יחסי איראן–טאיוואן
| יחסי איראן–טאיוואן | |
|---|---|
|
|
| |
| איראן | טאיוואן |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 1,648,195 | 35,980 |
| אוכלוסייה | |
| 89,651,008 | 23,943,560 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 388,544 | |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 4,334 | |
| משטר | |
| רפובליקה איסלאמית | דמוקרטיה נשיאותית |
יחסי איראן-טאיוואן הם מערכת היחסים הדיפלומטית בין המדינות טאיוואן ואיראן. לשתי המדינות היו יחסים דיפלומטיים רשמיים בין 1942 ל-1971. ב-1971 הסתיימו היחסים המדיניים בין שתי המדינות ונסגרו שגרירויות, לאחר שאיראן התקרבה לסין והכירה בה כנציגת האומה הסינית באו"ם והצביעה נגד הארכת החברות של טאיוואן באו"ם. עם זאת, למועצה לפיתוח סחר חוץ של טייוואן (TAITRA) יש משרד בטהרן.
בשנת 2018 איראן הייתה שותפת הסחר ה-35 בגודלה של טייוואן. הסחר בין שתי המדינות ב-2018 עמד על יותר מ-1.59 מיליארד דולר. הייצוא העיקרי של טייוואן לאיראן כלל פלדה, התקני אחסון ופוליוויניל כלוריד. הייצוא העיקרי של איראן לטייוואן כלל נפט, אלומיניום ופלדה.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות נפילת הממשלה הלאומית הסינית ובריחתה לטייוואן, איראן לא הכירה בתחילה בעצמאותה של טאיוואן. בתקופה זו שגריר איראן ביפן היה אחראי גם על שגרירות איראן בטאיוואן.
איראן הצטרפה לברית האנטי-קומוניסטית של בגדאד, וכוננה יחסים דיפלומטיים עם הממשלה בטייוואן הידועה בשם הרפובליקה הסינית. בשתי ההזדמנויות האשימה סין את איראן בסוגיה זו, אך "האימפריאליזם האמריקאי" הוצג כאשם העיקרי בעמדות שאימצה טהראן. בביקור רשמי בטאיוואן בשנת 1958, נפגש מוחמד רזה פהלווי, השאה האיראני, עם הגנרל צ'יאנג קאי-שק, נשיא טייוואן.
בשנת 1966 מועצת השרים של איראן הנפיקה אישור לסחר בין איראן לסין. התחממות היחסים של איראן עם ברית המועצות, עיראק והודו בתחילת שנות ה-70, כמו גם חלוקת הודו ב-1971, עודדו את איראן ליצירת יחסים הדוקים יותר עם סין. ב-1971 ביקרה הנסיכה אשרף פהלווי ביקרה בבייג'ינג בהזמנת ממשלת סין. כמה חודשים לאחר מכן ביקרה גם הנסיכה פאטימה בסין. ההכרזה על ביקורו של נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון בסין ב-15 ביולי 1971 סללה את הדרך לכינון יחסים דיפלומטיים רשמיים בין איראן לסין. בהמשך נפגשו שגרירי שתי המדינות באיסלמבאד שבפקיסטן, וחתמו על מסמכים לפיהם ישנה הכרה הדדית בין המדינות.
מספר חודשים לאחר מכן המשלחת של טייוואן באו"ם סולקה, והרפובליקה העממית של סין הפכה לנציגה של סין באו"ם. איראן, שהכירה ברפובליקה העממית של סין, הצביעה בעד ההחלטה האלבנית לפיה הרפובליקה העממית תהיה הנציגה היחידה של סין, ונמנעה בהצבעה האמריקאית שהציעה רוב של שני שלישים לרפובליקה העממית, ושליש לטאיוואן, כדי לא להביך את ארצות הברית עימה הייתה בקשרים טובים.[1]
