אפחאם אל-יהוד
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | סמואל אל-מוגרבי |
| שפת המקור | ערבית |
| תורגם לשפות | אנגלית |
| סוגה | תאולוגיה פולמוסית |
| הוצאה | |
| תאריך הופעה ראשונה | 16 בנובמבר 1163 |
  | |
אִפְחַאם אל-יַהוּד, או בשמו המלא: בַּד'ל אל-מג'הוּד פִי אִפְחַאם אל-יהוּד (בערבית: بذل المجهود في إفحام اليهود) ותרגומו השתקת היהודים או המאמץ להבסת היהודים בוויכוח, הוא ספרו הפולמוסי של היהודי שהתאסלם סמואל אל-מוגרבי. הספר מכיל בחלקו הראשון אוטוביוגרפיה של המחבר ואת הסיבות להתאסלמותו. בחלקו השני מוצגות שורת טענות מוסלמיות נגד היהדות, רובן מתוך פסוקי המקרא.
הספר, שנכתב במראגה, איראן, מונה כ-15,000 מילים בשפה הערבית. הוחל בכתיבתו ב-16 בנובמבר 1163, ערב חג הקורבן המוסלמי, ולאחר כ-4 שנים נוספו לו סיפורי החלומות של המחבר, שלדבריו היו הזרז הסופי להתאסלמותו.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוב הספרות הפולמוסית באסלאם בימי הביניים מטבע הדברים הוקדשה ליריביהם הגדולים בכמותם, הנוצרים. אך טענות פולמוסיות נגד היהדות נמצאות כבר בקוראן עצמו ובמסורות החדית'.[1]
מאחר שבאסלאם קיבלו עקרונית את אמיתות נבואות משה (מוסא) וישו (עיסא), אחד הנושאים שהעסיקו את אנשי הדת הייתה השאלה היכן מרומזת עלייתו של האסלאם בברית הישנה והחדשה. בהנחה שהאסלאם אכן רמוז בנבואתם, יש צורך להסביר מדוע הנוצרים והיהודים אינם מקבלים עליהם את תורתו של מוחמד.
הספר אפחאם אל-יהוד נועד לתת מענה לשאלות אלה מול היהדות באופן ממוקד. מחד הוא מציג רמזים בתנ"ך למוחמד ועליית האסלאם, ומאידך מנסה להסביר מדוע היהודים לא השתכנעו ברמזים אלה. זאת בנוסף לסיפורו האישי של המחבר, שהמיר את דתו מיהדות לאסלאם, והסיבות שהובילו לכך.
האוטוביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הספר מחולק לשתי חטיבות עיקריות: האוטוביוגרפיה וגוף הספר. באוטוביוגרפיה מספר אל-מוגרבי את השתלשלות העניינים שגרמו לו בסופו של דבר להתאסלם. בתחילה המחבר פרס רק את תובנותיו הרציונליות-שכליות לגבי ההתאסלמות, אך ארבע שנים מאוחר יותר הוא הוסיף לאוטוביוגרפיה שלו גם את הטריגר שדחף אותו בסופו של דבר לכך: שני חלומות. עם זאת, במספר מקומות לאורך הספר הוא מדגיש כי הסיבות העיקריות שהובילו אותו היו ההגיון והשכל, ולא החוויות האישיות.
באוטוביוגרפיה מתאר המחבר כי נולד כיהודי לאביו רבי יהודה אבן אבון שהגיע מהעיר פאס במרוקו (ועל שמה נקרא "אל-מוגרבי", דהיינו "המרוקאי"), מחבר הפיוט עת שערי רצון להיפתח. מוצא אימו חנה מהעיר בצרה שבעיראק, והשתדכה עם אביו בבגדאד. סמואל נולד להם לאחר תקופת עקרות, ולכן נקרא בשם שמואל על שם שמואל הנביא, שהתגלה בחלום לאימו.
אל-מוגרבי מספר על לימודיו מגיל צעיר, ביניהם לימוד חמשת חומשי התורה עד גיל 13, ולימודי מתמטיקה, אלגברה, גאומטריה אוקלידית ואסטרונומיה עוד לפני הגיעו לגיל 18. במקביל גם למד רפואה ורוקחות, בין היתר אצל המלומד היהודי אבו אל-ברכאת מבגדאד, שהתאסלם בסוף ימיו. בנוסף, כבר מנערותו נמשך לשירה, דיוואנים, סיפורים ומיתוסים, שהציתו בתורם את סקרנותו לגבי ההיסטוריה. במסגרת התעניינותו זו בהיסטוריה, הוא למד את כתביהם של ההיסטוריון מוחמד אל-טברי וההיסטוריון והוזיר אבן-מסקווַיה (مسكويه, 932–1030). בספריהם קרא על האירועים סביב עלייתו של מוחמד, בקרבות בדר וח'ייבר, ועל ההצלחות המפתיעות של הכוחות המוסלמים להביס את האימפריה הפרסית בקרב אל-קאדסיה ואת האימפריה הביזנטית בקרב הירמוך.
