יחסי איראן–ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לעדכן ערך זה. הסיבה היא: ראו כאן.
אתם מוזמנים לסייע ולעדכן את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעדכון הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
עדכון
יחסי איראן–ישראל
איראןאיראן ישראלישראל
איראן ישראל
שטח (בקילומטר רבוע)
1,648,195 22,072
אוכלוסייה
86,846,901 9,697,650
תמ"ג (במיליוני דולרים)
231,548 481,591
תמ"ג לנפש (בדולרים)
2,666 49,661
משטר
רפובליקה אסלאמית דמוקרטיה פרלמנטרית

יחסי איראן–ישראל נעים על פני קשת רחבה של מצבים, ועברו עליות ומורדות רבות. החל מברית פוליטית ("ברית הפריפריה") בין שתי המדינות בתקופת שושלת פהלווי, והמשך בעוינות לאחר המהפכה האיראנית בשנת 1979 ועלייתו לשלטון של אייתוללה רוחאללה ח'ומייני. עוינות זו הלכה והחריפה עם השנים בצל אימוץ גישות של אנטי-גלובליזציה, אנטי-ציונות, אנטי-מערביות ואנטי אמריקניזם ככלי מרכזי במדיניות החוץ של איראן שהולידה את "ציר ההתנגדות". עם הזמן החריף הסכסוך האיראני-ישראלי. נכון לעשור השני של המאה ה-21, בין ישראל לאיראן שוררות עוינות ואיבה, וזאת על רקע הסיוע לסורים ותוכנית הגרעין האיראנית.

עד המהפכה האיראנית של 1979 נהנתה ישראל מיחסי ידידות עם איראן (שבאותה תקופה הייתה תחת שלטונה של שושלת פהלווי), ואיראן נחשבה לידידתה המוסלמית הקרובה ביותר של ישראל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחסים בשנים 1948–1979[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציר איראן בישראל, רזא סאפיניה, מגיע לבית הנשיא חיים ויצמן ברחובות ביום העצמאות, 1950

בשנת 1947, בהצבעה על תוכנית החלוקה, הצביעה איראן נגד הקמתה של מדינת ישראל. אולם בשנת 1950 הייתה איראן בין המדינות הראשונות אשר הכירו במדינת ישראל בזירה הבינלאומית, בהכירה בישראל "דה-פקטו" במרץ 1950. איראן אף הקימה נציגות שלה בישראל, אך ב-11 ביולי 1951 הודיעה איראן על ביטול הכרתה במדינת ישראל וסגירת שגרירותה בישראל[1]. ענייני איראן בישראל יוצגו בשנים שלאחר מכן בידי שגרירות שווייץ.

במהלך שנות ה-50 הייתה איראן חברה בברית בגדאד עם עיראק. ואולם לאחר ההפיכה בעיראק בשנת 1958 הידרדרו יחסי איראן ומדינות ערב, ואיראן החלה להדק את הקשרים עם ישראל[2].

ביוני 1960 הגיעה משלחת מתאגרפים מאיראן לישראל, כחלק מהידוק הקשרים[3]. על פיתוח הקשרים מטעם ישראל היו מופקדים צבי דוריאל, מאיר עזרי – שהחל את דרכו כעוזרו של דוריאל ולאחר מכן היה ציר ושגריר באיראן – ויעקב נמרודי שהיה שליח ביטחוני באיראן. פקיד קונסולרי מאיראן נשלח לישראל ופעל משגרירות שווייץ.

בראשית 1960 התפרסם שבכוונת איראן לפתוח נציגות בישראל, אך הדבר נדחה בלחץ מדינות ערב ופקיסטן[4]. ב-23 ביולי 1960 אמר השאה במסיבת עיתונאים כי איראן הכירה בישראל, כי הכרה זו אינה חדשה, וכי סגירת הנציגות בתל אביב נבעה מבעיות תקציביות[5]. הודעה זאת הביאה לתגובות נזעמות ביותר מצד מדינות ערב, אך איראן עמדה מאחורי ההחלטה להדק את הקשרים עם ישראל[6]. בדצמבר 1961 ביקר באיראן בחשאי ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, ונפגש עם ראש הממשלה עלי אמיני.

