד עד הערב בעמדות אליהן הגיעו בכפר ומסביבו בתקווה שהחשיכה תאפשר נסיגה מסודרת בחיפוי הדדי. עם ערב אנשי פלוגת חופי החלו לסגת לכיוון פלוגת גביש, תוך שהם משאירים בשטח הכפר מספר נפגעים שלא הצליחו לפנותם.

התקפת נגד ערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

משוריין של צבא ההצלה ועליו סמל צבא ההצלה: פגיון נעוץ במגן דויד

המחקרים החדישים שהוכיחו כי צבא ההצלה היה זה שנלחם במלכיה, מפריכים, כאמור, את טענת לוחמי הפלמ"ח ואת הכתוב בספרו של נתנאל לורך בדבר התקפת נגד לבנונית. מחקרים אלה מצאו כי מלכיה אובטחה על ידי חיל משמר של צבא ההצלה שמנה כ-70 מתנדבים לא סדירים, רובם ממוצא לבנוני. קדס הייתה מאובטחת על ידי שתי יחידות של צבא ההצלה בנות 60-50 לוחמים:פלוגה סורית בפיקודו של צלאח שישכלי (אחיו של מפקד הגזרה אדיב אל-שישכלי) ופלוגת מתנדבים עיראקית. ההתקפה על מלכיה וקדס באה בהפתעה לאנשי צבא ההצלה, והפלוגה שהגנה על מלכיה ספגה אבדות קשות. מפקדה נפצע אנושית ונפטר כמה ימים לאחר מכן מפצעיו.

אדיב שישכלי הורה לבצע מתקפת-נגד מיידית, כשהוא מתגבר את הגיזרה בעתודות גדוד ירמוכ השני: יחידת מתנדבים סורית (20 לוחמים), ה"מחלקה היוגוסלבית" - 40 מוסלמים בוסנים, יחידה בדואית שהגיעה מכפר ברעם, ו4 שריוניות. מתקפת הנגד הסתייעה בסוללת תומ"תים 75 מ"מ שהועברו לידי שישכלי מצבא לבנון כמה שבועות קודם לכן בהתאם לבקשה סורית מפורשת. שישכלי ניצל את מצבם הקשה של חיילי הפלמ"ח המותשים והצמאים כדי להשיב את המחנה הצבאי לידיים ערביות.[5]

לדברי ישעיהו גביש בבוקר ה-15 במאי ריכז צבא לבנון כוח בן שתי חטיבות והחל בפלישה. הכוחות הלבנוניים יצאו למספר התקפות מלוות במשוריינים וארטילריה וגרמו אבידות כבדות לכוח הישראלי שהתרכז בגבעת העץ ובמחנה הבריטי. בכך נתקל כוח גדודי ישראלי שאינו מבוצר במאמץ העיקרי של צבא לבנון בפלישה לישראל. גביש הורה לאנשיו לנצור את אשם עד שהתוקפים יגיעו לטווח של כמה עשרות מטרים ויחשפו. בינתיים ספג הכוח הפגזה כבדה ונפגעו לוחמים נוספים. כוח הפלמ"ח, שלא התמודד עד אז עם צבא סדיר, לא עמד בהתקפה, ומקצת הלוחמים, מהם מגויסים חדשים שהיו מותשים מחום, צמא ורעב, ברחו או הסתתרו.

הנסיגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דן לנר, מפקד הגדוד, עשה מאמצים לעודד את לוחמיו שלא להישבר, אך בשעות הצהריים נאלץ לתת פקודת נסיגה לכיוון עמק קדש ורמות נפתלי. הנסיגה התבצעה באור יום ותחת אש, בחיפוי פלוגתו של אסף שמחוני, כאשר הנסוגים נושאים את הפצועים (שליש מן הכוח) ואת נשקם. מחלקה אחת בפיקודו של רחבעם זאבי, נותרה אחרונה על גבעת העץ כדי לחפות על הנסיגה. בתחנת איסוף גדודית שהוקמה בשדה טופלו ונותחו כמה פצועים וחייהם ניצלו.