הקריאה המרובה בספרות הערבית חידדה את הבנתו בשפה ואיכויותיה. זו בתורה הובילה את אל-מוגרבי להכיר באופן בלתי אמצעי את אעג'אז אל-קוראן, רהיטותו הפלאית של הקוראן בשפה הערבית. יחד עם זאת, הדבר שהשפיע עליו יותר מכל הוא הקריאה בספר ההודי כלילה ודימנה, שתורגם לערבית. בספר זה הוצג הרעיון כי השכל והרציונל צריך להוביל אותנו, ולא המסורת.
לטענת אל-מוגרבי, גם המסורות של הדתות השונות התחילו בשלב שבו ראשוניהן הפעילו שיפוט הגיוני, ועל כן אין עדיפות בולטת לדת אחת על חברתה, שכן אי אפשר להשוות בין חוכמתם של בני הדור הראשון לדת אחת, לבין מקביליהם באחרת. לדבריו, לא רציונלי לקבל רק מסורת אחת ובו זמנית לדחות את כל האחרות. בנוסף, גם לא רציונלי לדחות את כולן, בשל השפעתן הטובה על המוסר והחברה.
תובנותיו אלו גרמו לו לקבל את המסורות גם על ישו ומוחמד, בנוסף על עיקרי המסורת היהודית על נבואת משה, ועל כן הבין שעליו להפוך למוסלמי. אך הוא התעכב עם המרת דתו כל עוד חי עם אביו, שאותו העריך וכיבד. הטריגר להתאסלמות הגיע בדמות שני חלומות שחלם בליל שישי, בתשיעי לחודש השנים עשר (חודש ד'וּ-אַלְחִגַ'ה), בשנת 558 לספירה המוסלמית (15 בנובמבר שנת 1163 לספירת הנוצרים, י' בכסליו ד'תתקכ"ד בספירה העברית).
החלום הראשון - הנביא שמואל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחלומו הראשון הוא ראה אנשים רבים נחפזים לעץ גדול הניצב במדבר. לשאלתו, הם ענו לו שלמרגלותיו יושב שמואל הנביא. אל-מוגרבי הצטרף אליהם ומצא בצל העץ איש זקן, הדור פנים ושערו לבן מאוד, מעיין בספר. הזקן חייך אליו וקרא לו בשמם המשותף, שמואל, ואז הראה לו בספר את הפסוק ”נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן” (ספר דברים, פרק י"ח, פסוק ט"ו).
אל-מוגרבי כותב שהוא ידע שהפסוק מדבר על שמואל הנביא, שהיה משבטו ובדרגתו של משה (שהיו שניהם משבט לוי). הוא חשב שהנביא רוצה להתפאר בפסוק הזה, ולכן החמיא לנביא על הזכות להיבחר בידי אלוהים. אך הנביא רק כעס וציטט לו את הפסוק ”הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן” (ספר דברים, פרק ל"ג, פסוק ב'). להבנתו, בפסוק זה נרמז מקום מושבו של ישמעאל אביהם האפונימי של הערבים, על פי ספר בראשית שבו נכתב ”וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן”.[2]
בשלב זה אל-מוגרבי כבר הבין שהנביא מתכוון לשליחותו של מוחמד. אך הנביא נפרד ממנו בכעס, על כך שאל-מוגרבי משתהה מלהתאסלם. החלום הסתיים ואל-מוגרבי התעורר, קם, רחץ את ידיו והתפלל. לאחר פרק זמן קצר הוא נרדם שוב והחל לחלום בשנית.
החלום השני - הנביא מוחמד[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחלום השני הוא מצא את עצמו ברחוב הומה, כאשר אדם שהוא לא הכיר, לבוש בבגדי סופי עני, ניגש אליו וקורא לו להיפגש עם שליח אללה, מוחמד. אל-מוגרבי צעד אחריו בהתרגשות לתוך בית שבו היה מסדרון אפלולי, ובקצהו חצר שבה כניסות לשני אולמות, בהם שהו מספר גברים חמושים המתכוננים למסע. הנביא מוחמד, שבדיוק נתקל בו כבמקרה, במעבר בין האולמות, לבש בגדים לבנים וטורבן וחייך אליו. אל-מוגרבי מיהר לברכו, לאחוז בידו ולהצהיר את השהאדה כשהוא מתעלם מהחמושים סביב ופונה לנביא לבדו.