מלחמת ששת הימים הביאה לשינוי גם ביחס של האליטות המשכילות ושל שאר העם לישראל. איראנים רבים בחרו להציב את ישראל במחנה המעצמות הקולוניאליות[7]. בתקופה מדינית חדשה זו איראן החליטה להחליף את תפקיד מצרים בתמיכתה בפלסטינים, שהתמעטה לאחר מותו של נאצר, "ידידו של השאה ובעל-הברית האמין והחשוב ביותר של איראן מבין כל הכוחות הערבים". השאה גם הפציר "על פירוק הנשק הגרעיני באזור", שהיה מכוון לישראל. נהאונדי אף טוען כי כמה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים אנואר סאדאת הגיע לביקור חשאי אצל השאה בטהראן, ושם כנראה הודיע לשאה על תוכניתו לתקוף את ישראל. בנוסף לכך ש"מתחילת התקיפה המצרית, השאה אפשר למטוסי התובלה הסובייטים הכבדים להעביר אספקת ציוד צבאי לקהיר דרך מרחב האוויר האיראני... ולאחר מכן גם הוא הורה על הענקת סיוע מידי על-סך מיליארד דולר למצרים.

בשנת 1975 בעקבות ההסדר האיראני-עיראקי על שט אל-ערב הופסק שיתוף הפעולה הישראלי-איראני בעניין הלחימה העקיפה בעיראק והסיוע לכורדים במלחמתם הגרילית, ובמקום החלו להתחמם היחסים בין איראן לעיראק, ובתוך כך גם היחסים בין השאה לסדאם חוסיין. עדות ליחסים קרובים אלו ניתן למצוא בכך שסאדאם היה מבין הראשונים לשלוח לשאה נורת אזהרה בדבר הסכנה המרחפת על שלטונו, ואף להזהירו מפני רוחאללה ח'ומייני.

במוסדות בינלאומיים החלה איראן להימנות בין המדינות המגנות את ישראל, דבר שהגיע לשיאו בתמיכת איראן בהחלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם, בשנת 1975, החלטה שהשוותה את הציונות לגזענות. כמו כן, בראיון שהעניק השאה למייק וולאס בשנת 1976 נשמע השאה משתמש בטיעונים אנטישמים מובהקים ובהם שישראל שולטת על כלל כלי-התקשורת בארצות הברית ובעולם. כמו כן טען כי הלובי היהודי בארצות הברית הוא המשפיע ביותר על מדיניותה של ארצות הברית וכי לישראל יש שליטה על כלל המהלכים האמריקאים ועל כלל ענייני המדינה[8].

כל ראשי ממשלות ישראל מאז ראשית שנות השישים ביקרו באיראן (לוי אשכול ב-1966 וגולדה מאיר ב-1972[9]), וכך גם שרי החוץ ורבים אחרים, בהם מפקדיו הבכירים של צה"ל וראשי המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. מן העבר השני הגיעו לביקורים ראשי הצבא האיראני, שרים ואישים בכירים רבים. יחסי הכלכלה היו מפותחים ביותר, ואיראן המשיכה למכור לישראל נפט על אף לחצי מדינות ערב. לצורך עסקאות הנפט בין המדינות הוקמה לאחר מלחמת ששת הימים וסגירת תעלת סואץ חברה משותפת - חברת Trans Asiatic Oil, שמשרדיה שכנו ברמת גן. כמו כן, הוקם קו צינור אילת-אשקלון, שהזרים את הדלק הגולמי האיראני שהגיע לאילת דרכו אל הים התיכון, ומשם למדינות שונות[10]. חברות ישראליות קיימו פעילות כלכלית ענפה באיראן וישראל עזרה לאיראן בפיתוח החקלאות ומי-השתייה.