אבדות הפלמ"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב נהרגו 24 מלוחמי הפלמ"ח ו-120 לוחמים נפצעו, חלקם קשה מאוד. מפקד המחלקה אסף רוזנבלום, נהרג בקרב. מפקד הפלוגה שייקה גביש ומפקד המחלקה רפי איתן נפצעו. בגלל נטל הפצועים, נאלץ הגדוד הנסוג לנטוש את גופות רוב ההרוגים בשטח. לעמק קדש הורדו רק שישה חללים. השאר, 18 במספר, נותרו בכפר ועל גבעת העץ. הכוחות הלבנונים אספו את מרבית הגופות למערום וכיסו אותן בסלעים. גופות נוספות רוכזו במערה בצלע גבעת העץ. חללים אלו נאספו רק חצי שנה מאוחר על ידי קבוצה של הורים ונקברו בקבר אחים בקיבוץ מעוז חיים. שישה מחללי הקרב נחשבו נעדרים עד שנת 2009, שאז נקבע ששרידיהם נקברו גם הם בקבר האחים.

הגרסה השגויה של הקרב טוענת כי למרות הנסיגה והאבדות הכבדות, הצליח הכוח לפגוע בלוחמים ערבים רבים, עיכב את הכוחות הלבנוניים ובלם את תנופת הפלישה הלבנונית המתוכננת במורד הרי נפתלי לכיוון עמק החולה.

המחקרים החדישים מוכיחים, כאמור, כי לא רק שלצבא לבנון לא היו שום כוונות התקפיות, הרי שלא היה שום כוח לבנוני במלכיה ושום פלישה לא עמדה להתבצע. חיילי הפלמ"ח נתקלו בלוחמים סדירים למחצה של צבא ההצלה ולא בצבא סדיר כלשהו.

קרב מלכיה השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמסקנה מכישלון הקרב הראשון, תוכננה ההתקפה השנייה על מלכיה כקרב הטעייה שיאגף את הכפר מצפון. בליל ה-28 במאי 1948, כשבועיים לאחר הנסיגה, חצה בסתר טור משוריינים, האחד מהם חמוש בתותח 20 מ"מ של חטיבת יפתח דרך השדות באזור מנרה את גבול לבנון. על הטור פיקד יצחק חופי. בהגיעו לכביש בין מרג' עיון לעיתרון הכוח החל לנוע באורות מלאים דרומה לעבר מלכיה. לאורך כ-15 ק"מ עבר הטור דרך מספר כפרים שתושביהם הניחו שמדובר בכוח לבנוני. עקב טעות ניווט החמיץ הכוח את הפנייה דרומה למלכיה, והמשיך לכיוון הכפר הלבנוני עיתרון. במקביל, ערכו כוחות פלמ"ח וחי"ש התקפת הסחה על מלכיה מכיוון בקעת קדש שמדרום, ומגיני הכפר הזעיקו עזרה מן העיירה בינת ג'בייל. הטור המשוריין נתקל בכח התגבורת שהוזעק, פגע בו וגרם לנסיגתו, ואז שב לכיוון מלכיה.[6] השמדת כוח התגבור גרם למגיני מלכיה הערבים להימלט ולהותיר את מלכיה בידי הפלמ"ח.[7] לכוח הישראלי היו שני הרוגים ומספר פצועים.

בהוראת יגאל אלון לא פונו גופות ההרוגים מן הקרב הראשון, והן נותרו במערום ובמערה עד לכיבושו הסופי.

המחקרים החדישים מראים כי לא נמצאו ראיות כאילו צבא לבנון הסדיר הפעיל במלכיה כוחות משמעותיים, מלבד שתי מחלקות משמר שאבטחו את "שער מלכיה", מאחר שכל כוחותיו עדיין שהו באותה עת מצפון לראש הנקרה. מי שהגן על הכפר היה הגדוד הדרוזי של צבא ההצלה, שהגיע למקום זמן קצר לפני כן. הדרוזים שלא היו מעוניינים במגע עם כוחות הפלמ"ח, נסוגו מהמקום ללא קרב, כנראה עקב תאום מוקדם בין מפקד הגדוד הדרוזי שכיב והאב לכוחות הפלמ"ח.[8]

חילופי הכוחות הישראלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות התגברות הלחימה בגזרת המרכז, הועברה חטיבת יפתח לאזור לטרון כדי להשתתף במבצע יורם וגזרת הגליל העליון המזרחי נמסרה לאחריותה של חטיבת עודד.