הנביא ציווה עליו להתכונן ולהצטרף אליו למסע לכיבוש העיר ר'מְדאן (غمدان, פרלמן בתרגומו שיער שמדובר ב-Khumdan בירת סין),[1] שטרם נכבשה בידי האסלאם. הדרך באותם ימים לסין הייתה רק דרך הים הצהוב שנחשב מסוכן להפלגה. למרות רתיעתו מהפלגה בים, אל-מוגרבי החליט להתמסר לציווי הנביא.
הוא נפרד מהנביא וחזר לרחוב ההומה במראגה, שם ראה שלושה מפמליית הנביא חמושים בכלי נשק פשוטים, שהביאו אותו להתרגשות ודמעות מתוך שינה על הזכות להצטרף למלחמת הקודש של הנביא. בשלב זה התעורר והחליט להתאסלם עוד באותו יום, ערב חג הקורבן המוסלמי. באותו יום הוא גם החל לכתוב את הספר, אפחאם אל-יהוד.
השתקת היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחטיבה העיקרית של הספר, מציג המחבר מגוון טענות נגד היהדות ובעד האסלאם, ועיקרן שאוב מתוך מקורות היהדות דווקא.
אפשרות ביטול חוקי האל - נסח'[עריכת קוד מקור | עריכה]
הספר מציג שורת ניסיונות לבסס מתוך התנ"ך את הטענה לפיה אלוהים יכול לבטל את חוקיו (נסח', نسخ), ועל כן גם הקוראן יכול לבטל את התורה. זאת בניגוד לאמונה היהודית בנצחיות התורה. הוא מביא את הציוויים שקדמו למתן תורה, כגון האיסור על רצח בבראשית, ט', ו', הציווי על ברית המילה בבראשית, י"ז, י' וכדומה. הוא טוען כי גם אם היו מצוות לפני מתן תורה - משמעות נתינתה היא תוספת לחוקים, שבעצמה מוכיחה כי שינוי בחוקי האל הוא אפשרי.
בנוסף, היהודים אינם נטהרים באפר פרה אדומה מאחר שזה נמנע מהם. לכן הם מודים שהם טמאים בטומאה חמורה יותר מטומאת נידה הניתנת להסרה במקווה, ולמרות זאת שומרים על דיני הנידה, שלא בהתאם לחוק המקורי. אם הם יאמרו שזה מבוצע בשל פסיקה הלכתית, מחלוקות הפוסקים יוכיחו שאלוהים גם מחוקק וגם יכול לבטל את חוקיו.
כך גם בתפילות, היהודים מבקשים על קיבוץ הגלויות ובניית ירושלים, והם צמים את הצומות לזכר החורבן, אף על פי שאסור להוסיף על מצוות התורה.
בספר במדבר, פרק ח', פסוק י"ח מסופר על בחירת הלוויים לעבודות המשכן, אף על פי שקודם לכן הבכורים מכל בני ישראל הוקדשו לשם כך. השתנות הציווי הוא הוכחה נוספת לביטול חוקים של האל, ואם כן אין סיבה לדחות את הקוראן.
שוויון המסורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
טענה חוזרת בספר היא, שאם מקור האמונה בנביאים הוא במסורת, אין עדיפות למסורת היהודית על פני מסורות אחרות. אם היהודים רוצים לטעון שאבותיהם היו חכמים יותר - הם צריכים לבסס זאת, מאחר שלא מצאנו שום ידע בולט במדעים המדויקים (العلوم الدقيقة) שהגיע מהיהודים, וחלקם בפיתוח המדע זניח בהשוואה ליוונים, הנבטים (النبط) והמוסלמים.
משיחיות ישו[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי הפסוק ”לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילוֹ”,[3] מלכות בית דוד שהיא משבט יהודה לא יכולה להסתיים. עד ביאתו של ישו (עיסא) הייתה ליהודים מדינה ומלכות, ומאז בואו היהודים נכבשו בידי עמים זרים. זה מחייב אותם לקבל שהוא אכן המשיח. בספר מובאים גם דברי ישו בוויכוחיו עם הפרושים, בבשורה על פי מתי 12.
