טיעון מן הנס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף טיעון העד)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הטיעון מן הנס, הידוע גם בשם טיעון העד, הוא טיעון לקיום אלוהים, הגורס כי קיימת עדות אמינה בכתב או בעל־פה, על התרחשות נס אלוהי. הטיעון היה מקובל בקרב נוצרים ויהודים במשך מאות שנים כאחד הטיעונים המרכזיים לקיום אלוהים.

הפילוסוף הסקוטי דייוויד יום ביקר את טיעון העד וטען כי נכונות לקבל עדות עתיקה שהועברה בדרך המסורת כנכונה אינה נובעת מאמינותה, אלא מהיותה דיי רחוקה בזמן ובמקום ממצבנו הנוכחי כך שנוכל לקבלה על אף חוסר אמינותה. הוסיפה על טיעונו של יום התגברותה של הספקנות כלפי תופעות על-טבעיות וניסיות כתוצאה מהמהפכה המדעית. כיוון שכך ירד קרנו של הטיעון מן הנס כטיעון לקיום אלוהים וכיום יש המבכרים על פניו טיעונים אחרים כמו הטיעון הטלאולוגי. עם זאת, עוד יש שתומכים בטיעון מן הנס.

ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טיעון העד (יהדות)

בחומש שמות מסופר על מופתי יציאת מצרים וההתגלות במעמד הר סיני, שהם ניסים שלפי המסופר בספר, התרחשו במעמד כל עם ישראל. הטיעון מן הנס המתבסס עליהם, מוכר גם בשם טיעון הכוזרי או טיעון מעמד הר סיני. בעוד שהוגים נוצרים ראו גם בסיפורים אלו וגם בסיפורי הבשורה הנוצרית ראיות לטענותיהם, מקביליהם היהודים קיבלו את סיפורי התורה בלבד, והציגו את הטיעון המבוסס עליהם, באופן המבדלו מהטיעון הכריסטולוגי.

רס"ג ביסס את אמינות סיפורי הניסים המתוארים בספר שמות על המסורת, ועל ההנחה שקהל גדול אינו עשוי להנחיל סיפור מעשה שקרי, או לטעות בפרטיו.[1] לדבריו כל שליח שבחרו אלהים לשליחותו, עשה לנוהג שנותן לו אות של שינוי סדרי הטבע. "וכאשר מוסר לו סימן מסוג זה, נתחייב כל מי שראה אותם מבני אדם לכבדו ולהאמין לו בכל מה שיאמר להם." רס"ג מעיר, שמהלך עניינים זה מפורש בתורה, בסיפור המופתים שניתנו למשה, ובדבריו לעם על: "הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם" (דברים כט' 2)[2] בהקשר זה, ייחס רס"ג חשיבות מיוחדת לנס ירידת המן, שלפי המסופר בתורה, הזין את עם ישראל כולו במשך ארבעים שנה.[3]

ריה"ל בספרו הכוזרי הציג את מעמד הר סיני כמה "שמחייב אותי ואת קהל בני ישראל, אשר התאמתה אצלם הראִיה ההיא, ואחר כך המסרת הרצופה, אשר היא כראִיה."[4] יש שפירשו את דבריו כטיעון לאמיתות מעמד הר סיני.[דרוש מקור] מאידך, הרב שלמה אבינר פירשם כהדרכה לפיתוח האמונה באלהים באמצעות היכללות בעם ישראל, שלדבריו אבותיו חוו קרבה לאלהים, ולא נזקקו לטיעונים.[5]

הרמב"ם גרס שנבואת משה נתקבלה "במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך" (משנה תורה ספר המדע הלכות יסודי התורה ח' א'). אך לדבריו מעשי הניסים שקדמו למעמד הר סיני הותירו מקום לספק, שמא הם מעשי כישוף.

מחבר ספר החינוך[6] הצטרף לדעת הרמב"ם על חשיבות מעמד הר סיני. את האמונה בו הוא ביסס על ריבוי העדים השותפים למסורת אבותיהם על ההמון הרב שהיה שותף לו.