קשרים צבאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקשרים הביטחוניים היו אף הם הדוקים, והיצוא הביטחוני מישראל לאיראן גאה בעשור האחרון לשלטון השאה. היו אומנם מכשולים, אך על רקע האינטרסים המשותפים והודות לפעילותם של שני שגריריה של ישראל באיראן - מאיר עזרי ואורי לוברני - התגברה ישראל עליהם[11]. איראן וישראל פיתחו קשרים צבאיים ומסחריים הדוקים. קשרים אלו באו לידי ביטוי בפרויקטים צבאיים משותפים, כגון פרויקט "פרח", הניסיון האיראני-ישראלי לפתח טיל חדש (1979-1977)[12]. בנוסף מכרה ישראל לאיראן אמצעי לחימה שונים, כגון עוזי, וקיימה מפגשים בין הסאוואכ, המוסד ושירות המודיעין הטורקי.

מבצע "פרח-צור", מיזם משותף בין איראן לישראל שעסק בפיתוח טילי ים-ים מתקדמים ביותר, גרסה מתקדמת של טילי הרפון האמריקניים, המגיעים לטווח של 200 ק"מ[13] שר הביטחון עזר ויצמן וסגן שר המלחמה של איראן, הגנרל חסן תופאניאן, שוחחו על ייצור משותף של הטיל הישראלי יריחו-2 בעל שם הקוד Project Flower - "פרויקט פרח"[14].

למרות הקשרים ההדוקים והמיוחדים באופיים שהתפתחו בין שתי המדינות בתקופת השאה, יחסי המדינות לא היו רשמיים-גלויים: איראן לא הכירה בישראל דה יורה, השגרירויות הוצגו כנציגויות כלכליות ודגל לא התנוסס עליהן, הדיפלומטים לא נכללו ברשימות הדיפלומטים הזרים[15] וחילופי ביקורים נשארו חסויים.

מאז המהפכה האסלאמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתוק היחסים על ידי איראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סוף דצמבר 1978 החמיר מאוד מעמדה של ישראל באיראן. ממקום גלותו בצרפת הצהיר ח'ומייני, כי אם יודח השאה ותקום ממשלה אזרחית חדשה שתיהנה מאמונו, הוא ינתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל ויפסיק את זרימת הנפט אליה. ח'ומייני הורה לנאמניו שלא לעכב את יציאתם של הישראלים מאיראן וקרא שלא לפגוע לרעה בתושבים היהודים של המדינה. כדי שלא לתת לאנשי הדת עילה להסית נגד ישראל והיהודים החליטה ממשלת ישראל לשמור על "פרופיל נמוך" ביחסיה עם איראן. אף כי שום עסקה מסחרית לא התבטלה באותה תקופה, הוחלט בירושלים שלא לתת עוד פרסום למהות ולאופי היחסים עם איראן.

עם מינויו של מהדי בזרגאן לראש הממשלה הראשון של ה"רפובליקה האסלאמית האיראנית" לאחר נפילת ממשלת שאפור בח'תיאר, ניסתה ישראל לבחון האם ניתן להמשיך בקשרים כלשהם למרות ההצהרות הרשמיות של ח'ומייני לגבי מדינת ישראל. אולם לאחר שמפקד חיל-האוויר ורוב מפקדי הצבא האיראני הוצאו להורג בשל נאמנותם לשאה, החליטה חברת אל על להפסיק את טיסותיה לטהראן. למחרת נעשתה ההתקפה הראשונה על משרדי אל על בטהראן ומיד הוחל בפינוי המשפחות הישראליות ונציגי חברות ישראליות מאיראן. בין התאריכים 11-18 בפברואר 1979 חולצו 33 ישראלים מאיראן. ב-18 בפברואר 1979 נמלטו שגריר ישראל, יוסף הרמלין, וצוות שגרירות ישראל בטהראן מאיראן. במעמד ראש הממשלה, שר החוץ וחבר "מועצת המהפכה המוסלמית" הניף יאסר ערפאת את דגל פלסטין על בניין השגרירות הישראלית בטהראן. ימים מעטים לאחר מכן נפגשה קבוצה של "אינטלקטואלים יהודים" עם האני אל-חסן, בלשכתו של ראש ממשלת איראן, ומסרה לידיו מכתב הזדהות עם אש"ף והסתייגות מהציונות. תוך זמן קצר הקים האני אל-חסן, בערים שונות, ועדים לתמיכה ב"מהפכה הפלסטינית"[16].

