מארק אדלמן

מארק אדלמן
Marek Edelman
לידה	1919; הומל, רוסיה הסובייטית
פטירה	2 באוקטובר 2009 (בגיל 90 בערך); ורשה, פולין
מדינה	פולין
מקום קבורה	בית הקברות היהודי, ורשה
השכלה	האוניברסיטה הרפואית של לודז'
מפלגה	הבונד
בן או בת זוג	אלינה מרגוליס-אדלמן ; פאולה סוויצקה
פרסים והוקרה
	מפקד בלגיון הכבוד (2008); אביר מסדר העיט הלבן (אפריל 1998); מסדר צלב גרונוולד, דרגה 3; מדליית סנט ג'ורג'; אזרח כבוד של לודז' ;

מארֶק אדלמן (בפולנית: Marek Edelman;‏ 1919 או 1922 – 2 באוקטובר 2009), ממנהיגי מרד גטו ורשה ולאחר מכן רופא קרדיולוג ופעיל חברתי ופוליטי יהודי-פולני.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מקום הולדתו ומועד הולדתו של מארק אדלמן יש שתי גרסאות: לפי האחת נולד בשנת 1919 בהומל (כיום בבלארוס), ולפי האחרת נולד בשנת 1922 בוורשה. אמו, צציליה אדלמן, הייתה פעילה בארגון "הבונד", התנועה היהודית הסוציאליסטית הבלתי-ציונית, ובילדותו היה אדלמן חבר בתנועת הנוער של הבונד.

אדלמן נמנה עם ראשי "הארגון היהודי הלוחם" בגטו ורשה, האחראי על המודיעין. הוא היה נציג "הבונד" בהנהגת המרד, ושימש כסגנו של מרדכי אנילביץ'. בספרו "הגטו לוחם" תיאר אדלמן את פרוץ המרד, כאשר הוא היה מפקד אזור ה"מברשתנים". עם נפילת בונקר המפקדה במילא 18 בידי הגרמנים, אדלמן היה בין המפקדים והלוחמים של אי"ל שיצאו מהגטו דרך תעלות הביוב ברחוב פרוסטה ב-10 במאי 1943. בין המפקדים שיצאו איתו היו ישראל קאנאל, צביה לובטקין, טוסיה אלטמן, יהודה ונגרובר, הירש ברלינסקי, אליעזר גלר וטוביה בוז'יקובסקי. הלוחמים הועברו ליערות לומיאנקי, כ-7 ק"מ צפונית לוורשה, במטרה להצטרף לפרטיזנים, באמצעות משאיות שארגן שמחה רותם (קז'יק)^[1]^[2]^[3]^[4]^[5].. הוא הצטרף לארגון המחתרת הקומוניסטי "ארמייה לודובה", והשתתף, בשנת 1944, במרד ורשה נגד השלטון הנאצי^[6].

אחרי המלחמה נשאר בפולין, למד רפואה ועסק בקרדיולוגיה בלודז'. בשנת 1976 הצטרף לוועדת ההגנה של הפועלים (Komitet Obrony Robotników), ולאחר מכן היה חבר בתנועת "סולידריות", והשמיע את קולו בנושאים שונים הקשורים לזכויות האדם והתנגדותו לציונות. באפריל 1983 החרים את הטקס לציון 40 שנה למרד גטו ורשה, כאות מחאה נגד המשטר הצבאי שהטיל וויצ'ך ירוזלסקי ואמר כי ”לפני 40 שנה לא נלחמנו רק כדי לישרוד. לחמנו למען חיים בכבוד ובחופש. לחגוג את יובל ה־40 של המרד בפולין, שבה שולטים העבדות וההשפלה, יהיה בבחינת בגידה במאבקנו”^[7]. באפריל 1988 לא הוזמן לאירועים לציון 45 שנה למרד גטו ורשה, עקב פעילותו בתנועת סולידריות^[8], והוא ארגן טקס של התנועה ברחבת האנדרטה לזכר גטו ורשה בו השתתפו עשרות אלפים^[9]. הוא גם מתח ביקורת על השתתפות גורמים מחוץ לפולין, ביניהם גם ישראלים באירועים הרשמיים, בטענה כי כל קבוצה המגיעה לפולין מזרימה כספים ודולרים ועוזרת ליחסי הציבור הפולניים, ומחזקת את משטרו הצבאי של ירוזלסקי^[9].