הרב יוסף אלבו ביסס את האמונה במסורת האבות, על יחס האמון של בנים לאבותיהם. כך הוא מבאר את דברי משה, שנאמרו, על פי התורה, כארבעים שנה לאחר מעמד הר סיני: "השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי (דברים ד' ל"ג), ואף על פי שהשכל ימאן זה הנה הוא אמת גמור, אחר שהעיד עליו הנסיון ובאה הקבלה בזה נמשכת מאב אל בן, אי אפשר להכחישו, לפי שהוא מבואר שאין בעולם מי שיאהב את האדם יותר מאביו, ולזה הקבלה שתבא נמשכת מאב לבן ראוי שיצוייר הדבר ההוא בלב הבן ציור חזק לא ידומה הסרתו" (ספר העיקרים א' יט')

באשר למשמעותו ההיסטורית של המעמד, אף הרב אלבו אימץ את גישת הרמב"ם: "כי הדבר המצטווה לנביא בינו ובין השם יש חשש או ספק לזולתו בקבלה ההיא, ואפילו לעומדים בדור ההוא וכל שכן לבאים אחריהם, שהרי משה רבינו לא האמינו ישראל בנבואתו אמונה שלמה עד יום מתן תורה ששמעו את הקול מדבר אליו" (ספר העיקרים א' כ'). אך: "כל האותות והמופתים שעשה משה קודם מתן תורה, היו אותות אל שראוי שיעשו על ידו אותות ומופתים בלבד לא לקבל תורה על ידו" (ספר העיקרים א' יח') לדבריו, אלהים לא היה נותן גושפנקא לשליחות משה לקבל את התורה "אם היה עתיד לכזב".(שם)

טיעון מעמד הר סיני נותר טיעון מרכזי בחינוך היהודי הדתי, ובספרות שנועדה לבסס את עיקרי האמונה לציבור הרחב.[7]

בנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בברית החדשה מסופר על תחייתו של ישו ועל מופתים שחולל בפני קהל רב. הטיעון מן הנס המתבסס עליהם, מוכר גם בשם הטיעון הכריסטולוגי.

פאולוס,[8] באיגרת הראשונה אל הקורינתים[9], מבסס את מהימנות הבשורה הנוצרית על שנים עשר השליחים וחמש מאות עדים נוספים שפגשו, לטענתו, בישו, לאחר תחייתו מן המתים. הטיעון מן הנס של פאולוס אומץ והורחב על ידי הוגים נוצריים רבים, כמו אירנוס, אוריגנוס, אוגוסטינוס, תומאס אקווינס, הוגו גרוטיוס, בלז פסקל, ויליאם פיילי, ג'וזף בטלר ורבים אחרים.

ביקורתו של דייוויד יום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפילוסוף דייוויד יום, טען[10][11] ב"מחקר לגבי ההבנה האנושית"[12] שאין די בטיעון העד להוכחת מעשי ניסים, שתועדו, לדבריו, זמן רב לאחר המועד בו התרחשו כביכול. לו היה מוצג בפנינו אירוע ניסי היום, גרס יום, הוא היה נדחה על ידי רבים על נקלה[דרושה הבהרה]. לדבריו, אמונתנו באירוע ניסי מכונן אינה מבוססת על הוכחה משכנעת להתרחשותו, אלא דווקא על היעדרה: על כך שהאירוע הניסי אירע, כביכול, בזמן ובמקום הרחוקים מאיתנו.[13]

דברי יום, שייחס את טיעון העד לכשל פנייה אל הסמכות, הובילו פילוסופים רבים לבחון את סבירות הניסים כשלעצמה,[14] ופעמים רבות תוך ביטול גמור, כפי שניתן ללמוד מאנטוני פלו, מהווארד סובל, מאליסטיר מקינון, מדייוויד אואן, ג'ורג' שלזינגר, ואחרים.[15] לדברי הפילוסוף דניאל בונבאץ', ועמו פרנסיס בקווית', עמדתו של יום כאן וב"דיאלוגים לגבי הדת הטבעית", יחד עם עמדתו של עמנואל קאנט ב"ביקורת התבונה הטהורה", הייתה מהלומה הרסנית לא רק לאמונה בניסים, אלא גם לכל ניסיון לבסס את האמונה הדתית על בסיס רציונלי או אובייקטיבי.[16] הפילוסוף ג'.ה. רנדל, אף טען כי יום הנחית על טיעון העד מהלומת מוות "בהוכיחו באופן כה ברור את הדברים, עד שמאז יום רק לעיתים נדירות העז אדם אינטליגנטי להעלות את הטיעון."[17] רנדל הוסיף ואמר כי "במאה השמונה־עשרה היו הניסים ההסבר התומך העיקרי באמונה; [בעקבות דבריו של יום הם הפכו] במאה התשע־עשרה לבעיה העיקרית שיש להסבירה."

