יהושע אוסוביצקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

יהושע אוסוביצקי (18581929) היה מהבולטים בפקידי הברון רוטשילד בתקופת העלייה הראשונה.

מורה ברוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוסוביצקי נולד בעיר קייב שבאימפריה הרוסית. אביו שמחה בונם אוסוביצקי היה רב, שהקנה לבניו השכלה תורנית וכללית. אוסוביצקי רכש גם שליטה בצרפתית, עובדה שעתידה הייתה להשפיע באופן ניכר על גורלו. לאחר לימודיו החל ללמד בעירו.

ב-13 במרץ 1881 נרצח הצאר אלכסנדר השני. בעקבות רצח זה החלו פרעות ביהודים בדרום-מערב רוסיה, שנודעו בשם "הסופות בנגב". ב-26 באפריל 1881 נערך פוגרום ביהודי קייב; עשרות נרצחו, ורכוש יהודי נבזז. אוסוביצקי ומשפחתו ברחו לעיר הגבול ברודיגליציה), שהייתה בתחום האימפריה האוסטרו-הונגרית ובה התרכזו אלפי פליטים יהודים.

הפרעות עוררו ארגונים יהודים לצאת לעזרת הפליטים. אחד מהם היה ארגון "כל ישראל חברים", ששלח את קרל נטר לברודי. נטר חיפש מתורגמן לצרפתית ומצא את אוסוביצקי. נוצר קשר הדוק בין המושיע מפריז והפליט מקייב. נטר בחר קבוצה של 28 יתומים יהודים כדי להעבירם לבית הספר במקווה ישראל. הוא הציע לאוסוביצקי לשמש מורה ומדריך הקבוצה, וזה נענה בהתלהבות.

אוסוביצקי הגיע בשנת 1882 למקווה ישראל, והחל לשמש שם כמורה. הוא יצר קשר טוב עם התלמידים ועם קבוצת הביל"ויים שבאו לעבוד במקום. שליטתו בצרפתית קירבה אותו לשמואל הירש, שהיה מנהל בית הספר ונציגו של הברון רוטשילד. לאחר שנתיים צייד אותו הירש במכתב המלצה, ואוסוביצקי נסע לפריז ונפגש עם הברון רוטשילד, שהתרשם ממנו ומינה אותו לפקיד הברון בראשון לציון.

פקיד הברון בראשון לציון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוסוביצקי הגיע לראשון לציון בשנת 1884, ונתקבל בהתלהבות על ידי האיכרים והבילויים שראו בו כאחד משלהם. בשנת 1885 נבחר אוסוביצקי על ידי ילדי ה"חדר" של ראשון לציון לרכב על אתון בראש התהלוכה לציון שלוש שנים למושבה ולהניף דגל רקום עם שני פסים וביניהם מגן דוד בצבע כחול. דגל זה שנקרא אז דגל ראשון לציון דומה לדגל ישראל, והייתה זו הפעם הראשונה שהוא הונף בפומבי בארץ ישראל.

אוסוביצקי רכש 3,000 דונם אדמה בעיון קרא (כיום שכונת "עין הקורא") ומכר חלקות לעולים בעלי רכוש שנטעו באמצעיהם הפרטיים כרמי גפנים. באופן כזה נוצרה שכבה של איכרים שאינם תלויים בחסדי הברון. בין איכרים אלה היה מיכאל הלפרין, שייסד בראשון לציון "איגוד פועלים" ראשון בארץ. עם הזמן נהפך הלפרין לאחד המתנגדים החריפים לשלטון אוסוביצקי.

במושבה גרו גם אביו של אוסוביצקי, שנתמנה רב ומלמד במקום, ואחיו בוריס אוסוביצקי, שהיה יינן ביקב של ראשון. בוריס אוסוביצקי היה המייסד והמנצח הראשון של האורקסטרה של ראשון.