רקע אידאולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפיסה האנטי–יהודית והאנטי–ציונית של הרפובליקה האסלאמית של איראן, והעוינות הנובעת ממנה, הכחשת השואה, הקריאה במוצהר להשמדתה של ישראל והתמיכה ברוח ובחומר בארגונים כחמאס וחזבאללה החולקים עמה את אותה האידאולוגיה אינה עומדת לעצמה אלא מהווה מרכיב חשוב בתפיסת המשטר בנוגע למעמדו של האסלאם בעידן המודרני ולאתגרים הניצבים לפני המוסלמים בעת החדשה. לפי תפיסה זו, העימות בין המשטר האסלאמי לבין ישראל הוא בבחינת ציר מרכזי במאבק המקיף יותר בין האסלאם לבין המערב האימפריאליסטי ותרבותו החומרנית אשר ישראל נתפשה כמייצגת אותם, ומכאן גם היעדר נכונותה של איראן לפשרה בנושא זה עד כה. מעבר לאידאולוגיה המוסלמית, המדיניות האנטי ישראלית שירתה את יומרתה של איראן להיות מנהיגת העולם המוסלמי וגורם מרכזי בזירת המזרח התיכון, את נחרצותה להפגין את הצלחת המהפכה האסלאמית ואת המשטמה לשאה והקשר שטווה עם ישראל[17][18].

איבה ועיונות בין המדינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך השנים נשאר שלטון האייתולות באיראן נאמן לקו הבלתי מתפשר נגד ישראל, גם כאשר דגלים אחרים של מדיניותם המהפכנית התפשרו עם צורכי ניהול המדינה. איראן לא חדלה להניף את דגל העוינות לישראל, לגנות את מדינות ערב על חוסר נחרצותן במאבק נגדה ועל מוכנותן לשאת ולתת עמה על שלום, ולתמוך במדינות ובתנועות האסלאמיסטיות והטרוריסטיות הנאבקות נגדה[19]. איראן סיפקה נשק לפלסטינים, למשל בקארין איי ובקלוס סי, לחמאס ותמכה בחזבאללה. יחד עם חזבאללה הייתה איראן מעורבת בפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה ב-1992 ופיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה ב-1994. דוברים איראנים נוהגים לכנות את ישראל "המשטר הציוני", כינוי שנטבע לראשונה על ידי רוחאללה ח'ומייני, במטרה להציג את השלילה מבחינתם בישראל. החל משנת 1979 צוין כל שנה יום ירושלים הבינלאומי כיום הזדהות עם המאבק נגד הציונות.

ישראל מבחינתה מציגה את איראן כמקור העיקרי לסכנה הקיומית שלה ואיום ממשי על תהליך השלום ועל יציבות האזור בכלל[17]. דוברים ישראלים פועלים להדגיש את הסכנה שבהצהרות האיראניות להשמדת ישראל אל מול טענות של גורמים שונים שאין לייחס להצהרות משקל רב[20].

איראן כרפובליקה אסלאמית מתחילתה התנגדה לישראל ותמכה בפלסטינים, זאת משום שראתה בישראל כמדינה בלתי חוקית. הרפובליקה התנגדה לכל הסכם שלום ערבי-פלסטיני עם ישראל, ומתוך התנגדות זו קראה להסכם עזה-יריחו כ-"כתם בושה" ו"בגידה חסרת תקדים", ואף קראה להתנגדות אלימה לשם מניעת הסכם זה מלצאת לפועל[21][22]. לתפיסתה של איראן ישראל אינה מדינת היהודים שהגיעו לארץ-ישראל על-מנת להקים מדינה ליהודים ולהקריב את עצמם עבורה, אלא היא קנוניה מערבית לשמירת האינטרסים המערביים במזרח-התיכון[21]. איראן רואה את ישראל כמעין מחסום מערבי אזורי להתאחדות מדינות האסלאם. ומכאן בעצם רואה את ישראל כשלוחה של ארצות הברית שעליה לעקוף את משוכתה בטרם תוכל להתמודד מול ארצות הברית. ביטויים לכך ניתן למצוא בכינוייה את ארצות הברית כ"שטן הגדול" ואת ישראל כ"שטן הקטן", שלוחה של ה"שטן הגדול"[22].

