יחסי איראן–עיראק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי איראן–עיראק
איראןאיראן עיראקעיראק
Iran Iraq Locator.svg
איראן עיראק
שטחקילומטר רבוע)
1,648,195 438,317
אוכלוסייה
83,024,745 40,194,216
תמ"ג (במיליוני דולרים)
1,640,000 649,300
תמ"ג לנפש (בדולרים)
19,753 16,154
משטר
דמוקרטיה פרלמנטרית רפובליקה אסלאמית

יחסי איראן–עיראקפרסית: روابط ایران و عراق; בערבית: العلاقات العراقية الإيرانية) נמשכים בין המדינות כבר אלפי שנים. איראן ועיראק חולקות גבול ארוך (הגבול הארוך ביותר בשתי המדינות) ומורשת תרבותית ודתית עתיקה. בימי קדם עיראק היוותה חלק מליבת פרס (איראן המודרנית) במשך כאלף שנה.

היחסים המודרניים בין שתי המדינות נהיו שלילים יותר ויותר בעקבות המהפכה ב-14 ביולי 1958 בעיראק, והפלת המלוכה ההאשמית בעקבותיה, מה שגרם למדינה לסגת מברית בגדאד. מפלגת הבעת' תפסה את השלטון בעיראק בשנות השישים, ונקטה עמדה אגרסיבית יותר בסכסוכי הגבול. בעקבות המהפכה האיסלאמית באיראן בשנת 1979, סדאם חוסיין פתח בפלישה לאיראן בגלל סכסוכי גבולות ורצון להשתלט על שטחים עתירי נפט בשטחה של איראן. הסכסוך נמשך שמונה שנים והסתיים בקיפאון. במהלך המלחמה השתמשה עיראק בנשק כימי ואלימות נגד הכורדים והערבים העיראקים, אשר הואשמו בכך שהם התנגדו לשלטון, מה שהשתלב בסכסוך עם איראן.[1] בעוד איראן לא תמכה בקואליציה הרב-לאומית נגד פלישת עיראק לכווית בשנת 1991, היא תמכה בארגונים פוליטיים שיעים רבים המתנגדים לשלטון סדאם.

נפילתו של סדאם חוסיין בשנת 2003 ועלייתם לשלטון בסופו של דבר של הסיעות השיעיות הפרו-איראניות (כלומר מפלגת דאווה האסלאמית והמועצה העליונה האיסלאמית בעיראק) הובילו לנורמליזציה של היחסים בין המדינות.[2] החל מינואר 2010 חתמו שתי המדינות על למעלה ממאה הסכמי כלכלה ושיתוף פעולה.[3] מאז 2003 עיראק איפשרה למוסלמים השיעים מאיראן לעלות לרגל לאתרי השיעה הקדושים בעיראק. במרץ 2008 הפך נשיא איראן, מחמוד אחמדינז'אד, לנשיא איראן הראשון שביקר בעיראק מאז המהפכה האסלאמית של איראן ב-1979. ראש ממשלת עיראק לשעבר, נורי אל-מאלכי, ערך ביקורים ממלכתיים באיראן מאז 2006 והביע אהדה עם איראן בגלל תוכנית האנרגיה הגרעינית שלה. איראן הפכה מאז לשותפת המסחר הגדולה בעיראק.[4] איראן ועיראק הן בעלות ברית קרובות מאוד התומכות זו בזו נגד דאעש. היחסים בין שתי המדינות חזקים בחלקם בגלל העובדה ששתי הממשלות פועלות בשיטת ממשל שיעית. הגברת ההשפעה של טהראן בפוליטיקה העיראקית הביאה לכך שאזרחים מחו על מעורבותם ונוכחותם של המיליציות הנתמכות על ידי איראן שהציקו לאזרחים ותוקפים אותם.[5]

לאירן שגרירות בבגדאד וארבע קונסוליות בבצרה, סולימאניה, ארביל וכרבלא. לעיראק יש שגרירות בטהראן ושלוש קונסוליות בכרמאנשאה, אהוואז ומשהד. ב-7 בספטמבר 2018 הציתו אזרחים עיראקים את השגרירות האיראנית כחלק מסדרת הפגנות והצתה נגד הכוח הזר שנתפס כהשפעה רבה מדי בפוליטיקה המקומית המקומית.[6]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה האכדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרגון מאכד (2334–2279 לפני הספירה) היה מלך אכדי שכבש את שומר והיה הסיבה להעברת הכוח מדרום מסופוטמיה (דרום עיראק) למרכז מסופוטמיה (מרכז עיראק). האימפריה העצומה של סרגון ידועה כמי שהשתרעה מעילם לים התיכון, כולל מסופוטמיה, חלקים של איראן וסוריה המודרנית, ואולי גם חלקים מאנטוליה וחצי האי ערב.

