מוצב המזח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מוצב המזח, שכונה "מסרק" במפת קוד סיריוס, היה המעוז הדרומי ביותר בקו בר-לב לאורך תעלת סואץ. המוצב התפרסם במהלך מלחמת יום הכיפורים, לאחר שהותקף על ידי הצבא המצרי והיה נצור במשך שבוע, עד כניעת מגיניו ונפילתם בשבי. כניעת המוצב הישראלי צולמה על ידי אמצעי התקשורת המצרים ונחרתה בזיכרון הציבורי הישראלי והמצרי.

מיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוצב נבנה על לשון יבשה מלאכותית של מפרץ סואץ מול פורט תאופיק והעיר סואץ. המעוז היה מוקף במים משלושת עבריו והגישה היבשתית אליו התאפשרה רק דרך ציר "לקסיקון" (הכביש לאורך תעלת סואץ). השטח ממזרח למוצב היה שטח ביצות, אשר הגביל עוד יותר את הגישה אליו.

המוצב במלחמת ההתשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת ההתשה ספג המוצב הפגזות כבדות ואחדים מלוחמיו נהרגו. ב-9 ביולי פשטו המצרים על חניון טנקים במוצב, הרגו 8 חיילים, פצעו 9 וחטפו חייל אחד. הפעולה לוותה בהפגזה שגבתה מחיר כבד נוסף. בתגובה, צה"ל הוציא לפועל את הפשיטה על האי גרין ואת מבצע בוקסר.

המוצב סמוך לפרוץ הקרבות מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלמה ארדינסט מפקד מוצב המזח ,שבוי במצרים ומיסד עמותת "ערים בלילה" למען השבויים, ספטמבר 2017

ב-6 באוקטובר 1973, בוקר פרוץ מלחמת יום הכיפורים, היה מוצב המזח אחד מ-16 מוצבים פעילים לאורכו של קו בר-לב, חלקם מאויש בכוח אדם מלא וחלקם בכוחות קטנים. המזח ושני המעוזים אשר מצפון לו, אוישו בפלוגה סדירה של נח"ל מוצנח בפיקודו של סגן שלמה ארדינסט. 25 מחיילי הנח"ל הגיעו למקום ב-25 באוגוסט. במצב של שגרה, הפעילות במוצב כללה: שיפור הביצורים והעמדות, תצפיות ודיווחים מן המעוז על הנעשה בפורט תאופיק והעיר סואץ, אבטחת עבודת הטרקטורים שעסקו בטשטוש דרכי העפר, תיקון הסוללות ועוד. בלילות נערכו סיורים עד למעוז "מפצח".

בתקופה זו היה זה אזור שקט עם כוחות אויב מועטים מול המוצב, אך ככל שחלפו הימים גברה פעילותם של המצרים בגדה השנייה. פעילות זו התגברה שלושה שבועות טרם פרוץ המלחמה. ב-26 בספטמבר 1973, ערב ראש השנה, יצאו חיילי המזח לחופשה למרות הפעילות שנצפתה בצד המצרי. אך בעקבות ידיעות על תרגיל גדול בצבא המצרי, בוטלו החופשות. הכוננות שנצפתה בצד המצרי הגיעה לשיא בימים שקדמו ל-6 באוקטובר, עתה הראו התצפיות על כוונות לצליחת התעלה. למרות הדיווחים על כוננות גבוהה בצד המצרי בוטלה ההוראה כי על החיילים לישון בבגדים.

לקראת יום הכיפורים נוספו חיילים למצבת החיילים במוצב, בהם שני בחורי ישיבה. ביום הכיפורים, יום המלחמה, מנה מוצב המזח 42 חיילים.

פרוץ המלחמה ומהלך הלחימה במוצב המזח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיצומו של יום הכיפורים תשל"ד, בשעה אחת וארבעים בצהריים, התקבלה הוראה על כוננות ספיגה. מיד לאחריה נשמעה ברשת הקשר ההתקפה על תעוז הטנקים שהיה ממוקם מאחורי מוצב המזח, והחלה הפגזה ארטילרית מצרית אשר מוטטה את התעלות ועמדות הירי של המוצב, אך לא חדרה לבונקרים. ההפגזה המצרית נמשכה כ-45 דקות אשר במהלכן שותק המעוז. הפגזה זו אפשרה לצבא המצרי לחצות את התעלה ולהתמקם באזור מעוז המזח. במהלך ההפגזה עלתה בקשה בקשר לחילוץ החיילים בעזרת טנקים.