מאידך, ריצ'רד סווינבורן,[18] סי. אס. לואיס,[19] ופורטיל[20] - סתרו את דברי יום לפיהם לא תיתכן עדות היסטורית המספקת להוכחת נס, וגם טרחו להסביר מדוע, לדבריהם, אין לראות בנס אירוע בלתי מתקבל על הדעת כשלעצמו. פרנסיס בקווית', בעקבותיהם, גרס שמסקנותיו של יום מבוססות על כשל לוגי.[21] הוא ודניאל בונבאץ' סברו שהעדויות על תחייתו של ישו אמינות, ובצירופם, יחד עם עדויות על מעשי ניסים אחרים המצויות בתנ"ך, די בשביל לקבל את התיאור, הבלתי מסתבר כשלעצמו, של נס התחייה.[16]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הנבחר באמונות ודעות, מאמר שלישי, ו';
  2. ^ הנבחר באמונות ודעות, מאמר שלישי, ד';
  3. ^ הנבחר באמונות ודעות, הקדמה, ו';
  4. ^ הכוזרי, מאמר ראשון, כה', בתרגום מהדורת שילת, מעלה אדומים תשע';
  5. ^ "ספר הכוזרי פירוש", מאמר ראשון, פסקה נג' ונספח ב';
  6. ^ בתחילת 'הערת המחבר';
  7. ^ לדוגמה: "מסע אל פסגת הר סיני" מאת הרב מרדכי נויגרשל; "מסילות אל האמונה" עמוד 64-69; "דע מה שתשיב לעצמך" מאת הרב זאב קרוב, הוצאת קורן, 1995; "דורנו מול שאלות הנצח", ד"ר אהרון ברט, עמ' 167-172 (הוצאה שלישית, תשכ"ה); "אגרות קודש" של הרמ"מ שניאורסון, כרך יח', איגרת ו'תתעו', ד"ה "כל" ו- "עניין";
  8. ^ Francis Beckwith, David Hume's argument against miracles: a critical analysis, עמ' 1;
  9. ^ הברית החדשה, איגרת פולוס הראשונה אל הקורינתים, ט"ו:ג'-י"א;
  10. ^ Daniel Bonevac, The Argument from Miracles, 2009, עמ' 2-3
  11. ^ Francis Beckwith, David Hume's argument against miracles: a critical analysis, עמ' 1;
  12. ^ דייוויד יום, מחקר לגבי ההבנה האנושית, פרק 10, "על הניסים"; ואחר כך גם ב""דיאלוגים לגבי הדת הטבעית" וב"היסטוריה טבעית של הדת";
  13. ^ "אנו נדרשים לבחון ספר... [שנכתב] כמעט בוודאות הרבה אחרי מסכת האירועים המתוארת, שאין לו שום סימוכין מעדות בת־הזמן, והנושא דמיון רב לאירועים הפלאיים, שכל אומה מתארת בהם את ראשיתה... יניח כל איש את יד על הלב ויאמר... האם הוא חושב ששקריותו של ספר כזה, הנתמך בראיות כאלה, היא עניין מיוחד ופלאי יותר מכל הניסים המתוארים בו." ("מחקר לגבי ההבנה האנושית": על הניסים)
  14. ^ A.H. Lawrence, Hume's Argument on the Subject of Miracles, Washington, 1845;
  15. ^ דיון פולמוסי בנושא נמצא אצל Michael Martin, Atheism: A Philosophical Justification, Temple UP, 1990, עמ' 188 ואילך.
  16. ^ 16.0 16.1 Daniel Bonevac, The Argument from Miracles, 2009; וכן Francis Beckwith, David Hume's argument against miracles: a critical analysis;
  17. ^ Randall, J. H., 1926: The Making of the Modern Mind: A Survey of the Intellectual Background of the Present Age. Boston: Houghton Mifflin. עמ' 293; ומצוטט גם אצל Francis Beckwith, David Hume's argument against miracles: a critical analysis, עמ' 1.
  18. ^ Richard Swinburne, The Concept of Miracle, New York, 1970 וכן Swinburne, The Existence of God, Oxford UP, 1979, עמ' 273 ואילך;
  19. ^ C.S. Lewis, Miracles, UK, 1947;
  20. ^ Richard L. Purtill, Thinking about religion: a philosophical introduction to religion, Prentice-Hall, 1978;.
  21. ^ "Hume incorrectly assumed that, because we base our knowledge of the past on regularities (constant conjunction), the object of our knowledge must therefore be a regular event", מתוך "Hume's Evidential/Testimonial Epistemology, Probability, And Miracles", In Faith in Theory and Practice: Essays on the Justification of Religious Belief. Edited by Elizabeth Radcliffe and Carol White. La Salle, IL: Open Court Publishing, 1993. Pp. 117-140. Originally published under the same title in the journal Logos 12 (1991): 87-104;