האימפריה השומרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השושלת השלישית של אור (2119–2004 לפני הספירה), או 'האימפריה הנאו-שומרית' הייתה שושלת שלטון שומרית שבסיסה בעיר אור (דרום עיראק). השושלת השלישית של אור הגיעה לשלטון בולט במסופוטמיה לאחר כמה מאות שנים של שלטון אכדי וגותי. היא שלטה בערים איסין, לרסה ואשנונה, והשתרעה מחוף הים התיכון (צפון סוריה) עד המפרץ הפרסי והרי זגרוס. מאפיין בולט של השושלת הוא הקמת קוד החוק המוקדם ביותר הידוע לאחר קוד אורוקגינה - חוקי אור-נאמו.

בתקופת שלטונו של המלך שולגי, חלו שינויים משמעותיים רבים. הוא נקט בצעדים לריכוז וסטנדרטיזציה של נוהלי האימפריה. לזיכויו מתקנים תהליכים מנהליים, תיעוד ארכיוני, מערכת המס ולוח השנה הלאומי.

השושלת השומרית האחרונה הסתיימה לאחר פלישה של האלמית בשנת 2004 לפני הספירה. מכאן ואילך, עם הנוכחות האכדית הגוברת באזור, השפה השומרית פחתה, לאחר למעלה משלושת אלפים שנות זהות תרבותית, ככל שהאוכלוסייה אימצה יותר ויותר את אכדית. עם זאת, מלכי בבל עתידיים נשאו את התואר 'מלך שומר ואכד', במשך כארבע עשרה מאות שנים. התואר יטען גם על ידי כורש הפרסי במאה השישית לפני הספירה.

האימפריה האשורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה הנאו-אשורית (934–609 לפני הספירה) הייתה מדינה רב-אתנית המורכבת מעמים ושבטים רבים ממוצא שונה. בתקופה זו הפכה הארמית לשפה רשמית של האימפריה, לצד השפה האכדית. בתקופה האשורית התיכונה שקדמה לה (המאה ה-14 עד המאה ה-10 לפני הספירה) הייתה אשור ממלכה מינורית של צפון מסופוטמיה (צפון עיראק), והתמודדה על דומיננטיות עם יריבתה הבבלית של מסופוטמיה.

בשנת 647 לפני הספירה הרס המלך האשורי אשורבניפל את עיר הבירה העילמית שושן, במהלך מלחמה בה השתתפו ככל הנראה התושבים בצד שמנגד. לוח שנחשף בשנת 1854 על ידי אוסטין הנרי לייארד בנינוה חושף את אשורבניפל כ"נוקם", וביקש תגמול עבור ההשפלות שגרמו האלים למסופוטמים במשך מאות שנים.

שלטון אשור נכנע לבבלים עם נפילת נינווה בשנת 612 לפני הספירה.

האימפריה הבבלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעידן הזהב של בבל התכוון נבופלאסר לכבוש את פרעה נחו השני (שעדיין קיווה להחזיר את השלטון האשורי) את מחוזות סוריה המערביים, ולשם כך שיגר את בנו נבוכדנצר השני עם צבא רב עוצמה מערבה. בקרב שנערך לאחר מכן על כרכמיש בשנת 605 לפני הספירה, הובס הצבא המצרי ונהדף חזרה, וסוריה ופניקיה הובאו תחת שלטון בבל. נבופלאסר נפטר באוגוסט אותה שנה, ונבוכדרצר השני חזר הביתה לבבל כדי לעלות לכס המלוכה.

לאחר התבוסה של הקימרים והסקיתים, כל המשלחות של נבוכדרצר הופנו מערבה, למרות שכנה חזקה ששכנה בצפון; הסיבה לכך הייתה כי נישואים פוליטיים חכמים עם אמיטיס של מדיה, בתו של מלך מדי, הבטיחו שלום בר קיימא בין שתי האימפריות.