בשנת 1886 החלו היחסים בין אוסוביצקי והאיכרים להתערער. הוא פיתח לעצמו גינוני שררה, הטיל קנסות וקירב אליו מלשינים וחנפנים. המושבה נתפלגה לשני מחנות: "רודפי שלום", ובראשם יוסף פיינברג, שהתנגדו לאוסוביצקי, ו"אגודת רעים", שתמכו בו וטופחו על ידיו.

המרד נגד אוסוביצקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1887 הגיע המתח במושבה לשיא. מיכאל הלפרין שלח לחובבי ציון ברוסיה מכתב תלונה על אוסוביצקי. כשנודע לאוסוביצקי על המכתב בערה בו חמתו. הוא שלח את אנשיו לדירת הלפרין; הוא לא היה בביתו, והם שברו את הדלת וזרקו את כל חפציו. כאשר חזר הלפרין וראה את ההרס, הוא הלך עם חבריו לבית הפקידות להתעמת עם אוסוביצקי. כאשר ראה אותם אוסוביצקי הוא נבהל וירה לעומתם ברובה כדי להפחידם. הוא ציווה על הלפרין להסתלק מיד מהמושבה.

אירוע זה הצית את המרד במושבה. מתנגדי אוסוביצקי הגיעו לבית הפקידות וקראו לאוסוביצקי לעזוב את המושבה. החלו קטטות בינם ובין תומכי אוסוביצקי. בינתיים שלח אוסוביצקי שליח למושל הטורקי ביפו והודיע לו כי פרץ מרד בראשון. מיד נשלחה כיתת חיילים כדי לאסור את המורדים. החיילים נצבו מול המתיישבים ונתנה פקודה לטעון את הרובים אם המתיישבים יתנגדו למאסר. ברגע האחרון הגיע שמואל הירש ממקווה ישראל ושכנע את החיילים לעזוב ואת המתיישבים להתפזר. אוסוביצקי עזב את ראשון ביחד עם הירש. המורדים חגגו את "ניצחונם" אך לא לאורך ימים.

ב-1 במאי 1887 הגיע הברון רוטשילד לביקורו הראשון בארץ ישראל. הוא נפגש במקווה ישראל עם הירש ואוסוביצקי, ושמע את גירסתם למאורעות. לאחר מכן נסע לירושלים וביקר במקומות הקדושים. בראשון חיכו לו בחששות להחלטתו. כאשר הגיע לראשון הודיע כי הוא מוכן לסלוח לאיכרים ולהמשיך לתמוך במושבות בתנאי שראש המורדים יוסף פיינברג יעזוב את המושבה. בתמורה הוא מוכן להיענות ל"בקשתו" של אוסוביצקי להעבירו למקום אחר.

אוסוביצקי נשאר בינתיים כפקיד בעקרון (מזכרת בתיה) ובפתח תקווה. הוא רכש אדמה בדרום, שעליה הוקמה המושבה קסטינה (באר טוביה).

המרד נכשל; המורדים "התקפלו" לנוכח איומי הברון. פיינברג ומשפחתו עזבו את המושבה, ובמקום אוסוביצקי הגיע הפקיד אלפונס בלוך, ששלל מהאיכרים את חופש הדיבור וההתארגנות.

אוסוביצקי מלך הגליל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הברון ביקר בביקורו הראשון גם את המושבה ראש פינה. הוא התרשם ממצבה העגום של המושבה ומהיחסים הגרועים בין האיכרים ופקידי הברון. הוא החליט להעביר את אוסוביצקי לראש פינה ולמנותו כפקיד ראשי על כל המושבות בגליל.

בראש פינה התגלה כישרונו הניהולי של אוסוביצקי. הוא שאף להרחיב ולפתח את ראש פינה, ולהפוך אותה לבירת הגליל. הוא היה מקובל על השלטונות הטורקים, וידע לשלם "בקשיש" לאנשים הנכונים. פעולתו הראשונה הייתה להגדיל את שטח המושבה פי שבעה – ל-32,000 דונם. הוא נסע לביירות, ובעבור "תשלום מיוחד" קיבל מהוואלי של ביירות אישור לבנות בתים. גם לאנשי המושל בצפת נתן דמי "לא יחרץ" על מנת שלא ילשינו לשלטונות בקושטא.