שליחותו של מוחמד[עריכת קוד מקור | עריכה]
לדבריו, בניגוד לשאר המסורות, הקוראן הוא נס מתמשך (אעג'אז אל-קוראן) ואין צורך בהסתמכות על מסורת כדי להיווכח בו. בנוסף, אמונת היהודים חלשה יותר מהאמונות בישו ומוחמד, שעליהם מעידים האומות, מאחר שהאומות מסתמכות רק על כתבי היהודים לשם כך. ואם יטענו שכל הדתות מסכימות על נבואת משה, זה אומר שיש חשיבות להסכמה הרחבה של הדתות הגדולות - ואם כן הקונצנזוס דווקא מצביע על היהודים ככופרים. מאידך, אם הם לא מסתמכים על הקונצנזוס, הם מסתמכים רק על מיעוט קטן והיתרון נותר בדתות הגדולות.
בספר המחבר גם מצטט פסוקים מהתנ"ך המרמזים לטענתו על מוחמד. בדומה למה שהובא באוטוביוגרפיה, הובא הפסוק ”נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ”,[4] וראיה כי "אחיהם" מתאים לבני ישמעאל, כפי שהתאים לבני עשיו בפסוק ”אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו”.[5] לדבריו, אין סיבה לכתוב בתורה על נביא עתידי, אם לא יצווה על חוקים חדשים.
רמז נוסף למוחמד מסתמך על גימטריה בפסוק ”וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד”.[6] המילים "בִּמְאֹד מְאֹד" שווים בערכם הגימטרי ל-92, שזהו גם ערכו של השם "מחמד". לטענתו, לא מדובר בגימטריה אקראית אלא מכוונת, מאחר שהיא נמצאת בפסוק שהתייחד אך ורק לבני ישמעאל, הערבים.
הספר מצטט את תרגום אונקלוס ובו נבואה על שלושת הדתות: ”וַאֲמַר יְיָ מִסִּינַי אִתְגְּלִי, וְזֵיהוֹר יְקָרֵיהּ מִשֵּׂעִיר אִתַּחְזִי לַנָא, אִתְגְּלִי בִּגְבוּרְתֵיהּ עַל טוּרָא דְּפָארָן, וְעִמֵּיהּ רִבְּוָת קַדִּישִׁין”.[7] הספר מפרש את התרגום בלשון עתיד, ומזהה את שעיר עם ישו והנצרות, ואת פארן עם מכה, שבה הופיעו מוחמד והאסלאם. את הראיה לזיהוי של פארן עם ישמעאל הוא מביא מהפסוק "וישב במדבר פארן" שנאמר על ישמעאל.[2] כדי להסביר את העובדה שהיהודים אינם מקבלים את הפירוש הזה, הוא מצטט את הפסוק ”כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה”[8] וטוען שאפילו התורה כבר העידה שהיהודים חסרי הבנה.
על ביטול מושג העם הנבחר[עריכת קוד מקור | עריכה]
לטענת הספר, מצד אחד ספרו של איוב שלא היה מבני ישראל - נכנס לכתבי הקודש, ומצד שני עקב מעשיהם הרעים, נהרגו 500,000 איש מעשרת השבטים, שהם כן מבני ישראל - ונדחו מלפני האל.[9] בנוסף, בתורה עצמה כבר מובא הרעיון שאין הבדל בין בני ישראל לשאר האומות, בפסוקים (שהמחבר הרכיב יחד) ”כַּגֵּר כָּאֶזְרָח”,[10] ”כָּכֶם (כַּגֵּר) יִהְיֶה לִפְנֵי ה'”[11] ”תּוֹרָה אַחַת”[12] ו-”מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם” ”וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם”. אלו ראיות לשיטתו שאין משמעות גנאלוגית לרעיון העם הנבחר, ואלוהים יכול לבחור גם מבני עמים אחרים.
על הכפירה והזיוף בדברי היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הספר מותח ביקורת על מנהגים חסרי היגיון בקרב היהודים, על דברי כפירה וביזוי האל שהם משמיעים ועל זיופים (תחריף, تحريف) שהם הכניסו בדברי התנ"ך.