אף על פי שבבל סופחה על ידי האימפריה הפרסית הגואה בשנת 539 לפני הספירה, התרבות השומרית – אכדית של המסופוטמים השפיעה באופן משמעותי על האימפריות הצומחות של השבטים ההודו-איראניים של המדיים והפרסים.[7]

האימפריה האיראנית האחמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 539 לפני הספירה הכניעו כוחות פרסיים בראשות כורש הגדול את כוחות בבל בקרב על אוטיס, ממזרח לחידקל. כורש נכנס לבבל והציג את עצמו כמונרך מסופוטמי מסורתי, החזיר מקדשים ושחרר אסירים פוליטיים.[8] עם כניסתו לשלטון, מינה כורש מושלים פרובינציאליים (קודמיהם של האחשדרפנים הפרסים), והוא דרש מנתיניו רק מחווה וצייתנות. לאחר מותו של כורש התפתחה תקופה קצרה של אי שקט בבלי שהייתה בשיאה בשנת 522 לפני הספירה עם מרד כללי של המושבות האיראניות.

בין 520 ל-485 לפני הספירה, המנהיג האיראני, דריווש הראשון, החזיר את היציבות הפוליטית בבבל והתחיל בתקופה של שגשוג כלכלי גדול. הישגיו הגדולים ביותר היו בבניית דרכים, אשר שיפרו משמעותית את התקשורת בין הפרובינציות, ובארגון ביורוקרטיה יעילה. לאחר מותו של דריווש בשנת 485 לפני הספירה הגיעה תקופת ריקבון שהובילה למרד בבלי משמעותי בשנת 482 לפני הספירה. האיראנים מיגרו באלימות את ההתקוממות, והדיכוי שבעקבותיו פגע קשות בתשתית הכלכלית של בבל.

המלכים האיראנים הראשונים ששלטו בעיראק עקבו אחר מנהלי ניהול האדמות של מסופוטמיה במצפון. בין 485 לפנה"ס לכיבוש על ידי אלכסנדר מוקדון בשנת 331 לפני הספירה. עם זאת, מעט מאוד בעיות בבבל תוקנו ומעטים מעריה הגדולות נשארו שלמות. גם הסחר הצטמצם מאוד בתקופה זו. מסלול הסחר שנקבע מסרדיס לשושן לא חצה את בבל, והשליטים האיראניים, בעצמם קרובים הרבה יותר למזרח, הצליחו להשתלט על הסחר ההודו ומנקודות מזרחיות אחרות. כתוצאה מכך, בבל ואשור, שהיוו יחדיו את הסטראפיה התשיעית של האימפריה הפרסית, נותרו מבודדים כלכלית ועניים. העוני שלהם הוחמר בגלל המיסים הגבוהים במיוחד שהוטלו עליהם: הם היו חייבים לכתר האיראני 1,000 טאלנטים כסף בשנה, בנוסף לכך שהם נאלצו לעמוד בדרישות הסחיטה של המנהלים המקומיים, והם היו אחראים על האכלת בית המשפט האיראני בארבעה חודשים בכל שנה.

השלטון האיראני נמשך יותר מ-200 שנה, משנת 551 לפנה"ס ועד 331 לפנה"ס. בתקופה זו נוספו מספר גדול של איראנים לאוכלוסייה המגוונת האתנית של מסופוטמיה. הזרמת האיראנים לעיראק, שהחלה בתקופת שלטונם של האחמנידים, יזמה מגמה דמוגרפית חשובה שתמשיך לסירוגין לאורך חלק ניכר מההיסטוריה של עיראק. השפעה חשובה נוספת של השלטון האיראני הייתה היעלמותן של השפות המסופוטמיות והשימוש הנרחב בארמית, השפה הרשמית של האימפריה.

האימפריה הסלאוקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד המאה הרביעית לפני הספירה כמעט כל בבל התנגדה לאחמנידים. וכך, כאשר הכוחות האיראניים המוצבים בבבל נכנעו לאלכסנדר בשנת 331 לפני הספירה כל בבל נכנעה לפניו וראתה אותו כמשחרר. אלכסנדר זכה במהרה לתמיכת בבל כאשר, בניגוד לאחמנידים, הוא גילה כבוד למסורות בבל כמו פולחן האל הראשי שלהם, מרדוך. אלכסנדר הציע גם תוכניות שאפתניות עבור בבל. הוא תכנן להקים שם אחד משני מושבי האימפריה שלו ולהפוך את הפרת לניווט לאורך כל המפרץ הפרסי, שם תכנן להקים נמל נהדר. עם זאת, התוכניות הגרנדיוזיות של אלכסנדר מעולם לא יצאו לפועל. הוא חזר ממסע לנהר האינדוס, ומת בבבל; ככל הנראה ממלריה שחלה שם בשנת 323 לפני הספירה בגיל 32. בתקופה הכאוטית הפוליטית שלאחר מותו של אלכסנדר, הגנרלים שלו נלחמו ביניהם וחילקו את האימפריה שלו.

