יוסף זליגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוסף הלוי זליגר
תמונה זאת מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

ד"ר יוסף הלוי זליגר (כ"א באייר תרל"ב, 29 במאי 1872, סניאטין (מזרח גליציה) - כ"ח באדר א' תרע"ט, 28 בפברואר 1919, ירושלים) - פילוסוף, סופר ומשורר, מורה, עיתונאי ועסקן ציבור.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

זליגר נולד בסניאטין עיר במחוז איוונו-פרנקיבסק שבמזרח גליציה (כיום מערב אוקראינה) לשמואל ושפרינצה הלוי. האב, סוחר בעצי בניין, היה תלמידו של יוסף באב"ד מחבר הספר מנחת חינוך. מצד אמו, היה ממשפחת רבנים מדורות רבים. המשפחה הייתה ענייה מאוד ולעתים, בעונת החורף, כאשר הדרכים ליערות היו משובשות, סבלה המשפחה חרפת רעב.

כבר בשנות ילדותו הצטיין בכישרונות ובשקידה נמרצת, בהיותו בן 14 סיים בפעם הראשונה את הש"ס, ולא נמצא עוד מלמד עבורו בעיר הולדתו. הוא המשיך ללמוד לבדו בבתי המדרש בעיר, והתעמק בתלמוד ומפרשיו, בתולדות חז"ל, ספרי הרמב"ם ויתר חכמי ספרד. יצא לו שם של "עילוי" וכונה "יוסה'לי בעל-שם".

בגיל 20 החל בכוחות עצמו ללמוד גם גרמנית ומדעים שונים. הוא הכין את עצמו לבחינות הכניסה לאוניברסיטה, אותן עבר בהצלחה. ב-1895 התקבל לאוניברסיטת ברן, שם למד פילוסופיה ושפות שמיות. אחד ממוריו, שהעריך מאד את כשרונו היה פרופסור לודוויג שטיין. עם סיום לימודיו בשנת 1903 קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה והוצעה לו משרה מרצה (דוצנט), אולם הוא סרב.

בשבתו בברן אירגן "חברת ש"ס" (חבורה הקובעת עיתים ללימוד התלמוד) בה היו חברים תלמידי ישיבות מרוסיה וסטודנטים מהאוניברסיטה. כמו כן יסד בברן בית תבשיל כשר למהדרין לתלמידים היהודים, וכן הנהיג שם תפילה בציבורבה הוא שימש כבעל קורא ודרש לפניהם בשבתות וימים טובים.

כאשר חזר לביתו בגליציה, לא כולם קבלו את שובו בשמחה. מיעוט מהרבנים התייחסו אליו בכבוד והערכה רבה, אולם רוב הרבנים פחדו מפני "הרחבת האופק מחוץ לד' אמות של הלכה" וחששו משינויים. שני הרבנים שעימם עמד בקשר נתנו לו הסמכה לדין ולהוראה. הראשון הוא אריה הכהן וייס רב ואב"ד בעל שו"ת "אבן יקרה" מצ'רנוביץ[1], והשני גדליה שמלקס רב ואב"ד בקולומיאה[2][1]. למרות זאת לא קיבל על עצמו תפקיד רבני בפועל, היות שקבלת משרה זו הייתה כרוכה במתן שוחד לראשי הקהילות[3]. בנוסף היה קשה לבני גליציה להשלים עם הרעיון, שרב ירא שמים יהיה גם דוקטור. "שני מומים עיקריים היו לו. התואר דר' חסם את דרכו לכס הרבנות בגליציה, אף שכולם ידעו, את גאונותו, גודל חסידותו ופרישותו. והחסרון השני היה שנולד בגליציה. אלמלי נולד באשכנז ואף באונגריה ובליטא היה שמו הולך מסוף העולם ועד סופו" (משה לייטר עורך הירדן) ""[4].

זליגר הרבה לכתוב להמצפה. אחד ממאמריו המפורסמים היה "מכתב גלוי להד"ר עמיל ביק"[5] ציר בית המחוקקים באוסטריה, על אודות הכרת הלאומיות העברית[6].

זליגר היה בין הראשונים בגליציה ששפת ביתו הייתה עברית, ומי שהבין רק מעט עברית לא דיבר אליו בלשון אחרת [דרוש מקור]. בשנת תרס"ד בעזרת שלום מרדכי שבדרון מברז'אן, שעימו עמד בחלופי מכתבים, ניסה לייסד הסתדרות בשם "ישורון בגליציה ובוקובינה" שתעסוק בתיקון החינוך העברי.

ב-1902 ניסה יחד עם ד"ר מ. יונג להקים בקראקוב גימנסיה עברית, אולם זו נסגרה לאחר זמן קצר. ראשי הצמרת הציונית בעיר התייחסו בספקנות רבה לעצם הקמתו ולסיכוי הצלחתו של בית-ספר מסוג זה בקראקוב לאורך ימים. עמדתם העוינת והבלתי-מתפשרת של החרדים מזה ושל המתבוללים מזה – שני החוגים האלה החזיקו ביחד ברסן השלטון בקהילה – נראו כמחסום שלא ניתן להתגבר עליו[7]. במשך שנתיים לימד בבית מדרש בשם "יבנה", בשנת 1905 נשא לאישה את לאה לבית רוזנקראנץ. בשנים הראשונות לאחר נישואיו הוא חי בעוני מחפיר, כאשר ראו חברי אגודת "תקות ציון" את מצבו, הציעו לו משרה של דרשן, אך הוא סירב.