לדוגמה, בברכות קריאת שמע הם אומרים "אהבת עולם אהבתנו", אף על פי שהם נתונים בגלות ארוכה. וכן "כל רודפי בניך ואויבי עדתך כולם כיסמו ים, אחד מהם לא נותר", למרות שרודפיהם ממשיכים להופיע.[13] לטענתו, היהודים רואים את עצמם כאשכול ענבים, ואת אומות העולם כקוצים השומרים עליו, בזמן שהאומות דווקא משפילים אותם ומבזים אותם. הם מצפים לביאת המשיח שבה יתקיימו מילולית כל המטאפורות בספרי הנביאים. למשל נבואת וגר זאב עם כבש מתפרשת מילולית, שכן היהודים דוחים את משיחיותו של ישו בטענה שהיא לא התקיימה. המחבר כותב כי הם עדיין נוהגים לנסות להאכיל אריות בתבן, כדי לגלות את העת שבה הם יאכלו ממנו.
בהמשך לכך, מובעת הטענה כי היהודים מסרבים להכיר במציאות שבה אומות העולם עובדות את האל. הם עדיין מבקשים ממנו בתפילות ראש השנה שימלוך על העולם עד שכל האומות יכירו שהוא אלוהי ישראל, דהיינו הם מצפים לשלטונם הבלעדי. הם ממשיכים להתלונן בתהלים[14] על שהגויים עדיין אינם מכירים בו.
אנתרופומורפיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדבריו מטיל המחבר האשמות על אמונת היהודים באל אנתרופומורפי. כך הם מתלוננים ”עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי הָקִיצָה”.[15] לדבריו אלו "הזיות מכוערות". כך גם הפסוק ”וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר”[16] והלוחות שנכתבו ”בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים”.[17]
המחבר מודה שחכמי היהודים ניסו לפרש מחדש פסוקים אלו, לטענתו בהשפעה מוסלמית ועקב החשש מהביקורת, אך לדעתו אי אפשר להכחיש את משמעותם המקורית. דוגמה לכך הוא מציג בפסוק ”וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ”[18] ובפסוקים דומים.[19] אם נלך לפי פירוש התרגום לפסוק, "ותב ה' במימריה" (=אלוהים נסוג מדברו), זה סותר את אמונת היהודים בנצחיות דבר האל, ושוב מאשש את עקרון הנסח', שעל פיו הקוראן יכול לבטל את התורה. בנוסף, "ויתעצב" הוא מלשון הקללה לחוה, "בעצב תלדי בנים" שפירושו כאב או אבל.
ההסבר לזיוף התורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לשיטת אל-מוגרבי, גם היהודים מודים שהתורה במקור ניתנה רק לכוהנים בני לוי שהיו שופטי ישראל. הוא מצטט את הפסוק: ”וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי”[20]. זאת בעוד בקרב בני ישראל הופצה רק שירת האזינו, כפי שנאמר ”וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”.[21] לדבריו, אלוהים ידע שהם יעוותו את דברי התורה, ולכן כתב מראש רק על השירה שתישאר עדות בפיהם,[22] מה שמרמז שחלקים אחרים בתורה יישכחו. אל-מוגרבי טוען שהתורה אכן נשכחה ברובה עם הכהנים שנהרגו בחורבן בית ראשון, ושוחזרה באופן חלקי ומעוות בידי עזרא הסופר, מתוך מגילות ששרדו. הוא קובע כי "התורה שבידיהם היא למעשה ספר עזרא (كتاب عزرا), לא ספרו של האל". וזאת הסיבה שיש בתורה גילויים אנתרופומורפיים.
המחבר מביא דוגמה לפירוש מוטעה בדברי התורה. ”רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ”.[23] לטענתו, באזהרת "לא תבשל גדי" הכוונה הייתה לא לאחר את הבאת הביכורים עד התבגרות, בדומה למשמעות הפסוק ”הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ”,[24] ואילו היהודים הבינו בטעות שיש לאסור בשר בחלב.
הספר מאריך לתאר את צרות הגלות וטלטולי היהודים בכל מקום, ועל הגזירות שניחתו עליהם במשך הדורות. לדבריו עוד קודם לכן בימי המלוכה היו מלכים שהרגו ורדפו את הנביאים, שרפו את כתבי הקודש והקימו מקדשים לאלילים. נסיבות אלו יכולות להסביר את העיוותים בתורה.
על אמונות היהודים לגבי האסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]
אל-מוגרבי מנסה גם להשיב לטענות היהודים על האסלאם. לדברי היהודים, הרב היהודי עבדאללה בן סלאם השפיע כל כך על מוחמד, עד כדי כך שהוא המקור לצחות הלשון הנדירה של הקוראן, וגם להלכה המוסלמית כי גרושה חייבת להתחתן עם גבר נוסף לפני שתחזור לבעלה הראשון - וזאת כדי להפוך את המוסלמים לממזרים.