האימפריה הפרתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 126 לפני הספירה, כבשו הפרתיים, עם איראני נוודי בראשות שושלת ארסאציד, את עמק הנהרות חידקל –פרת. הפרתיים הצליחו לשלוט בכל הסחר בין המזרח לעולם היווני-רומי. לרוב הם בחרו לשמור על מוסדות חברתיים קיימים ולגור בערים שכבר היו קיימות. מסופוטמיה היה מועשר לאין ערוך על ידי זה, המתון ביותר מכל העיסוקים הזרים באזור. אוכלוסיית מסופוטמיה גדלה מאוד, איראנים וארמים. למעט הכיבוש הרומי תחת טראיאנוס (98–117 לספירה) וספטימיוס סוורוס (193–211 לספירה), שלטו הארסאצידים עד שכוח חדש של שליטים איראנים ילידים, הסאסאנים הפרסים, כבש את האזור בשנת 227 לספירה.

האימפריה הסאסאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת האימפריה הסאסאנית, מהמאה ה-3 ועד המאה ה-7, נקראה החלק העיקרי של עיראק בפרסית Del-e Īrānshahr ("לב איראן"), והמטרופולין שלה קטסיפון (לא רחוק מבגדאד הנוכחית) תפקדה במשך יותר מ-800 שנה כעיר הבירה של איראן.[4][9]

עידן ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הח'ליפות העבאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הח'ליפות העבאסית בסביבות 650 לספירה הייתה השנייה מבין שתי הח'ליפות האסלאמיות הגדולות. היא נשלטה על ידי שושלת הח'ליפות העבאסית, שבנתה את בירתה בבגדאד (עיראק). העבאסים היו תלויים מאוד בתמיכתם של הפרסים בהפלת האומיאדים. ממשיך דרכו של אבו אל-אבאס, אל-מנצור, העביר את בירתם מדמשק לעיר בגדאד החדשה, וקידם בברכה מוסלמים לא ערבים לחצרו. במהלך שלטון שבעת הח'ליפים הראשונים שלה, בגדאד הפכה למרכז כוח בו התערבבו תרבויות ערביות ואיראניות ויצרו בוהק של תהילה פילוסופית, מדעית וספרותית. עידן זה זכור ברחבי העולם המוסלמי, ובעיראק בפרט, כשיא העבר האסלאמי.[10]

תקופה מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עידן פהלווי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז המלחמות העות'מאניות-פרסיות של המאות ה-16 וה-17, איראן (שכונתה "פרס" לפני שנת 1935) והעות'מאנים נלחמו על עיראק (אז נקראה מסופוטמיה) ועל שליטה מלאה בשט אל-ערב עד לחתימתה של הסכם זוהאב בשנת 1639, שקבע את הגבולות הסופיים בין שתי המדינות.[11] השט אל-ערב נחשב לאפיק חשוב לייצוא הנפט של שתי המדינות, ובשנת 1937 חתמו איראן ועיראק העצמאית החדשה על הסכם ליישוב המחלוקת. באותה שנה, איראן ועיראק הצטרפו שתיהן לברית סעדאבאד, והיחסים בין שתי המדינות נותרו טובים במשך עשרות שנים אחר כך.[12]

הסכם 1937 הכיר בגבול איראן – עיראק כעובר לאורך קו המים הנמוכים בצד המזרחי של שט אל-ערב, פרט לאבאדאן וח'וראמשהר, שם הגבול עובר לאורך התל (העמוק ביותר בעמק הנהר). זה נתן לעיראק שליטה ברוב נתיבי המים וחייב את איראן לשלם אגרה בכל פעם שספינותיה השתמשו בה.[12]