ב-1 ביוני 1948 הוחלפו לוחמי הגדוד הראשון של הפלמ"ח על ידי פלוגה א' של גדוד 11 מחטיבת עודד, שזה עתה הוקמה (בלא שלוחמי הפלוגה היו מודעים לכך באותו הזמן). הפלוגה הייתה מורכבת מחברי ההגנה בחיפה, 70-80 אנשי פלוגה א', בפיקודו של יוסי פוגל, התבצרו בארבעה מתחמים עיקריים:

  • הכפר גופו, שבו התמקמה גם מפקדת הפלוגה
  • בית המכס צפונית-מערבית לכפר (ה"בלוק האוס")
  • המחנה הצבאי הבריטי העזוב (מקום הקיבוץ היום), דרומית לכפר וגבעת העץ שלידו (גבעת גנדי)
  • גבעה ממזרח לכפר

קרב מלכיה השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב 5 ביוני 1948, בשעה 12:00 הותקפה יחידת "עודד" שישבה במלכיה על ידי כוח ערבי עדיף בהרבה, בסדר גודל של חטיבה: גדוד של צבא לבנון הסדיר, גדוד סורי סדיר מתוגבר בשיריוניות סוריות וגדוד של צבא ההצלה. לכוחות הקרקע הערבים סייעו 8 מטוסים סוריים, כל הכוח האווירי של סוריה באותה העת.

הייתה זו הפעולה הצבאית היחידה של לבנון במלחמת העצמאות, לאחר שממשלת ביירות נכנעה ללחצים סוריים לשתף עימה פעולה. הגרסה הלבנונית הרשמית לקרב הכוללת פקודת המבצע, תרשים כוחות ומהלך הלחימה תורגמה לעברית ופורסמה בכתב העת "היסטוריה" על ידי ההיסטוריון גיא מעיין וראש מרכז המידע לטרור במל"מ, אל"ם (מיל.) ד"ר ראובן ארליך.[9]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כישלון המתקפה הסורית בדגניות היה המשטר הסורי נחוש להפגין הישג צבאי במלחמה. נשיא סוריה, שוכרי אל-קוותלי, מינה שר הגנה ורמטכ"ל חדשים, אשר גיבשו תוכנית מבצע חדשה. מטרתה הייתה ליצור הכרעה טקטית נגד ישראל, באמצעות תקיפת מלקחיים בנקודת התורפה של ישראל בצפון - אצבע הגליל, במטרה לנתקו מן המדינה היהודית. מטרה משנית הייתה הכנסת יחידות צבא ההצלה לגליל, אשר נותר ללא שום כוחות ערביים שיגנו עליו מפני התקפה אפשרית של צה"ל. התוכנית לא הייתה צולחת אלמלא שיתוף פעולה לבנוני. צבא לבנון היה עד אז עסוק באבטחת הגבול עם ישראל וסירב ליטול חלק בפלישת 15 במאי.[10]

אל-קוותלי הפעיל לחצים כבדים על עמיתו הלבנוני, שיח' בשארה אל-ח'ורי ועל ראש ממשלת לבנון, ריאד ביי אל-צולח, כדי שיאשרו שיתוף של צבא לבנון הסדיר. סדרה של פשיטות שביצע הפלמ"ח בשטח לבנון, הניצחון הישראלי בקרב מלכיה השני ועומס הפליטים הפלסטיניים ששטפו את דרום לבנון שכנעו את שיח' בשארה וריאד ביי כי השבת מלכיה לידיים ערביות היא אינטרס לבנוני. השניים חששו מפלישה ישראלית לשטח לבנון, ושאפו להשיב פליטים פלסטיניים לגליל מאחר שהם היוו עול כבר על הכלכלה הלבנונית ואיימו להפר את המאזן הדמוגרפי העדין בין העדות.[11]

סוריה הטילה למערכה גם כוחות של צבא ההצלה בפיקוד פוזי אל-קאוקג'י, אשר פעלו עד 15 במאי בשומרון ובאזור ירושלים, והוצאו משם לצורך ארגון מחדש ואימונים לקראת החזרתם לגליל. קרב מלכיה השני שיבש את תוכנית ההתארגנות ואילץ את קאוקג'י וכוחותיו לשוב אל המערכה מוקדם מהצפוי.[12]

תוכנית הפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. חטיבה 2 של הצבא הסורי מתוגברת ביחידות שריון וארטילריה תצלח במזרח הירדן על גשר בנות יעקב, תכבוש את משמר הירדן ותתקדם בציר איילת השחר-ראש פינה עד לצפת.