מוצב המזח היה בגזרתה של חטיבת השריון מספר 14. חטיבת זו ניהלה לחימה עיקשת במהלך היום הראשון מול המצרים כשבסופה נכשל ניסיונם של הטנקים להגיע אל המוצב. לקראת שעות הערב ניסתה פלוגת טנקים, אשר ניהלה חילופי אש עם כוחות האויב, לפרוץ לעבר מעוז המזח, אך גם ניסיון זה כשל.

הכוח המצרי שתקף את מוצב המזח היה גדוד הקומנדו 43.[1]

למעט זמן ההתארגנות של המצרים לאחר צליחת התעלה, נמשכה ההתקפה על מוצב המזח לסירוגין, לאורך כל יומו ולילו של היום הראשון למלחמה. בבוקר 7 באוקטובר חודשה ההפגזה המצרית על המוצב, כאשר האש נוחתת במרכז המעוז. נוסף על כך, חיילי קומנדו מצרים ניסו לחדור אל תוך מוצב המזח. המעוז פנה בבקשה לסיוע של שריון וארטילריה ואף הודיע על המצאות כוחות חי"ר מצריים בתוך המעוז (אף על פי שדבר זה לא התרחש במציאות). בקשת הסיוע נענתה בשלילה, אך הובטח כי תוך כמה שעות יגיעו כלים כבדים אל המוצב. בשעה 18:21 התקיימה שיחה בין המוצב לחטיבה אשר מבטאת את מצבו הקשה של מוצב המזח:

מעוז המזח: "האם ידוע לכם מצבנו העגום?"
חטיבה: "ידוע שהדפתם"
מעוז המזח: "שלילי, הרבה פצועים ומספר הרוגים, זקוקים לעזרה מיידית"

"מערכות" 1977

בשעה זו נותרו עם המעוז שלושה צוותי טנקים אשר ישבו בכליהם והתכוננו לירי. בלילה שבין 7 ל–8 באוקטובר נערכה התקפה מצרית גדולה אשר הגדילה את מספר הפצועים במעוז. בלילה זה הוחלט גם על משימה שבה יצא טנק אל הגזרה הדרומית של מוצב המזח, אשר היה נתון כעת בידי המצרים, ומשם יירה לעברם. הטנק נשרף ואף שאנשי הצוות קפצו ונצלו מאש הטנק הבוער, הם נפגעו מירי המצרים, ושלושה מאנשי הצוות נהרגו.

המוצב המשיך להיות נתון במצור אף למחרת. התקפות המצרים על המוצב לא פסקו ושולבו בניסיונות נוספים של פריצה לתוכו. אנשי המזח הדפו ניסיונות אלו והמשיכו בבקשת החילוץ והפינוי ברשת הקשר. הידיעה על נפילתם של המעוזים הסמוכים בידי המצרים ביחד עם ההפגזות הבלתי פוסקות של המצרים על המעוז, החריפו את האווירה במוצב. נוסף על כך, מספר הפצועים וההרוגים במעוז גדל. בשלב זה, למראה דגלי האויב המונפים על מוצבים שכנים, ולאור הדיווחים ברשת הקשר, הבינו הלוחמים כי זהו המוצב האחרון בקו בר-לב אשר נותר בשליטת צה"ל.

לקראת שעות הערב של יום זה, הוחלט במטכ"ל לנסות לחלץ, ב-11 באוקטובר, את חיילי צה"ל מן המוצב בדרך הים, באמצעות לוחמי יחידה 707 מובלים ב"דבורים" ובס"גים; דרך זו נראתה היחידה בעלת סיכויי הצלחה לחילוצם. התוכנית נשענה על לוחמי 707, משום באותו מועד תקף כוח בן 10 לוחמים משייטת 13 את נמל ע'רדקה. 18 לוחמי יחידה 707 יצאו מראס סודר והובלו ב-6 ס"גים בפיקודו של רס"ן דב בר וב-3 "דבורים", שנועדו להכוונה וסיוע, בפיקוד רס"ן עמי איילון. פיקוד הדרום הודיע למפקד זי"ס, אל"ם זאב אלמוג, כי חפ"ק הפיקוד הוא זה שינהל את פעולת החילוץ, החל מרגע שהכוח יחלוף צפונה את ראס דהייסה שמצפון לראס סודר. 18 הלוחמים יגיעו בס"גים בהכוונת ה"דבורים" לנקודת טבילה – כ-800 מ' מהמוצב המכותר. 5 לוחמים יגיעו בשחייה, יטפסו על המזח וידווחו על מהלכי האויב. חפ"ק עורפי יתקשר עם חיילי "מסרק" וישכנע אותם לצאת ולחבור ללוחמי חיל-הים שבאו לחלצם. הלוחמים יפַנו את חיילי המוצב אל הס"גים, שייגשו לפי קריאה עד למזח.