הספר מנסה להשיב באותה מטבע: דוד המלך (דאוד) וגם המשיח העתידי הם ממזרים פעמיים, בגלל מעשה בנות לוט ומעשה יהודה ותמר. אלא אם כן היהודים יודו שחוקי האל ניתנים לשינוי.
וכך גם לגבי הטענות היהודיות על סתירות בספר הקוראן: המוסלמים מאמינים באפשרות של שינוי החוקים, אבל היהודים לא. אם כן איך הם יסבירו את הסתירה בין מצוות השבת שניתנה עם ירידת המן, לבין החוק שנאמר מאוחר יותר על צום יום הכיפורים, שניתן עקב חטא העגל? ימים אלו סותרים במהותם כאשר הם יוצאים באותו יום.
הסיבות להתעקשות היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הספר מציג שתי סיבות לדעתו, מדוע היהודים מסרבים להתאסלם: הרבנים וחכמי הדת מחד, והמבנה המפוזר של קהילות היהודים בעולם מאידך.
הוא מציג שורת טענות נגד איסורים רבניים כגון חלב נוכרי, פת עכו"ם, יין נסך וטריפה, שכל תכליתם נועדה רק כדי לבצר את היהודים בדתם, ולמנוע מהם לעזוב אותה. כך, לטענתו במקור מותר היה לאכול מאוכל של נכרים, והראיה מדברי בני ישראל לבני אדום בפסוק ”אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי”.[25] הוא טוען שאצל היהודים הקראים אין את האיסורים הללו ולכן הם מתאסלמים ביתר קלות.
לגבי המבנה המפוזר של התפוצה היהודית, הוא טוען שיש דינמיקה מתמדת של החמרה בהלכה היהודית. לדבריו, כדי שיהודי נודד יוכל להיקלט בקהילה חדשה הוא חייב להחמיר יותר מהם, בדיני השחיטה למשל, ולהאשים ולהוכיח אותם על חולשתם הדתית. בני הקהילה יאמצו את הנורמות החדשות בשל חשש מהביקורת, ואם ינסה מהגר חדש להישאר בנורמה הישנה הוא עצמו יואשם ברפיון דת, וגם הוא יהיה חייב לאמץ את הנורמה המחמירה.
אפילוג[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפרק חתימת הספר (ח'אתמת אל-כתאב خاتمة الكتاب) מוטחות האשמות על טיפשותם של היהודים. המחבר מזכיר כי "אבותיהם ראו בכל יום אותות פיזיים ואש שמימית, שאומות אחרות לא ראו, ובכל זאת הם דאגו לסקול את משה ואהרון פעמים רבות". על בסיס המסופר במקרא הוא מונה את חטא העגל, מרד אבשלום, פילוג הממלכות שגרם להפסקת העלייה לרגל (חאג', حج) לירושלים ואת ההתעקשות במשך מאות שנים להפר את דברי הנביאים - כסיבות להחשיב את היהודים כבורים וטועים.
כסיפור נוסף לחיזוק מסקנה זו, מובא התיאור על האירועים סביב משיחיותו של מנחם בן שלמה, המכונה אבן אל-רוחי (ويعرف بابن الروحي) או "דוד אלרואי" במקורות אחרים. במסגרת זו הובא תיאור לעגני על יהודי בגדד:[26][27]
ובזמן שהגיעו השמועות אודותיו לבגדאד, נתוועדו שני יהודים רמאים, אנשים זקנים ונכבדים, וכתבו איגרות בשם מנחם ליהודי בגדאד, לבשר להם את הגאולה, אשר אליה הם מחכים מני אז, וקבעו לילה אחד אשר בו יעופו כולם לירושלים.
ויהודי בגדאד, המתפארים בחריפותם ובחקירת שכלם, נתנו אוזן קשבת לזה והאמינו באמיתת שני האנשים האלה. ונשיהם הביאו להם את העושר שלהן וכלי נזמיהן, כדי שייתנו מהם לכל מי שיהיה ראוי בעיניהם, ובאופן הזה נדבו היהודים חלק הגון מרכושם.
גם הכינו להם מלבושים ירוקים והתאספו על הגגות אותו לילה, כדי לחכות למלאכים שיישאום בכנפיהם לירושלים, והאמהות שהיו להן תינוקות להניקם חששו בבכי, אולי יעופו הן קודם ילדיהן או ילדיהן לפניהן, ועל ידי איחור המזון ימותו הילדים.