2. כוח בסדר גודל חטיבתי, מתוגבר ביחידות שריון, ארטילריה והנדסה ובסיוע אווירי של טייסת סורית יכבוש את אזור מלכיה -קדש, יפתח את "שער מלכיה" לתנועת יחידות צבא ההצלה ולכניסתם לעומק הגליל. הכוח כלל את היחידות הבאות:

א. כוח לבנוני בסדר גודל של גדוד מוגבר בפיקוד סא"ל (מוקדם) ג'מיל אל-חוסאמי:

1) גדוד חי"ר מס' 3 של צבא לבנון שהורכב משלוש פלוגות רובאיות ופלוגה מסייעת

2) סוללת ארטילריה (תותחי הרים 75 מ"מ)

3) פלוגת שריון מוקטנת - מחלקת טנקים (4 טנקים מסוג "רנו") ומחלקת שריוניות (4 שריוניות מסוג "מארמון הרינגטון")

4) מחלקת הנדסה

ב. כוח סורי בסדר גודל של גדוד מוגבר בפקוד סא"ל טאלב אל-דאגסתאני:

1) גדוד "כוחות המדבר", שבשיגרה היה עסוק בביטחון שוטף בתוך סוריה

2) סוללת תותחי 105 מ"מ

3) מחלקת המתנדבים היוגוסלבים-בוסנים (על תקן יחידת הנדסה)

ג. כוח של צבא ההצלה בסדר גודל של גדוד מוגבר בפיקוד סא"ל מדלול עבאס

1) שתי פלוגות מגדוד "חטין"

2) פלוגה דרוזית

3) פלוגה בדואית

4) פלוגה לבנונית בפיקוד סרן (נקיב) חיכמת עלי.

ד. סיוע אווירי של טייסת מטוסים סוריים (8 כלי טיס).

המקורות סותרים בעניין זהותו של מפקד הכוח. ככל הנראה היה זה סא"ל שווכת שוקייר, דרוזי-לבנוני ששימש נציג לבנון בוועדה הצבאית הערבית ומונה לאחר מכן לתפקיד ראש מטה צבא ההצלה[13]

למעשה, קרב מלכיה השלישי היה היחיד בהיסטוריה שבו שלושה צבאות ערביים (סורי, לבנוני וצבא ההצלה) ביצעו שיתוף פעולה מלא - קרקעי, אווירי וארטילרי - בתא שטח אחד.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתקפה החלה בהפצצה מהאוויר של מטוסים סוריים (ללבנון לא היה חיל אוויר באותה העת) ולאחריה הפגזה ארטילרית כבדה ובשעה 13:30 החלו כוחות הרגלים הלבנונים לתקוף את עמדות לוחמי הפלוגה. ראשונים נפגעו הלוחמים בבית המכס ובשעה 16:30 נותק הקשר בינם לבין מפקדת הפלוגה בכפר. ראשוני הפצועים החלו להגיע לכפר ודיווחו כי הכוח סבל אבידות קשות.

בשעה 18:00 ביקש מפקד הכוח על "גבעת העץ" אישור לסגת אך קיבל פקודה להחזיק בגבעה עד רדת החשיכה. הכוח מילא אחר הפקודה ועם רדת הערב נסוג למחנה הצבאי כשהוא נושא עמו את מפקד הכוח שנפגע בקרב. עם רדת החשיכה, לאחר לחימה עזה במשך למעלה מ-7 שעות מול כוחות אויב גדולים, פסקה האש. לוחמי פלוגה א' החלו להתכנס בכפר ולהתארגן לקראת נסיגת הכוח ממלכיה. מצבורי התחמושת והציוד הושמדו כדי שלא יפלו בידי הכוחות הערביים.

בחצות החלו אנשי הפלוגה לסגת לעבר מושב רמות נפתלי שממזרח לכפר כשהם נושאים איתם את הפצועים. עם אור ראשון הם הגיעו ליעדם וצבא לבנון השתלט על מלכיה וסביבתה.