הרפובליקה האסלאמית רואה עצמה כיריבה האזורית של ישראל ומבקשת ליצור עמה מאזן-כוחות. ביטויים לכך ניתן למצוא בהתבטאותו של מוחמד יזדי, ראש הרשות השופטת האיראנית שב-1998 שטען כי איראן מפתחת טילי שיהאב-3 על מנת שיהוו מענה ליכולות הגרעינית של ישראל, ועל מנת ליצור "שיווי-משקל צבאי" עמה. בדצמבר 2001 אמר אכבר האשמי רפסנג'אני כי "שימוש בפצצה גרעינית נגד ישראל תשמיד אותה לחלוטין, זאת בעוד אותו שימוש נגד עולם האסלאם יגרום רק לנזקים, נזקים המתקבלים על הדעת"[22].

מדיניותה של איראן כלפי ישראל לא השתנתה באופן מהותי בתקופה החל מ-1997 בה כיהן מוחמד ח'אתמי הרפורמיסטי, כנשיא איראן. בין השאר כינה ח'אתמי את ישראל "מדינה בלתי חוקית" ו"טפיל"[23]. אולם היו שראו סימני מתינות בכך שח'אתמי אמר ש"היהודים בטוחים באיראן", וכי כל המיעוטים הדתיים צריכים להיות מוגנים[24], בכך שבינואר 2004 הוא דיבר עם כתב ישראלי, אשר שאל אותו באילו תנאים איראן עשויה להכיר בישראל[25] ובכך שב-8 באפריל 2005, ישב ח'אתמי ליד נשיא מדינת ישראל, יליד איראן, משה קצב, בהלווייתו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני בשל סדר האלפבית. קצב אף טען שהוא דיבר עם ח'אתמי והם לחצו ידיים, אולם ח'אתמי הכחיש זאת[26].

נשיא איראן מ-2005 ועד 2013 מחמוד אחמדינז'אד, קולני יותר באיבתו לישראל. הוא הביע פקפוק בהתרחשות השואה וטען שאם האירופים מרגישים צורך לפצות את היהודים על השואה עליהם להקים מדינה ציונית באירופה במקום ישראל.

החל מסוף שנות ה-90 עמדו יחסי ישראל איראן בצל התפתחות תוכנית הגרעין האיראנית והפעילות הישראלית למניעת הגעת נשק גרעיני לידי איראן. ישראל פעלה נגד תוכנית הגרעין האיראנית במישור הדיפלומטי בקהילה הבינלאומית, וגם רמזה שאיננה שוללת תקיפה באיראן, אפשרות שהופיעה בעיתונות כבר ב-1998[27], אם הקהילה הבינלאומית לא תעצור את פיתוח הנשק הגרעיני של איראן[28]. כמו כן יוחסו למוסד חיסולים של מדעני גרעין איראניים.

הקשרים בין איראן שלאחר המהפכה וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עליית האייתוללה ח'ומייני לשלטון והצהרתו שהוא תומך בכיבוש ירושלים מידי הציונים, נותקו היחסים בין שתי המדינות והוחלפו בעוינות גלויה. ח'ומייני טבע את המונח "השטן הקטן" עבור ישראל (תואר "השטן הגדול" יוחס לארצות-הברית), ובתגובה ארצות הברית העבירה את כלל הנשק שהובטח ונקנה על ידי פהלווי טרם המהפכה לישראל[29]. למרות העוינות הרבה נגד ישראל, לא בחלה ממשלתו של ח'ומייני ברכישת נשק מישראל בזמן מלחמת איראן עיראק[30]. על רקע האינטרס המשותף של שתי המדינות בבלימת עיראק, איראן רכשה מישראל כלי נשק בשווי של 2.5 מיליארד דולר באמצעות מתווכים בעת מלחמת איראן–עיראק, בשנות ה-80 של המאה העשרים[31].