בשנת 1955, שתי המדינות הצטרפו לברית בגדאד.[12] עם זאת, הפלת ההאשמים בעיראק בשנת 1958 הביאה לשלטון ממשלה לאומנית שזנחה מייד את ההסכם. ב-18 בדצמבר 1959, המנהיג החדש של עיראק, הגנרל עבד אל-כרים קאסם, הצהיר: "איננו רוצים להתייחס להיסטוריה של שבטים ערבים המתגוררים באהוואז וח'וראמשהר. העות'מאנים העבירו לאיראן את מוחמארא, שהייתה חלק משטח עיראק." חוסר שביעות הרצון של ממשלת עיראק מההחזקה של איראן בח'וזסתאן העשירה בנפט, שהעיראקים כינו ערביסטן והייתה בה אוכלוסייה דוברת ערבית גדולה, לא היה מוגבל לאמירות רטוריות. עיראק החלה לתמוך בתנועות פרישה בח'וזסתאן והעלתה את נושא תביעותיה הטריטוריאליות בישיבת הליגה הערבית, אם כי ללא הצלחה.[12]

עיראק הראתה רתיעה ממימוש ההסכמים הקיימים עם איראן - במיוחד לאחר מותו של נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר בשנת 1970, ועליית מפלגת הבעת' העיראקית, שהשתלטה על השלטון בהפיכה ב-1968, מה שהוביל את עיראק לתפקיד של "מנהיגת העולם הערבי". במקביל, בסוף שנות השישים, בניית הכוח האיראני תחת השאה מוחמד רזא פהלווי, הוביל את איראן לנקוט עמדה אסרטיבית יותר באזור.[12]

באפריל 1969 ביטלה איראן את האמנה משנת 1937 בעניין שט אל-ערב, והפסיקה לשלם אגרה לעיראק כאשר ספינותיה השתמשו בנתיב המים.[12] השאה הצדיק את המהלך שלו בטענה כי כמעט כל גבולות נהר ברחבי העולם רצו לאורך דרך העמק, ובטענה כי רוב הספינות שהשתמשו בנתיב המים היו איראניים, ולכן ההסכם משנת 1937 היה בלתי הוגן כלפי איראן.[13] : 37 עיראק איימה במלחמה על המהלך האיראני, אך כאשר, ב-24 באפריל 1969, מכלית איראנית המלווה על ידי אוניות מלחמה איראניות הפליגה במורד הנהר, עיראק - בהיותה המדינה החלשה מבחינה צבאית - לא עשתה דבר.[12]

ביטול איראן של האמנה סימן את תחילתה של תקופה של מתח חריף עיראקי-איראני שנמשך עד הסכם אלג'יר.[12] בשנת 1969 הצהיר סדאם חוסיין, סגן ראש ממשלת עיראק: "המחלוקת של עיראק עם איראן קשורה לח'וזסתאן, שהיא חלק מאדמת עיראק וסופחה לאיראן במהלך שלטון חוץ."[14] עד מהרה, תחנות רדיו עיראקיות החלו לשדר בלעדית ל"ערביסטן", ועודדו ערבים החיים באיראן ואפילו באלוצ'ים למרד נגד ממשלת השאה.[14] תחנות טלוויזיה בבצרה החלו להציג את מחוז ח'וזסתאן האיראני כחלק מהמחוז החדש של עיראק "נאיריייה", ושינו את השם לכל עריה לשמות ערביים.

בשנת 1971 עיראק (תחת שלטונו האפקטיבי של סדאם) ניתקה את היחסים הדיפלומטיים עם איראן לאחר שתבעה זכויות ריבונות על איי אבו מוסא, טנב הגדול וטנב הקטן במפרץ הפרסי בעקבות נסיגת הבריטים.[15] כנקמה על טענותיה של עיראק לח'וזסתאן, איראן הפכה לפטרון העיקרי של המורדים הכורדים בעיראק בראשית שנות השבעים, והעניקה בסיסים לכורדים העיראקיים באיראן וחימשה את הקבוצות הכורדיות.[12] בנוסף לעיראק שעודדה בדלנות בחתוזסטאן ובבלוצ'סתאן, שתי המדינות עודדו פעילויות בדלניות של לאומנים כורדים במדינה האחרת. ממרץ 1974 עד מרץ 1975 לחמו איראן ועיראק במלחמות גבולות על תמיכת איראן בכורדים העיראקים.[12][16] בשנת 1975 העיראקים פתחו במתקפה באיראן באמצעות טנקים, אולם האיראנים הביסו אותם.[17] מספר פיגועים נוספים אירעו; עם זאת, לאיראן היה אז הצבא החמישי החזק ביותר בעולם, והיא הביסה בקלות את העיראקים באמצעות חיל האוויר שלה. כתוצאה מכך, עיראק החליטה נגד המשך המלחמה, ובחרה במקום זאת לוויתורים לטהראן בעד סיום המרד הכורדי.[12][16]