בקיץ תרס"ז יצא אליו מיפו קול קורא, מטעם הביל"ויי ר' אברהם שכביץ מגדרה, בשם קבוצת בעלי בתים ביפו. הם ביקשו ממנו לעלות ולכונן חינוך דתי מודרני על פי שיטתו המקורית, אשר נתפרסמה בשבועון המצפה בקראקוב. באלול תרס"ז עלה לארץ ישראל עם אשתו ונתמנה למנהל החדר המתוקן שנוסד ביזמת חברי אגודת אחוה. הוא קרא למוסד בשם "תחכמוני".

עם בואו ליפו, פרש בפני ועד ההורים את תוכניתו, ללימוד תורה ותלמוד ופירושיהם בעברית. מצד חלק מההורים הייתה התנגדות עצומה ללימוד תלמוד בעברית, "איככה אפשר לבאר את אביי ורבא בעברית זה לא ייתכן"[3], לבסוף זליגר ניצח והיה עליו לעשות לילות כימים בהכשרת המורים לעבוד לפי שיטתו. בנוסף לעבודתו בבית הספר, הרצה במקומות רבים בין השאר, ביפו במוסד "ההרצאות לחכמת ישראל וספרותו", הרצאותיו המצוינות משכו את הכוחות הטובים ביותר שבעדת היהודים. בשנה הראשונה לקיומו של תחכמוני, התעוררו קשיים כספיים. באייר של אותה שנה הוא נסע לפרנקפורט לבקשת סיוע והציע שם בפני פרנסי הקהילה תוכנית לבית אולפנא גדול עד לדרגות הגבוהות של הלימוד, אך ראשי הוועד לא הסכימו לתוכניתו הגדולה והחליטו לממן לכל היותר מחלקות אחדות של בית ספר יסודי. זליגר חזר מפרנקפורט לקראקוב והחל ללמד שוב בבית-המדרש "יבנה".

בשנת תרע"ב יסד בקראקוב עיתון יומי עברי בשם "בת קול" ובו פרסם מאמרים מדיניים, חברתיים וספרותיים, ומוסף שבועי בשם "יבנה", אשר הכיל מאמרי מחקר וספרות יפה. ההתנגדויות לפעולותיו שהיו הן מצד הממסד הדתי והן מצד המתבוללים הקשו עליו את עבודתו. כדי לצמצם את ההוצאות הכספיות ולהקל על תפוצת העיתון העביר את המערכת לעיר המרכזית לבוב, והוציא אותו כשבועון במקום עיתון יומי. בין המשוררים והסופרים שפרסמו מאמריהם בעיתון היו: מנחם מנדל בראונשטיין (מבש"ן), ש. קוק, ש.ז. יעבץ, הרב משה לייטר ואחרים.

בשנת 1910 נערך מפקד בין אזרחי גליציה ובו נדרשו התושבים לרשום מהי שפת הדיבור שלהם. השלטון דרש שהיהודים ירשמו פולנית, אך זליגר עשה תעמולה בעיתונו לרישום השפה העברית כשפת ביתם של יודעי העברית, כך הוא נהג, ועל זאת נדון לתשלום קנס גדול. בתשרי שנת תרע"ד נסגר העיתון מחוסר תקציב.

בד' בניסן תרע"ד חזר לארץ ישראל בשנית והתיישב בפתח תקווה שם הוא שימש מורה במוסדות החינוך של נצח ישראל. בשנות מלחמת העולם הראשונה לימד תורה צעירים בירושלים, הרצה ודרש בבית הכנסת של שכונת אחוה. באחת מדרשותיו אחרי הכיבוש הבריטי ניסה לצנן את ההתלהבות והתקוות שתלו רבים בהצהרת בלפור, כאילו זוהי כבר הגאולה האמיתית.

לאחר עשר שנות נישואים נולדה לזוג בת, תקווה (אשתו של נחום שריג ואמו של יוסף שריג). בחודש אב תרע"ח חלה במחלת מעיים, ובליל כ"ח באדר א' תרע"ט נפטר ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים. קברו של זליגר נכלל בין אלפי הקברים שחוללו בשנות ירושלים החצויה, ושוקמו לאחר מלחמת ששת הימים.

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 עותק מצולם של מכתבו מתאריך ח' כסלו תרס"ג נמצא בכתבי הרב ד"ר יוסף זליגר עורכים ומוצאים לאור לאה זליגר, ירושלים תר"ץ
  2. ^ מכתב מתאריך יום ב' ויקהל פקודי ב' אדר תרס"ד.
  3. ^ 3.0 3.1 כתבי הרב ד"ר יוסף זליגר עורכים ומוצאים לאור לאה זליגר
  4. ^ מכתבי הרב זליגר
  5. ^ אל האדון ד"ר עמיל ביק בלבוב
  6. ^ לפרשת אמיל בק
  7. ^ בית הספר העברי בקראקוב