בשנת 1978, הסופרת הפולנייה האנה קראל (Hanna Krall) כתבה ספר על אדלמן, "Zdążyć przed Panem Bogiem" ("להקדים את אלוהים"), שבו הוא מספר הן על המרד והן על חייו כרופא וכאדם אחרי השואה^[10]. הספר היה מבוסס על סדרת ראיונות שערכה קראל עם אדלמן, בהן חשף פרטים חדשים על המרד^[11]. הספר יצא לאור בעברית ב-1981^[12]. בשנת 2023 יצאה הספר לאור בתרגום חדש לעברית, במלאת 80 למרד גטו ורשה^[13].

בשנים 1989–1993 כיהן כחבר הסיים – הבית התחתון של הפרלמנט הפולני. בשנת 1998 קיבל מנשיא פולין אלכסנדר קוואשנייבסקי את העיטור הגבוה ביותר בפולין, מסדר הנשר הלבן.

באפריל 1993 במסגרת האירועים לציון 50 שנה למרד גטו ורשה השתתפה גם משלחת מישראל, שעמה נמנה ראש הממשלה יצחק רבין. אדלמן הוזמן לטקס כגיבור לאומי וכחבר תנועת "סולידריות" של הנשיא לך ולנסה. אדלמן העביר ביקורת על הניסיון הישראלי לנתק את מרד גטו ורשה משורשיו הפולניים ולספחו למורשת הקרב של צה״ל^[14], ומשלחת ישראל לחצה על כך שאדלמן לא יהיה בין הנואמים בטקס וכך הוסכם. אך שהגיע תורו של ולנסה להניח את זר נשיא פולין על האנדרטה, הוא ניגש אל אדלמן שהיה בקהל והזמין אותו להצטרף אליו^[15].

ב-2006 ביקר את מפלגת חוק וצדק הימנית-שמרנית, שבבחירות 2005 תפסה את המקום הראשון עם 27.0% מהקולות, על כך שהיא מקדמת כלי תקשורת אנטישמיים בפולין^[16].

בקיץ 2007 יצאה לעיר לודז' שבפולין משלחת בני נוער מטעם סינמטק ירושלים, במטרה לצלם סרטים תיעודיים. אחד הסרטים שצולמו עסק במארק אדלמן, והתמקד בעובדה שהנערים הישראלים לא שמעו אודותיו מעולם כיוון שהוא אנטי-ציוני. במהלך הצילומים ביקרו חברי המשלחת בביתו של אדלמן וערכו ראיון עמו.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדלמן היה נשוי לאלינה מרגוליס-אדלמן, שנפטרה בשנת 2008, ולזוג נולדו בן ובת. הם נפרדו בשנות ה-80 והיא עברה לגור בפריז^[17]. הוא נפטר ב-2 באוקטובר 2009 בפולין ונקבר בבית הקברות היהודי בוורשה^[18]. היה אחרון מפקדי מרד גטו ורשה ששרד. סרט הקולנוע "באפילה" שיצא בשנת 2011, הוקדש לזכרו.

ב-2012 יצאה לאור בעברית הביוגרפיה של אדלמן^[19].

ב-2023 נחשפה סדרה של הקלטות של שיחות בין אדלמן ושמחה רותם (אחד מהלוחמים הבולטים של מרד גטו ורשה) בהם דנו ותיעדו את מהלך המרד^[20].

ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Marek Edelman, Resisting the Holocaust: Fighting Back in the Warsaw Ghetto, Ocean Press, 2004,