על פי דוח ועדת הקונגרס האמריקנית שחקרה את פרשת איראן-קונטראס, דוח שפורסם בנובמבר 1987, "מכירת נשק אמריקני לאיראן באמצעות ישראל החלה בקיץ 1985, לאחר שנתקבל אישורו של הנשיא רייגן"[32] במכירת הנשק נכללו: "2,008 טילי טאו ו-235 ערכות עבור טילי הוק נשלחו לאיראן דרך ישראל". משלוחים נוספים של נשק מישראל לאיראן, בהיקף של עד 2 מיליארד דולר, אשר הכילו 18 מטוסי פנטום‏, 46 מטוסי סקייהוק וכ-4,000 טילים סוכלו על ידי משרד המשפטים האמריקאי, ו"לפי דוחות שלא אומתו, ישראל הסכימה למכור לאיראן טילי אוויר-אוויר מדגם סיידווינדר, ציוד מכ"ם, תחמושת למרגמות ולתת-מקלעים, מכשירי טלפון שדה, מנועי טנקים מסוג M60 ופגזים, וכמו כן חלקי חילוף עבור מטוסי תובלה מדגם C-130[33][34]. האובזרבר הלונדוני אף העריך כי מכירות הנשק מישראל לאיראן במשך המלחמה הגיעו ל-500 מיליון דולר מדי שנה[35], והמגזין טיים דיווח כי במהלך 1981 ו-1982, "הישראלים פתחו חשבונות בנקים בשווייץ כדי לטפל בצד הפיננסי של העסקאות"[36].

בשנת 1998, איש העסקים הישראלי נחום מנבר נידון ל-16 שנות מאסר בישראל על סחר עם איראן[37]. במהלך החקירה התברר ש"מאות חברות" מקיימות קשרי עסקים בלתי חוקיים עם איראן[38].

במרץ 2012 יזמו זוג ישראלים קמפיין עם מסרים בעד אהבה בין העמים שכלל כרזה וויראלית עם מסר של שלום ואהבה לעם האיראני, בתגובה מספר איראנים הביעו מסרים זהים בהם גולש איראני שצילם את עצמו עם מסכה אשר מזוהה עם מתנגדי השלטון באיראן אשר קרא להפסקת הסכסוך ורצון העם האיראני לשלום ואהבה עם מדינת ישראל. יוזמי הקמפיין העלו את נתוני החשיפה של הקמפיין אשר נחשף לכמעט 33 אלף גולשים מאיראן לעמוד וכ-50 אלף לייקים[39].

בשנת 2018 השיק ראש הממשלה של ישראל, בנימין נתניהו, תוכנית שנועדה לסייע לעם האיראני לקבל גישה לטכנולוגיות מים שיאפשרו להתמודד עם הבצורות הקשות הפוקדות את מדינתו[40].

עליית מדרגה בסכסוך (2005-הווה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הסכסוך האיראני-ישראלי

הנשיא אחמדינז'אד ערך באוקטובר 2005 ועידה בטהראן שכותרתה "עולם ללא ציונות", בה הצהיר כי "יש למחוק את ישראל מהמפה", וכי הקמת מדינת ישראל הייתה צעד תוקפני כלפי האסלאם. מדינות שונות כמו ארצות הברית, צרפת, קנדה ובריטניה הגיבו בגל גינויים על דבריו[41].

בין השנים 2008–2015 נעשו ניסיונות להכשיל את תוכנית הגרעין האיראני, באמצעי סייבר והתנקשות בבכירים בתוכנית האיראנית. איראן האשימה את ארצות הברית וישראל בפעילות העוינת[42][43]. נכון לשנת 2015 איראן וסוריה הוגדרו כסכנה המשמעותית ביותר למדינת ישראל.

במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, כוחות איראניים של משמרות המהפכה האסלאמית נפרסו בסוריה ולראשונה הגיעו למגע ישיר עם גבול ישראל, מה שעורר, לפי דיווחים לא רשמיים, מספר היתקלויות חמושות בין כוחות שתי המדינות. באפריל 2018, בעקבות מספר אירועים כאלה, צוטט ראש אמ"ן לשעבר האלוף במיל' עמוס ידלין כי ישראל נמצאת בעימות ישיר מול איראן[44]. ב-3 ביולי 2018 האשים גנרל בכיר איראני את ישראל בגנבת עננים שמורידים גשם באיראן. השירות המטאורולוגי באיראן דחה את דבריו: "מדינה לא יכולה לגנוב עננים"[45]. בתחילת שנת 2022 צה"ל חשף במהלך מבצע מבצע שומר החומות מל"טים איראניים שוגרו לעבר ישראל ויורטו בדרכם על ידי מטוסי "אדיר" F35. זוהי הפלת הבכורה של מל"ט על ידי מטוס זה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל:
פורטל איראן

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: יחסי איראן–ישראל
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יחסי איראן–ישראל

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1951
  2. ^ פרס נוקטת צעדי תגמול, מעריב, 28 ביולי 1960
  3. ^ י. פורת, מתאגרפי ישראל ופרס דרוכים לקרב, מעריב, 26 ביוני 1960
  4. ^ במקום הפקיד הקונסולארי תוקם נציגות פרסית בישראל, מעריב, 19 ביולי 1960
  5. ^ השאה: פרס מכירה בישראל, מעריב, 24 ביולי 1960
  6. ^ מדינות ערב מאיימות בניתוק היחסים עם פרס, מעריב, 24 ביולי 1960
  7. ^ ליאור שטרנפלד, 1967 ולא 1979: נקודת המפנה ביחסים בין ישראל לאיראן, באתר "העוקץ", 18 במרץ 2013
  8. ^ Houshang, Nahavandi. The Last Days, End of Reign, And Death of the King (Los Angeles: Book Publishing Company, 2004). Pp. 49-53, 208-209. (בפרסית)
  9. ^ 'מה דעתך על הרומן שלי עם השאח?': פגישת ראש הממשלה גולדה מאיר והשאה של איראן, מאי 1972, בארכיון המדינה(הקישור אינו פעיל, 11.06.2018)
  10. ^ שמואל שגב, איראן וישראל שותפות בצינור הנפט, מעריב, 7 באוקטובר 1981
  11. ^ (מנשרי, ד.1988, איראן במהפכה, תל אביב:אוניברסיטת תל אביב)
  12. ^ Martin Bailey, "The Blooming of Operation Flower," The Observer, 2 February 1986, p. 19; Elaine Scoliono, "Documents Detail Israeli Missile Deal With the Shah," New York Times, 1 April 1986, p. A17.
  13. ^ ראו את דיווחו של רונן ברגמן, מ"הארץ" ב-19 במרס 1999 "5 מיליון סיבות לדבר עם איראן". בנוסף ראו: in "Israel's Outstanding Debt to Iran Viewed," FBIS Document FTS19990319001273, 19 March 1999.
  14. ^ ("Minutes from Meeting Held in Tel Aviv between H. E. General M. Dayan, Foreign Minister of Israel, and H.E. General H. Toufanian, Vice Minister of War, Imperial Government of Iran," Top Secret Minutes from Israel's Ministry of Foreign Affairs, 18 July 1977, in Digital National Security Archive).
  15. ^ ראו למשל: הערבים בפרס נכשלו במאבק נגד - שלטים, מעריב, 23 באוקטובר 1963
  16. ^ (שמואל שגב, 1981, המשולש האיראני:היחסים החשאיים בין ישראל-איראן-ארצות הברית, תל אביב:ספריית מעריב)
