יוסף גוברין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוסף גוברין

יוסף גוברין (נולד ב-18 בדצמבר 1930 בצ'רנוביץ) הוא דיפלומט ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוברין נולד בצ'רנוביץ שברומניה, שסופחה בשנת 1940 לברית המועצות ועתה באוקראינה. הוא גדל בידינץ (אנ') שבחבל בסרביה ברומניה (בשנת 1940 סופחה לברית המועצות וכעת במולדובה). בשנים 1944-1941 היה בין המגורשים לגטאות ולמחנות המוות בטרנסניסטריה. במהלך הגירוש נרצח אביו בידי הרומנים.[1] גוברין היה במחנות המעצר בקפריסין ובעתלית. ולאחר שנה עלה לארץ עם אמו, ב-1947. הוא שרת בצה"ל, נבחן בבחינות בגרות אקסטרניות בגימנסיה הרצליה בתל אביב ושרת במילואים כקצין קישור לאו"ם, בסיני וברמת הגולן. הוא בוגר, מוסמך (בהצטיינות) ודוקטור מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, בתולדות עם ישראל בעת החדשה וביחסים בינלאומיים.

יוסף גוברין נשוי לד"ר חנה גוברין, ביוכימאית. בנם, דוד גוברין, הוא דיפלומט בכיר במשרד החוץ ובתם ליאורה גוברין היא עורכת דין במשרד המשפטים.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוברין עבד במשרד החוץ בין השנים 1996-1953. במטה המשרד בירושלים היה בין היתר עוזר ראשי במחלקה הכלכלית, מחלקת מזרח אירופה וקשרי תרבות (1964-1959); סגן מנהל המחלקה לאמריקה הלטינית ומנהל המכון לתרבות ישראל-איברו-אמריקה (1976-1970), בשנת 1976 מונה לתפקיד מנהל המחלקה למזרח אירופה. בשנת 1989 מונה לתפקיד סגן מנהל כללי וראש האגף למזרח ולמרכז אירופה ולחבר המדינות העצמאיות במשרד החוץ בירושלים.

שגריר[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוברין מונה לתפקידים בשגרירויות ובנציגויות ישראליות רבות. בשנת 1955 מונה לתפקיד בשגרירות ישראל בסידני, אוסטרליה. בשנת 1964 מונה למזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקבה. בשנת 1967 מונה ליועץ וממונה זמני בשגרירות ישראל בבואנוס איירס. בשנת 1985 מונה לשגריר ישראל ברומניה.[2] כמו כן היה שגריר באוסטריה, סלובקיה, סלובניה וראש משלחת ישראל למוסדות האו"ם בווינה בין השנים 1995-1993.

מאז פרישתו לגמלאות, בשנת 1996, נמנה גוברין עם עמיתי מחקר באוניברסיטה העברית בירושלים במכון דייוויס ליחסים בינלאומיים. מ-2000 במכון טרומן לקידום השלום. דובר עברית, אנגלית, ספרדית, רוסית, רומנית, גרמנית ויידיש.

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוברין פרסם כ-55 מאמרי מחקר על קהילות יהודיות בימינו, האנטישמיות במזרח אירופה בעידן הפוסט-קומוניסטי ועל יחסי החוץ של ישראל; 27 ערכים בכרך מילואים ג' של האנציקלופדיה העברית על יחסי ישראל עם ארצות מזרח ומרכז אירופה ועל מנהיגיהן (1994); וכן מאמרי ביקורת על ספרים ומאמרים לזכר נעדרים.

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ההיבט היהודי ביחסי גרמניה הנאצית עם ברית המועצות, הוצאת י.ל. מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1985. באנגלית בהוצאת ,Vallentine Mitchell לונדון & פורטלנד, 2009.
  • יחסי ישראל - ברית המועצות מעת חידושם בשנת 1953 עד ניתוקם בשנת 1967, הוצאת מאגנס, 1990. זכה בפרס ראש הממשלה, 1991. פורסם עם עדכונים ברוסית, בהוצאת "פרוגרס" במוסקבה, 1994, ובאנגלית, בהוצאת Frank Cass, לונדון, 1998. הספר זכה בפרס ראש הממשלה (1991).
  • בצל האבדון, זיכרונות על טרנסניסטריה ועל ההעפלה לארץ-ישראל, בהוצאת בית לוחמי הגטאות, "יד ושם" ו"המרכז לחקר יהדות רומניה" באוניברסיטה העברית, 1991. נבחר על ידי ועדה ציבורית מטעם משרד החינוך והתרבות כאחד מ-35 הספרים הטובים ביותר שפורסמו באותה שנה בישראל; ביידיש, בהוצאת י.ל פרץ, ת"א, 2002; באנגלית, בהוצאת ולנטין מיטשל, לונדון, 2007 וברומנית בהוצאת "הספר", בוקרשט, 2015. זכה בפרס יעקב פיכמן.
  • יחסי ישראל-רומניה בשלהי עידן צ'אושסקו, מרישומיו של שגריר ישראל ברומניה (1989-1985) הוצאת מאגנס, 2001; באנגלית, הוצאת פרנק קאסס, לונדון, 2002; ברומנית, בהוצאת אוניברסיטת Babes-Bolyai, קלוז', רומניה, 2007.זכה בפרס חיים ושרה ינקולוביץ,עיריית חיפה (2010), ובפרס יעקב גרופר, האוניברסיטה העברית בירושלים (2013).
  • משרד החוץ: 50 השנים הראשונות (עורך, יחד עם משה יגר ואריה עודד), הוצאת כתר, 2002.
  • יחסי ישראל עם ארצות מזרח אירופה מעת ניתוקם בשנת 1967 עד חידושם בשנים 1990-1989, הוצאת מאגנס, 2009; באנגלית, ולנטיין מיטשל, לונדון, 2011.
  • רישומים משליחותי כשגריר ישראל באוסטריה, סלובניה וסלובקיה, אוגוסט 1993 – דצמבר 1995, הוצאת מאגנס, 2016.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]