בהסכם אלג'יר בשנת 1975, עיראק ביצעה ויתורים טריטוריאליים - כולל נתיב המים שט אל-ערב - בתמורה לנירמול היחסים.[12] בתמורה להכרת עיראק כי הגבול בנתיב המים עובר לאורך קו אמצע הנהר כולו, איראן הפסיקה את התמיכה שלה במורדים הכורדים בעיראק.[12] העיראקים ראו בהסכם אלג'יר הסכם משפיל.[12][18] : 260 עם זאת, ההסכם פירושו סיום התמיכה האיראנית והאמריקאית בפשמרגה, שהובסה על ידי ממשלת עיראק במערכה קצרה שגבתה את חייהם של 20,000 איש.[18] : 298 העיתונאי הבריטי פטריק ברוגן כתב כי "העיראקים חגגו את ניצחונם בדרך הרגילה, על ידי הוצאתם להורג של רבים מהמורדים ככל שיכלו לשים את ידיהם".[18] : 298

היחסים בין ממשלות איראן ועיראק השתפרו במקצת בשנת 1978, אז גילו סוכנים איראניים בעיראק תוכניות להפיכה פרו-סובייטית נגד ממשלת עיראק. כשנודע לו על מזימה זו, הורה סדאם להוציא להורג עשרות מקציני צבאו ובסימן פיוס, גירש את רוחאללה ח'ומייני, מנהיג גולה מהאופוזיציה לשאה, מעיראק. למרות זאת, סדאם ראה בהסכם אלג'יר רק הפוגה, ולא הסדר מוגדר, וחיכה להזדמנות להתמודד בה.[17][19]

מלחמת איראן–עיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהפכה האיראנית בשנת 1979 שינתה באופן דרסטי את יחסי איראן ועיראק למשך 24 שנים.

מלחמה פרצה בין עיראק לאיראן בספטמבר 1980. שמונה שנות לחימה גרמו ליותר ממיליון איש הרוגים וגרמו לאסונות אדירים לשני הצדדים, ובכך החמירו את הקשרים בין טהראן לבגדאד. האו"ם (UN) הוציא את החלטה 598 ביולי 1987, בדרישה להפסקת אש ללא תנאים בין שני העמים. שתי המדינות אימצו את ההחלטה לסיום המלחמה באוגוסט 1988.

פיוס לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שאיראן גינתה את הפלישה העיראקית לכווית, האויבים לשעבר כוננו את היחסים הדיפלומטיים באוקטובר 1990; חודש לאחר מכן ביקר בבגדאד שר החוץ האיראני עלי אכבר ולייאטי.

בינואר 2002, שנה לפני מלחמת עיראק בהנהגת ארצות הברית, היחסים הדו-צדדיים השתפרו משמעותית כאשר משלחת איראנית בהנהגתו של אמיר חוסיין זמאני ביקרה בעיראק למשא ומתן סופי ליישוב הסכסוך באמצעות שיחות בנושאי שבויי מלחמה והנעדרים בפעולה.[20]

פוסט-סדאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהמלחמה בהנהגת ארצות הברית על עיראק החלה בשנת 2003, טהראן התנגדה בתוקף לפלישה וקראה לתפקיד מפתח של האו"ם בכינון מחדש של עיראק. איראן הציעה אז סיוע לכינון עיראק מחדש לאחר המלחמה והיחסים הדו-צדדיים בין המדינות החלו להשתפר. במאי 2005 הוקמה בעיראק ממשלת מעבר בראשות איברהים אל-ג'עפרי ממפלגת הדאווה האיסלאמיסטית הפרו-איראנית. באמצע מאי ביקר בעיראק שר החוץ האיראני כמאל חרזי וג'עפרי ביקרה באיראן ביולי. בנובמבר ביקר נשיא עיראק ג'לאל טאלבאני באיראן, והפך לראש המדינה העיראקית הראשון שביקר באיראן לאחר כמעט ארבעה עשורים.