המושבה גדלה. ניטע גן הברון, ומי המעיינות חוברו לבתים. אוסוביצקי החל במסע נרחב של קניית אדמות. הוא קנה את אדמות מטולה, תל חי, חמארה (כיום על אדמותיו נמצא מושב כפר יובל), אדמות בגליל התחתון ובסביבות טבריה. אוסוביצקי רכש שטח גדול בחורן (ממזרח לרמת הגולן, כיום בשטח סוריה). על שטח זה התקיימה כשנתיים מושבה יהודית בשם תפארת בנימין (ע"ש הברון רוטשילד).

אוסוביצקי סלל דרכים בגליל והקים תעשייה בגליל. בראש פינה וביסוד המעלה ניטעו אלפי עצי תות. בראש פינה הוקמה מטוויה למשי. האיכרים גידלו בבתיהם את הזחלים על מצע עלי תות והביאו את הפקעות למטוויה בראש פינה שם הועסקו עשרות פועלים יהודים, בעיקר נערים מצפת וכן משפחות יהודיות מחצביה.

בראש פינה ניטעו גם גפנים ונבנה יקב. ביסוד המעלה נשתל גן פרחים ונבנה מפעל לתעשיית בושם.

מצבת בנותיו של יהושע אוסוביצקי בבית הקברות בראש פינה

אוסוביצקי נחשב כ"מלך"; הוא היה נוסע במרכבה רתומה לסוסים אבירים ופרשים מלפניו ומאחוריו. הערבים והיהודים העריצו אותו, והיו נשבעים "בחייאת אוסוביצקי".גם הפקידים הטורקים פחדו ממנו, שכן היה בכוחו לגרום לפיטוריהם או למינוים.

בשנת 1889 נפטרו שתי בנותיו הצעירות של אוסוביצקי ממחלה. הן קבורות בבית הקברות בראש פינה בחלקה מגודרת. מצבתן המפוארת לעומת המצבות הקטנות והאנונימיות של ילדי האיכרים מהוות עדות אילמת לפער בין הפקידים לאיכרים.

הנפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכישות ומפעלי התעשייה "בלעו" הון עתק "על חשבון הברון". הוצאות הייצור של המשי, היין והבושם היו עצומות. ריחוקה של ראש פינה העלה את הוצאות השיווק. עצי התות והגפנים נפגעו במחלה. אט אט החלו המפעלים של אוסוביצקי להתמוטט.

הברון לא היה מוכן להמשיך ולשאת בהפסדים. הוא ראה באוסוביצקי את האשם העיקרי, ופיטר אותו.

אוסוביצקי נשאר זמן מה בארץ בתפקיד זוטר כאחראי היקב ולאחר מכן עזב את הארץ לפריז שם חי נחבא אל הכלים ללא קשר עם ארץ ישראל המתפתחת. שם נפטר בשנת 1929.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם הפקידים שהחליפו את אוסוביצקי בראש פינה לא הצליחו. המטוויה נסגרה ב1905 כמו שאר המפעלים של אוסוביצקי.

בשנת 1905 מונה חיים מרגליות קלווריסקי כפקיד ראשי על הגליל מטעם יק"א. הוא הצליח להציל את השטחים שרכש אוסוביצקי בגליל ועמדו להישמט בגלל פלישות ואי פינוי אריסים. על שטחים אלה הוקמו המושבות מנחמיה, כנרת, מצפה, יבנאל, כפר תבור ועוד.

אחותו פרל נישאה לפייבל כהנוב.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה סמילנסקי: משפחת האדמה, כרך ב'.
  • זאב ענר (עורך): סיפורי מושבות.
  • מרדכי אליאב: ארץ ישראל ויישובה במאה ה-י"ט.
  • רן אהרנסון: לכו ונלכה - סיורים במושבות העלייה הראשונה.
  • רם אורן: נפש הומיה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]