  17. ^ 1 2 (מנשרי, ד.1999, איראן לאחר ח'מיני: אידאולוגיה מהפכנית לעומת אינטרסים לאומיים, תל אביב: מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום)
  18. ^ מאיר ליטבק, איראן וישראל: האיבה האידאולוגית ושורשיה
  19. ^ The Zionist Entity and Iran, 1979-1999, globalsecurity.org
  20. ^ Joshua Teitelbaum, what iranian leaders really say about doing away with israel, אתר המרכז הירושלמי ליחסי ציבור ומדינה
  21. ^ 1 2 רונן ברגמן, and שחר אלתרמן. נקודת האל־ חזור: המודיעין הישראלי מול איראן וחזבאללה. כנרת, 2007.
  22. ^ 1 2 3 Anthony H. Cordesman and Ahmed S. Hashim. Iran: Dilemmas Of Dual Containment (Oxford: Wesview Press, 1997)
  23. ^ The Zionist Entity and Iran 2000-2005, globalsecurity.org
  24. ^ דיווח של ה-BBC בנוגע להתבטאויותיו המתונות של ח'אתמי מ-14 ביולי 1999
  25. ^ דיווח של ה-BBC מ-22 בינואר 2004 על דבריו של ח'אתמי עם הכתב הישראלי (ארכיון)
  26. ^ דיווח ה-BBC מ-9 באפריל 2005 על הכחשתו של ח'אתמי כי לחץ את ידו של הנשיא קצב
  27. ^ המאמר מה"טורונטו סאן": ישראל זקוקה למטוסים כדי לתקוף באיראן, מ-5 ביולי 1998
  28. ^ המאמר בעיתון Scotsman: "ישראל מאיימת לתקוף את מתקני הגרעין האיראניים", מ-23 בנובמבר 2003
  29. ^ פסטיבל מספרי סיפורים, 2011, הרצאתו של האלוף אליעזר שקדי.
  30. ^ מנשרי, ד.1988, איראן במהפכה, תל אביב:אוניברסיטת תל אביב
  31. ^ ISRAEL-MADE MILITARY EQUIPMENTS FOR IRAN SEIZED IN GERMANY, August 29, 2002, Iran Press Service(הקישור אינו פעיל, 11.06.2018)
  32. ^ סקירה קצרה של פרשת איראן-קונטראס.
  33. ^ דיווח לקונגרס האמריקני, לגבי המידע שהיה בידי המודיעין הרוסי אודות מכירות אמל"ח ישראלי לאיראן, ופתרון משבר בני הערובה בשגרירות בטהראן
  34. ^ סקירה אודות מכירות האמל"ח של ארצות הברית לאיראן, ושל ישראל לאיראן
  35. ^ הדיווח מה"אובזרבר", מנובמבר 1986
  36. ^ לאינפורמציה נוספת אודות מכירות טילי ההוק הישראליים לאיראן ראו את כתבתו של Richard Johns - "Arms Embargo Which Cannot Withstand The Profit Motive" מה"פייננשל טיימס", 13 בנובמבר 1987.
  37. ^ דיווח מגלובס על נחום מנבר מ-6 במאי 1997
  38. ^ דיווח מ"סי. אן. אן" אודות תוצאות חקירתו של מנבר מ-16 ביולי 1998
  39. ^ דודי כהן, איראנים נגד מלחמה: "אוהבים אתכם". צפו, באתר ynet, 30 במרץ 2012
  40. ^ מערכת ישראל היום, ‏ישראל תסייע לאיראנים למחזר מים, באתר ישראל היום, 10 ביוני 2018
  41. ^ רועי נחמיאס, נשיא איראן: "למחוק את ישראל מהמפה", באתר ynet
  42. ^ דודי כהן, התנקשות באיראן: מדען גרעין חוסל בפתח ביתו, באתר ynet
  43. ^ עמית ולדמן, ‏מדען גרעין חוסל בטהרן, אירן מאשימה: ישראל אחראית, באתר ‏מאקו‏
  44. ^ ידלין: "אנחנו בשלב העימות הישיר בין ישראל לאיראן", 24 באפריל 2018
  45. ^ AFP, גנרל איראני: הסיבה לבצורת - ישראל גונבת עננים, באתר ynet, 3 ביולי 2018
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יחסי_איראן–ישראל&oldid=35945874"