המוסלמים נמנעו מרדוף את היהודים, ותמהו על כל העניין, עד שנודעו להם הבטחות השווא שהתעו בהן את היהודים. כל הלילה ניסו היהודים לעוף, עד שהאיר השחר. ואז נתברר להם שנתעו ושנעשו לצחוק.
שני הרמאים נסו, ובידם הרכוש שהשיגו מן היהודים, ואופן רמאותם נתגלה, אבל היהודים לא חפצו לעשות את הדבר פומבי. אולם קראו לשנה הזאת בשם "שנת המעוף", ולאחריה חושבים זקן וצעיר.
— אפחאם אל-יהוד, אפילוג
השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הספר זכה להשפעה בקרב מוסלמים, וצוטט פעמים רבות, בין היתר בכתביהם של הפוסקים המוסלמים אבן קיים אלג'וזיה מדמשק[28] ושיהאב אל-דין אל-קראפי (شهاب الدين القرافي 1228–1285) ממצרים.[29]
כתבי יד של הספר נשמרו בטהרן, קהיר, איסטנבול וירושלים, ובחלק מהם אין את החלק האוטוביוגרפי. הספר יצא במספר מהדורות דפוס, בין היתר בקהיר ב-2006, ובדמשק ב-2014.[30]
בשנת 1964 תרגם משה פרלמן את הספר לאנגלית.[1]
איגרת רבי שמואל[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאה ה-14 פורסם בלטינית חיבור בשם "איגרת רבי שמואל" (בלטינית: Tractatus Raby Samuelis) מאת הבישוף של מרקש אלפונסו בואנהומבה (Alfonso Buenhombre). הספר היה לאחד מן החיבורים האנטישמיים הנפוצים ביותר בימי הביניים המאוחרים באירופה, ונדפס במהדורות רבות. השפעתו ניכרת בכתביהם של תיאולוגים והוגים אנטי-יהודיים, ובהם המומר אנטוניוס מרגריטה ומרטין לותר. משערים שהדמות באיגרת מבוססת על סמואל אל-מוגרבי.[31]
תגובות בעולם היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]
רמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרמב"ם באיגרת תימן שנכתבה כעשור לאחר חיבור "אפחאם אל-יהוד" (ב-1173), כינה את מחבר הספר 'הפושע'. הוא הקדיש חלק משמעותי מהאיגרת למענה על חלק מטענותיו של אל-מוגרבי.
- על הרמז מהפסוק "הופיע מהר פארן" הוא כתב שהפסוק מדבר בלשון עבר. כך שלא ייתכן שמדובר בנבואה לעתיד.
- את הנבואה "ונתתיו לגוי גדול" הוא הסביר כעניין דמוגרפי-כמותי בלבד, הנטול משמעות דתית מיוחדת.
- לדבריו, הרמז בגימטריה של "במאד מאד" מסתמך במקורו על הקוראן (סורה 61, א-צף, איה 6) שבו נאמר שישו ניבא על "אחמד" (בבשורה על פי יוחנן יד 16). הגימטריה בפסוק לא מתאימה ל"אחמד".
- "נביא מקרבך מאחיך כמוני" - על כך כתב הרמב"ם שיש לשים לב להקשר הפסוק, המדבר על נביא כתחליף לקוסמי קסמים, מנחשים ומכשפים. ולכן נביא חייב להציג מופתים, אם כי זהו לא תנאי מספיק כדי לבטל את דברי התורה שהם נצחיים.
אלחריזי[עריכת קוד מקור | עריכה]
המשורר יהודה אלחריזי בתחילת המאה ה-13 כתב בספרו תחכמוני על בנו של רבי יהודה בן עבאס:
וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן עַבָּס, גַּם הוּא בָּא מֵאַרְצוֹת מַעֲרָב לְמִזְרָח... גַּם הוֹלִיד בֶּן פָּרִיץ. הִפְלִיא נַבְלוּת וְהִמְרִיץ.