הגטו לוחם: צעירי הבונד בגטו ורשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001^[21].
והייתה גם אהבה בגטו, הוצאת דרור לנפש, 2014.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויסולד ברש וקשישטוף בורנסקו, מארק אדלמן: לוחם, מהפכן, אדם, מפולנית: מיכאל הנדלזלץ, ידיעות אחרונות, 2012.
האנה קראל, "להקדים את אלוהים". מפולנית: ענת זיידמן. ספרי עליית גג, ידיעות ספרים, 2023. 200 עמ'.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרק אדלמן (1919-2009), דף שער בספרייה הלאומית
The Ghetto Fights, by Marek Edelman
יום השואה 2015: האיש שלא הפסיק למרוד, משדר בגלי צה"ל, באתר soundcloud
שאול בן חיים לודז', 'אני פטריוט' - אחרון מפקדי מרד גיטו ורשה לא הוזמן לארועי 45למרד, מעריב, 1 במרץ 1988
פרקים מספרו האחרון של מארק אדלמן, ממפקדי המרד בגטו ורשה, שנפטר בחודש שעבר, באתר הארץ, 13 בנובמבר 2009
"המורדים האחרונים" דוקומנטרי 2005, 80 ד' - סיפורם של ששת המורדים האחרונים ממרד גטו ורשה. במאים: יעל קיפר, רונן זרצקי

לאחר מותו

סוכנויות הידיעות, מת מארק אדלמן, אחרון מפקדי מרד גטו ורשה, באתר ynet, 3 באוקטובר 2009
מיכאל הנדלזלץ, מארק אדלמן, 1923-2009 | ללכת בצד המואר של הדרך, באתר הארץ, 4 באוקטובר 2009
ישראל גוטמן, פרט שולי, באתר הארץ, 18 באוקטובר 2009
משה ארנס, מארק אדלמן, גיבור שלא זכה להכרה בישראל, באתר הארץ, 4 באוקטובר 2009

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ ישראל גוטמן, יהודי ורשה 1939–1943, גיטו, מחתרת, מרד, הוצאת ספרית הפועלים, 1977, עמ' 432
^ צביה לובטקין, בימי כיליון ומרד, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ם-1980, עמ' 179-169
^ שמחה רותם (קז'יק), ובתוכי העבר... בארגון היהודי הלוחם, משרד הביטחון-הוצאה לאור, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד-1984, עמ' 61-58
^ איתמר לוין, שלומית לן, הקרב האחרון, מרד גטו ורשה: הסיפור האמיתי, ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2009, עמ' 352-347
^ אהרן כרמי, חיים פרימר, מן הדליקה ההיא, סיפורם של שני לוחמים מגיטו וארשה, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ג-1961, עמ' 239-237
^ יוסף ז'מיאן, יום ו', 29 בספטמבר 1944; שרידי מרד הגטו משתתפים בהתקוממות הכללית בוורשה, דבר, 3 במאי 1970
^ יוסף פריאל, אחרון מנהיגי מרד הגטו יחרים הטקס הרשמי בוורשה, דבר, 5 באפריל 1983
^ זאב אופירי (אושוויץ), "צעדת החיים" החלה באושוויץ, חדשות, 15 באפריל 1988
^ ¹ ² זאב אופירי, הלן חזן (וינה), עצרה הזיכרון הפכה להפגנת מחאה פוליטית, חדשות, 18 באפריל 1988
^ יוסף שמי, האמיתות’ של מארק אולמן, על המשמר, 7 באפריל 1978
^ ש.ל. שניידרמן, השגות מפתיעות על מרד גיטו וארשה, על המשמר, 29 ביולי 1975
ש.ל. שניידרמן, מדוע דווקא אנילביץ' נבחר למפקד, על המשמר, 6 באוגוסט 1975
^ דן מרגלית, אלוהים (והדוקטור) נשארו מאחור, כל העיר, 15 בינואר 1982
^ מוסף ספרים, "להקדים את אלוהים" מאת האנה קראל: הפתיחה לקריאה, באתר הארץ, 17 באפריל 2023
^ אהוד עין-גיל, של מי לעזאזל המרד הזה?, חדשות, 19 במרץ 1993
^ אמנון דנקנר, רבין סיים ב"שמע ישראל", חדשות, 20 באפריל 1993
^ סוכנויות הידיעות, ניצול שואה נגד התחנה האנטישמית החביבה על ר"מ פולין, באתר הארץ, 5 באפריל 2006
^ תמר גולן, מרק אדלמן נשאר בפולין, מעריב, 17 בינואר 1986
^ רועי ברק, מארק אדלמן, אחרון מפקדי מרד גטו ורשה, הובא לקבורה בטקס ממלכתי בפולין, באתר הארץ, 11 באוקטובר 2009
^ יעל נאמן, על "מארק אדלמן: לוחם, מהפכן, אדם", באתר הארץ, 5 ביוני 2012
דניאל בלטמן, הביוגרפיה של מארק אדלמן: יהודי הוא מי שמגן על חלשים, באתר הארץ, 29 בפברואר 2012
^ עופר אדרת, "רצינו רק לבחור איך למות": הקלטות גנוזות של מורדי גטו ורשה נחשפות, באתר הארץ, 4 במאי 2023
^ יוסי גרודזינסקי, היה שם, וזה הכל, באתר הארץ, 24 באוקטובר 2001
יהושע עמישב, הציונים תמיד אשמים, באתר הארץ, 14 בינואר 2002