יחסי איראן-עיראק פרחו מאז 2005 בהחלפת ביקורים ברמה גבוהה: ראש הממשלה העיראקי לשעבר, נורי אל-מאלכי, מבצע ביקורים תכופים, יחד עם ג'לאל טלבאני שביקר פעמים רבות, כדי לסייע בהגברת שיתוף הפעולה הבילטראלי בכל התחומים. עימות התרחש בדצמבר 2009, כאשר עיראק האשימה את איראן בתפיסת באר נפט בגבול.[21]

ואולם כעת איראן קיבלה תפקיד בולט יותר ויותר בתוך ממשלת עיראק וכוחות הביטחון מאז שבנסיעות ארצות הברית במקור ו-ISIS עלתה לשלטון. בבצרה בלבד ישנם סיפורים רבים על סיעות מיליטנטיות איראניות שמטרידות וחוטפות אזרחים.[5] ב-7 בספטמבר 2018 פרצו מספר חודשים של מחאה והצתה לתקיפה נגד הקונסוליה האיראנית בתוך עיראק, שם הוצתה באש על ידי ירי הרקטות.[6]

ב-9 באפריל 2019, יום לאחר ארצות הברית העמידה את ה-IRGC האיראני ברשימת "ארגוני הטרור הזרים", אמר ראש ממשלת עיראק, עאדל עבד אל-מהדי, כי דיבר עם כל הצדדים וניסה לעצור את ההחלטה האמריקאית.[22]

באוגוסט 2019 תפסה איראן מכלית נפט עיראקית במפרץ ועצרה שבעה מלחים בגין "הברחת נפט לכמה מדינות ערב". עיראק הכחישה כל קשר עם המכלית וטענה לחקור את העניין.[23]

מסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש עיריית בגדאד, נעים אבוב (מימין) נפגש עם ראש עיריית משהד

איראן ממלאת תפקיד חשוב בכינונה מחדש של עיראק. יצוא איראן ללא נפט לעיראק הוערך ב–1.8 מיליארד דולר בשנת 2007 וכ–2.3 מיליארד דולר בשנת 2008.[24] מדי חודש מבקרים למעלה מ-40,000 איראנים באתרים קדושים שיעיים כמו נג'ף וכרבלא, קונים מזכרות דתיות ותומכים בכלכלה באמצעות תיירות. עיראק מייבאת מכוניות, חומרי בניין, תרופות, פירות, תבלינים, דגים, מזגנים, ריהוט משרדי, שטיחים ובגדים מאיראן. בצרה לבדה מייבאת מדי שנה 45 מיליון דולר מסחורות מאיראן, כולל שטיחים, חומרי בניין, דגים ותבלינים. מדי יום, 100 עד 150 משאיות מסחריות מעבירות סחורות מאיראן לעיראק דרך מעבר הגבול שלמצ'ה הסמוך (2008). החל מינואר 2010 חתמו שתי המדינות על למעלה ממאה הסכמי כלכלה ושיתוף פעולה.[3]