בקרב זה נהרגו שמונה לוחמים מפלוגה א' של גדוד 11 ותותחן שהושאל לפלוגה. גופותיהם של שישה מהם טרם נמצאו[14] והם נחשבים חללים שמקום קבורתם לא נודע.

כיבוש מלכיה במבצע חירם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת מבצע חירם, ב-30 באוקטובר 1948, כבשה חטיבה 7 את סאסא וב-31 באוקטובר, עם שחר, כבשה את מלכיה. כיבוש הכפר נעשה בהתקפת פתע מכיוון צומת סאסא שמדרום לכפר בעוד מגיניו הערבים נערכו להתקפה ממזרח, מכיוון מצודת כ"ח. להתקפה סייעה הפצצה מוקדמת של הכפר על ידי מפציצי B-17 מטייסת 69 שהמריאו מבסיס רמת דוד.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לחללי הפלמ"ח הוקמה במקום שנה לאחר הקרבות, האנדרטה נחשפה במפקד חגיגי במעמד אנשי חטיבת יפתח ומפקדי הפלמ"ח. נופלי חטיבת עודד לא צוינו באנדרטה וכן נפקד שמם של שניים ממגויסי המח"ל שנחשבו נעדרים באותו זמן. בספטמבר 2009 נחנכה במלכיה אנדרטה משותפת לנופלי הגדוד הראשון של הפלמ"ח וחטיבת עודד. על אדמות אל-מלקייה כקילומטר מדרום לאתר הקרב הוקם קיבוץ מלכיה על ידי יוצאי הפלמ"ח.

קרב מלכיה הראשון הונצח גם בספרות. ספרו של הסופר והעיתונאי, יצחק טישלר, "אחרונים על הרכס" עוסק בקרב בהרחבה,[15] וגם בספרו של חנוך ברטוב, "מחוץ לאופק, מעבר לרחוב", העוסק בקורותיה של משפחה אחת, מסופר על הקרב שבו נהרג בן המשפחה.[16]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גיא מעיין, "לאבד את הצפון: מדינות-ערב והגליל במלחמת 1948" ב: מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט: דיון מחודש, עורך: אלון קדיש (תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור), 2004, עמ' 275– 276; גיא מעיין וראובן ארליך, "מתודה אינטגרטיבית לחקר מלחמת 1948 – המקרה של קרבות מאלכיה (מאי-יוני 1948)", היסטוריה, 6 (קיץ 2000), עמ' 106-111;.אברהם סלע, צבא ההצלה בגליל במלחמת 1948", ב: מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט: דיון מחודש, עורך: אלון קדיש (תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור), 2004, עמ' 225– 226.
  2. ^ בני מוריס, 1948: תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה, תל אביב, 2010, עמ' 286-284; יואב גלבר, קוממיות ונכבה, תל אביב, 2004, עמ' 212-210.
  3. ^ מעיין וארליך, עמ' 111-110.
  4. ^ מרדכי בר-און, יחסי כוחות במציאות קרבית ומיתוס 'דוד מול גולית' במלחמת העצמאות, ישראל, 20 (2010) עמ' 131, הערה 75.
  5. ^ מעיין וארליך, עמ' 110-109.
  6. ^ רס"ן י. אשל, ‏הקרב השני על מלכיה, מערכות 112, מרץ 1958, עמ' 56-57
  7. ^ קרב מלכיה השני, באתר הפלמ"ח
  8. ^ מעיין וארליך, עמ' 115-114.
  9. ^ מעיין וארליך, "מתודה אינטגרטיבית לחקר מלחמת 1948", עמ' 138-133.
  10. ^ מעיין, "לאבד את הצפון", עמ' 278.
  11. ^ מעיין וארליך, "מתודה אינטגרטיבית לחקר מלחמת 1948", עמ' 120-118.
  12. ^ סלע, "צבא ההצלה בגליל במלחמת 1948", עמ' 227.
  13. ^ מעיין וארליך, עמ' 125-122.
  14. ^ אירועים בחקירה: מלכיה ב` - מלכיה, באתר האינטרנט של היחידה לאיתור נעדרים
  15. ^ יצחק טישלר, אחרונים על הרכס (תל אביב : עם עובד, תשל"א 1970)
  16. ^ חנוך ברטוב, מחוץ לאופק, מעבר לרחוב (אור יהודה : זמורה-ביתן, 2006)