— תחכמוני, שער שלישי
אבן כמונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפילוסוף היהודי אבן כמונה כתב בהמשך המאה ה-13 על התאסלמותו של סמואל אל-מוגרבי כי היא בוצעה רק כדי "להכעיס את היהודים", ועל אחת מטענותיו כתב כי היא אפילו אינה ראויה לתגובה.[32]
יוסף סמברי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההיסטוריון הרב יוסף סמברי מהמאה ה-17 כתב על חיבורו של אל-מוגרבי פרק לעומתי במיוחד, ובראשו סיכם את דבריו:[33]
סיפור שמואל ן׳ עזריא מכת המגשמים, מוכה בסנורים, והזיד בעורמה, על תורת ה' תמימה, ודברים מלבו בדה, על התורה ועל העבודה, ועשה ספר אל אפח"ם, שחור כפחם, והתפאר עלינו כי הוציא ספר לדת ישמעאל, והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל
— ספר דברי יוסף, סמואל אלמגרבי
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חגי מזוז, התאסלמות מחושבת, סגולה, מגזין ישראלי להיסטוריה 81, תשע"ז
- סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות, בעריכת חוה לצרוס-יפה, ירושלים תשנ"ו
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סמואל אל מוגרבי, איפחאם אל יהוד, ספר השתקת היהודים (בערבית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 Moshe Perlmann, Samau'al al-Maghribī Ifḥām Al-Yahūd: Silencing the Jews / إفحام اليهود: تأليف السموءل المغربي (القرن السادس الهجري), Proceedings of the American Academy for Jewish Research 32, 1964, עמ' 5–136 doi: 10.2307/3622414
- ^ 1 2 ספר בראשית, פרק כ"א, פסוק כ"א
- ^ ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק י'
- ^ ספר דברים, פרק י"ח, פסוק י"ח
- ^ ספר דברים, פרק ב', פסוק ד'
- ^ ספר בראשית, פרק י"ז, פסוק כ'
- ^ אונקלוס על ספר דברים, פרק ל"ג, פסוק ב'. הפסוק במקור הוא בלשון עבר, כפי שהעיר הרמב"ם באיגרת תימן (מובא להלן בערך) "וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא, וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ"
- ^ ספר דברים, פרק ל"ב, פסוק כ"ח
- ^ ספר דברי הימים ב', פרק י"ג, פסוק י"ז
- ^ ספר ויקרא, פרק כ"ד, פסוק כ"ב
- ^ ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוק ט"ו
- ^ ספר שמות, פרק י"ב, פסוק מ"ט
- ^ הניסוח האחרון לקוח מסידור רב סעדיה גאון שהיה בשימוש בפרס. ראו סידור רב סעדיה גאון, בהוצאת ראובן מס, ירושלים תשכ"ג, עמוד טז שורה 12
- ^ ספר תהלים, פרק קט"ו, פסוק ב'
- ^ ספר תהלים, פרק מ"ד, פסוק כ"ד
- ^ ספר שמות, פרק כ"ד, פסוק י'
- ^ ספר שמות, פרק ל"א, פסוק י"ח
- ^ ספר בראשית, פרק ו', פסוק ו'
- ^ כגון ”נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ” בספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק י"א, ”וַיהוָה נִחָם כִּי הִמְלִיךְ אֶת שָׁאוּל” בספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק ל"ה ועוד.
- ^ ספר דברים, פרק ל"א, פסוק ט'
- ^ ספר דברים, פרק ל"א, פסוק כ"ב
- ^ הוא מצטט מספר דברים, פרק ל"א, פסוק י"ט וכן פרק ל"א, פסוק כ"א
- ^ ספר שמות, פרק ל"ד, פסוק כ"ו
- ^ ספר בראשית, פרק מ', פסוק י'
- ^ ספר דברים, פרק ב', פסוק כ"ח
- ^ תרגום יעקב מאן, התנועות המשיחיות בימי מסעי הצלב הראשונים, בתוך: התקופה כד, עמ' 345-346 (קישור לארכיון האינטרנט)
- ^ הסיפור המלא הובא גם אצל אהרן זאב אשכולי, התנועות המשיחיות בישראל, מוסד ביאליק ירושלים תשט"ז, עמ' 167 - 168
- ^ בספרו מורה נבוכים בתשובות ליהודים ונוצרים (בערבית)
- ^ שיהאב אל-דין אל-קראפי (אנ'), בספרו תשובות מעולות לשאלות מבישות בהפרכת הדת הכופרת, קישור לערך בערבית.
- ^ לרשימת מהדורות בספריה הלאומית בישראל
- ^ "איגרת רבי שמואל" – חיבור פולמוסי-אנטישמי – ונציה, 1537 | קדם בית מכירות פומביות בע״מ, באתר www.kedem-auctions.com
- ^ שרה סטרומזה, על אינטלקטואלים יהודים מומרים בימי הביניים המוקדמים תחת שלטון האיסלאם, פעמים 42, עמ' 70-73.
- ^ יוסף סמברי, דברי יוסף, ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשנ"ד, עמ' 146