[1] ישראל גוטמן, יהודי ורשה 1939–1943, גיטו, מחתרת, מרד, הוצאת ספרית הפועלים, 1977, עמ' 432

[2] צביה לובטקין, בימי כיליון ומרד, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ם-1980, עמ' 179-169

[3] שמחה רותם (קז'יק), ובתוכי העבר... בארגון היהודי הלוחם, משרד הביטחון-הוצאה לאור, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד-1984, עמ' 61-58

[4] איתמר לוין, שלומית לן, הקרב האחרון, מרד גטו ורשה: הסיפור האמיתי, ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2009, עמ' 352-347

[5] אהרן כרמי, חיים פרימר, מן הדליקה ההיא, סיפורם של שני לוחמים מגיטו וארשה, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ג-1961, עמ' 239-237

[6] יוסף ז'מיאן, יום ו', 29 בספטמבר 1944; שרידי מרד הגטו משתתפים בהתקוממות הכללית בוורשה, דבר, 3 במאי 1970

[7] יוסף פריאל, אחרון מנהיגי מרד הגטו יחרים הטקס הרשמי בוורשה, דבר, 5 באפריל 1983

[8] זאב אופירי (אושוויץ), "צעדת החיים" החלה באושוויץ, חדשות, 15 באפריל 1988

[חדשות-9] ¹ ² זאב אופירי, הלן חזן (וינה), עצרה הזיכרון הפכה להפגנת מחאה פוליטית, חדשות, 18 באפריל 1988

[10] יוסף שמי, האמיתות’ של מארק אולמן, על המשמר, 7 באפריל 1978

[11] ש.ל. שניידרמן, השגות מפתיעות על מרד גיטו וארשה, על המשמר, 29 ביולי 1975
ש.ל. שניידרמן, מדוע דווקא אנילביץ' נבחר למפקד, על המשמר, 6 באוגוסט 1975

[12] דן מרגלית, אלוהים (והדוקטור) נשארו מאחור, כל העיר, 15 בינואר 1982

[13] מוסף ספרים, "להקדים את אלוהים" מאת האנה קראל: הפתיחה לקריאה, באתר הארץ, 17 באפריל 2023

[14] אהוד עין-גיל, של מי לעזאזל המרד הזה?, חדשות, 19 במרץ 1993

[15] אמנון דנקנר, רבין סיים ב"שמע ישראל", חדשות, 20 באפריל 1993

[16] סוכנויות הידיעות, ניצול שואה נגד התחנה האנטישמית החביבה על ר"מ פולין, באתר הארץ, 5 באפריל 2006

[17] תמר גולן, מרק אדלמן נשאר בפולין, מעריב, 17 בינואר 1986

[18] רועי ברק, מארק אדלמן, אחרון מפקדי מרד גטו ורשה, הובא לקבורה בטקס ממלכתי בפולין, באתר הארץ, 11 באוקטובר 2009

[19] יעל נאמן, על "מארק אדלמן: לוחם, מהפכן, אדם", באתר הארץ, 5 ביוני 2012
דניאל בלטמן, הביוגרפיה של מארק אדלמן: יהודי הוא מי שמגן על חלשים, באתר הארץ, 29 בפברואר 2012

[20] עופר אדרת, "רצינו רק לבחור איך למות": הקלטות גנוזות של מורדי גטו ורשה נחשפות, באתר הארץ, 4 במאי 2023

[21] יוסי גרודזינסקי, היה שם, וזה הכל, באתר הארץ, 24 באוקטובר 2001
יהושע עמישב, הציונים תמיד אשמים, באתר הארץ, 14 בינואר 2002

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: מארק אדלמן
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מארק אדלמן