היקף הסחר בין איראן לעיראק הגיע ל-12 מיליארד דולר בשנת 2013.[25] תחומי הסחר העיקריים בין המדינות הם ענפי הבנייה, המזון והתעשייה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי איראן–עיראק בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Human Rights Watch, GENOCIDE IN IRAQ: The Anfal Campaign Against the Kurds (1993) Annex C https://www.hrw.org/reports/1993/iraqanfal/
  2. ^ Mottaki: No one can harm Iran-Iraq relations Archived 2016-03-04 at the Wayback Machine
  3. ^ 3.0 3.1 Iran, Iraq have signed 100 economic agreements Archived 2016-04-07 at the Wayback Machine
  4. ^ 4.0 4.1 Marcinkowski, Christoph (2010). Shi'ite Identities: Community and Culture in Changing Social Contexts. LIT Verlag Münster. עמ' 83. ISBN 9783643800497. During the time of the Sasanids, Iran's last dynasty before the arrival of Islam in the 7th century, the major part of Iraq was called in Persian Del-i Īrānshahr (lit. 'heart of Iran'), and its metropolis Ctesiphon (not far from present-day Baghdad) functioned for more than 800 years as the capital city of Iran. 
  5. ^ 5.0 5.1 El-Ghobashy, Tamer (7 בספטמבר 2018). "Chanting ‘Iran, out!’ Iraqi protesters torch Iranian Consulate in Basra". The Washington Post. 
  6. ^ 6.0 6.1 Genin, Aaron (10 באוקטובר 2018). "Iraqis Burn Iranian Consulate". The California Review. 
  7. ^ Hirad Dinavari. "More alike than different". The Iranian. The cultural give and take influenced many things, some of which are the cuneiform writing and the building of ziggurats which the later Assyrians and the Achaemenid (Hakhamaneshi) Persians inherited. The Assyrians influenced the cultures of Media and Urartu, and the influence of Elam lived on among the Medes and Persians. The various Iranian speaking peoples who had been migrating into what is now the Caucasus, Iran, Afghanistan and Central Asia were heavily influenced by the aboriginal Elamites and the Semitic Babylonians and Assyrians. This difference can be most noticed when one compares other Iranian speaking peoples who lived in Eurasia like the Scythians and Sarmatians whose culture was very different with that of Iranian tribes who settled in the Iranian Plateau. So from that far back, Iran (the geographic location) has been multi-ethnic. 
  8. ^ The Achaemenid Persian Empire (550–330 B.C.)
  9. ^ Yavari, Neguin (1997). Iranian Perspectives on the Iran-Iraq War; Part II. Conceptual Dimensions; 7. National, Ethnic, and Sectarian Issues in the Iran-Iraq War. University Press of Florida. עמ' 78. ISBN 9780813014760. Iraq with its capital of Ctesiphon was called by the Sasanian kings the 'heart of Iranshahr,' the land of Iran... The ruler spent most of the year in this capital, only moving to the cities of the highlands of Iran for the Summer. 
  10. ^ The Abbasid Caliphate, 750-1258
  11. ^ "The Origin and Development of Imperialist Contention in Iran; 1884–1921". History of Iran. Iran Chamber Society. 
  12. ^ 12.00 12.01 12.02 12.03 12.04 12.05 12.06 12.07 12.08 12.09 12.10 12.11 12.12 12.13 Karsh, Efraim (25 באפריל 2002). The Iran–Iraq War: 1980–1988. Osprey Publishing. עמ' 1–8, 12–16, 19–82. ISBN 978-1-84176-371-2. 
  13. ^ Bulloch, John; Morris, Harvey (1989). The Gulf War: Its Origins, History and Consequences (מהדורה 1st published). London: Methuen. ISBN 978-0-413-61370-7. 
  14. ^ 14.0 14.1 Rajaee, Farhang, ed. (1993). The Iran–Iraq War: The Politics of Aggression. Gainesville: University Press of Florida. ISBN 978-0-8130-1177-6. 
  15. ^ Mirfendereski, Guive (2005). "Tonb (Greater and Lesser)". Encyclopædia Iranica. 
  16. ^ 16.0 16.1 Ranard, Donald A. (ed.). "History". Iraqis and Their Culture. אורכב מ-המקור ב-10 January 2011. 
  17. ^ 17.0 17.1 Farrokh, Kaveh. Iran at War: 1500–1988. Oxford: Osprey Publishing. ISBN 978-1-78096-221-4. 
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 Brogan, Patrick (1989). World Conflicts: A Comprehensive Guide to World Strife Since 1945. London: Bloomsbury. ISBN 0-7475-0260-9. 
  19. ^ "Iran-Iraq War 1980–1988". History of Iran. Iran Chamber Society. 
  20. ^ "Iranian Delegation in Iraq for Talks on POWs, MIAs", People's Daily Online, Retrieved 10 July 2013.
  21. ^ Muhanad Mohammed (19 בדצמבר 2012). "Iran, Iraq seek diplomatic end to border dispute". Reuters. בדיקה אחרונה ב-18 באוגוסט 2012. 
  22. ^ Iraq Says It Is Concerned About Designation Of Guards As 'Terrorist'
  23. ^ "Iran 'seizes Iraqi tanker in Gulf for smuggling fuel'". BBC News. בדיקה אחרונה ב-5 באוגוסט 2019. 
  24. ^ "Iran's Non-Oil Exports To Iraq To Exceed 3 Billion Dollars". Payvand. 20 במרץ 2010. בדיקה אחרונה ב-19 בספטמבר 2011. 
  25. ^ "Iraq looks to expand trade with Iran". Jabbar. דצמבר 2013. בדיקה אחרונה ב-24 במרץ 2014.