הים היה שקט והירח מלא. באזור ראס דהייסה גילו ה"דבורים" מטרה - שזוהתה מאוחר יותר כהפרעת מכ"ם - ונגשו לזהותה. הס"גים המשיכו לנוע עצמאית. לאחר שיצאו מטווח המכ"ם של ה"דבורים", ביקש עמי איילון מהס"גים לזקוף מחזירי הד מכ"ם, כדי לאַכֵּן את מקומם. כתוצאה מכך נתגלה הכוח על ידי האויב, ותותחי החוף 130 מ"מ, מבוקרי המכ"ם המוצבים מעבר למפרץ מערבה החלו בהפגזה על הס"גים. ההפגזה הייתה יעילה מאוד, ונמשכה גם לאחר קיפול מחזירי הד המכ"ם בסירות. היא נמשכה בין 20 ל–30 דקות, וכוונה גם לעבר ה"דבורים", שנמצאו על גבול הטווח היעיל. בתחילת ההפגזה התפזר הכוח והתקרב לעבר החוף המזרחי, כדי לצמצם את סכנת ההיפגעות מההפגזה. בשעה 23:15 – חפ"ק פיקוד הדרום, שהמבצע התנהל בשליטתו, החליט להחזיר את הכוח, ללא ביצוע המשימה, מתוך הערכה כי החילוץ לא ניתן לביצוע.

מלאי התחמושת והציוד הרפואי במוצב הלך ואזל. מצבם של חיילי המזח נעשה קשה יותר, וההבנה בקרבם כי הסיכוי לחילוץ הוא קלוש הלכה והתחדדה. למרות הכאוס ששרר במוצב, המשיך מפקד המוצב, שלמה ארדינסט, לנהל את הלחימה ואילו ד"ר ורבין, רופא המוצב, פיקד על בונקר הפצועים.

ב–12 באוקטובר התקבלה ידיעה בקשר כי קיימת אפשרות של כניעת המוצב במקרה ולא יוכל להחזיק מעמד.

כניעה והליכה בשבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדברים שמסר לאחר תום המלחמה סיפר ד"ר נחום ורבין, רופא המוצב, כי ההחלטה על כניעה החלה מתגבשת ביום הרביעי ללחימה, לאחר כישלון כוח חיל הים להגיע למוצב. האפשרות לכניעה הועברה לפיקוד ברשת הקשר כאשר בנוסח: "אנחנו מעוניינים שתנסו לברר אפשרות של כניעה מסודרת". בשלב זה חשב מפקד המוצב כי צעד הכניעה הוא מוקדם מדי. שלמה ארדינסט אמר כי "מפקד, כל עוד הוא חושב שיש לו משימה, אפילו אם הוא חושב שהמצב אבוד וקריטי, חייב להמשיך.[2] התגלע ויכוח בין מפקד המוצב לרופא אשר במרכזו ניגודים מקצועיים בין השניים, המפקד בעל המשימה להלחם, בעוד הרופא שתפקידו להציל חיים.

ביום שישי, יום לפני הכניעה, התאספו מפקדי המעוז בבונקר הפצועים ומפקד המוצב הסביר לחיילים את אפשרות הכניעה אשר תעשה בצורה מסודרת בתיווך הצלב האדום. לאחר מכן, ד"ר ורבין אמר מילים על מצבם של הפצועים והציוד שנותר. בסופם של דברים אלו נפלה פה אחד ההחלטה להיכנע.

בבוקר 13 באוקטובר, קיבל מעוז המזח את נוהל הכניעה מן הפיקוד. המפקד, סגן שלמה ארדינסט, עבר בין חייליו והודיע על הכניעה. לאחר מכן חתם על כתב הכניעה עם נציג הצלב האדום בצד המצרי. במוצב המזח התכוננו להליכה בשבי: השמידו מסמכים ונשק, וחילקו ביניהם את מעט האוכל והמים שנשארו. שעה לפני חציית התעלה ומעבר לשטח האויב, נשמע קול במכשיר הקשר. ההודעה שהועברה במכשיר הקשר ניתנה בשמו של שר הביטחון, משה דיין ובה נאמר:

"אני משנה את הפקודה הקודמת שלי... אינך חייב להיכנע. זה נתון לשיקול דעתך. אני חוזר, אתה רשאי להחליט"

כך נשמעה השיחה האחרונה בין מעוז המזח לפיקוד:

פיקוד: "הנושא נעשה מתוך ידיעה שכשנוכל להגיע אליכם זה יכול להיות קצת מאוחר, עבור"
מפקד: "אנחנו הבנו הכל, קיבלו את זה החבר'ה ברוח טובה יחסית. מקוים להחזיק מעמד, ואם תשתדלו למסור ד"ש בבית, תגידו שיהיה בסדר, עבור."
פיקוד: "אני משוכנע בכך שככה זה יהיה, אבל היינו רוצים מאוד מאוד שאם נראה אתכם בקרוב על המסך או במקום אחר שנראה את הראש למעלה, עבור.
מפקד: "...ראשונה אנחנו מעבירים כרגע את הפצועים, אנחנו דרשנו להעביר גם את המתים כדי שיעבירו אליכם, יודעים שאנו חיים?"
פיקוד: "חיובי, חיובי"
מפקד: "כאן שלמה, תגיד לה שחוץ מפנקס שבוי, לקחתי רק את התמונה שלה"

הקלטת רשת הקשר שודרה בחדשות חמש עם רפי רשף, ערוץ 10, 18.02.2008

בצהרי יום שבת חצו חיילי המזח את התעלה ובנוכחות הצלב האדום הודיעו לצבא המצרי על כניעתם. מצלמות העיתונאים שתיעדו את המעמד איפשרו למשפחות החיילים בישראל לזהותם בעת נפילתם בשבי. 37 מלוחמי המוצב נפלו בשבי המצרי והם נטלו עימם גם את ספר התורה של המוצב. הכניעה תועדה ברשתות הטלוויזיה העולמיות. התמונה שנצרבה יותר מכל בציבור הישראלי הייתה של אחד מחיילי המוצב, הלל אונסדורפר, נושא ספר תורה בדרך אל השבי. חיילי המזח שהו בשבי המצרי כחמישה שבועות והוחזרו ארצה במסגרת חילופי שבויים. בשנת 2000, בעקבות בקשה אישית של נשיא המדינה עזר ויצמן מנשיא מצרים חוסני מובארק נמסר לישראל ספר תורה שהוחזק בידי המצרים ושנחשב כספר ממוצב המזח.[3] לימים התברר כי הספר שהוחזר הינו ספר תורה אחר שנפל לידי המצרים.[4]

ייחודו של סיפור המזח הוא בגבורתו אך בעיקר בשל ההחלטה שנפלה על נפילה בשבי. החלטה שלמעשה התקבלה בקרב החיילים במוצב ולא כפקודה ברורה מן הפיקוד. לסמל משה דבורה וטוראי משה יצחק טובל, אשר נהרגו בעת הלחימה במוצב, הוענקו צל"ש הרמטכ"ל על לחימתם[5]. טוראי אביחיל פלד שנשלח על ידי הרבנות הצבאית לסייע בענייני הדת, התנדב לסייע לחיילי המעוז בלחימה. ביום השלישי למלחמה, בעודו מאייש עמדת מקלע, נפגע פגיעה קשה בידיו, בצווארו ובעיניו משתי רקטות RPG שנורו לעברו. רופא המעוז, ד"ר נחום ורבין, נאלץ לבצע פיום קנה כדי להציל את חייו. למרות פציעתו הקשה המשיך לשמש דוגמה בהתנהגותו לכל חיילי המעוז. עם נפילת חיילי המעוז בשבי לא הניח פלד לחבריו לשאת אותו על אלונקה, והתעקש ללכת ברגל כשחבריו תומכים בו. בשבי המצרי נכרתה ידו הימנית. על מעשים זה הוענק לו עיטור המופת.[6]

מפקד טייסת הכנף המעופפת, סגן אלוף אהוד שלח, נהרג ב-9 באוקטובר 1973, בהובילו תקיפה באזור מוצב המזח. הוא עוטר בצל"ש הרמטכ"ל.[7]

בקרב הציבור המצרי סימלה כניעת מוצב המזח, אשר תמונותיה שודרו בטלוויזיה המצרית, עוד שלב משמעותי בניצחון המצרי והמונים יצאו לרחובות לחגוג את ההישג.[1]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סימה קדמון, "היה לי ברור: או שנכנע או שכולנו מתים שם", מעריב סופשבוע, 5.11.1993, עמ' 8–16.
  • מנחם מיכלסון, הלל ממוצב המזח, ידיעות אחרונות, ספרי חמד. ספריית בית אל. 1997.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Remembering the war in October, באתר אל ג'זירה, 7 באוקטובר 2013
  2. ^ "מתוך הסרט "בחזרה למוצב המזח".
  3. ^ עתי"ם, ספר תורה הוחזר ממצרים לישראל אחרי 28 שנה, באתר ynet, 6 ביולי 2000
  4. ^ מוצג החודש: ספר התורה שחזר מהשבי המצרי, אתר היכל שלמה
  5. ^ יד לנופלים חטיבה 14.
  6. ^ עיטור המופת, טוראי אביחיל פלד, www.gvura.org
  7. ^ צל"ש הרמטכ"ל, סא"ל אהוד שלח ז"ל, www.gvura.org

קואורדינטות: 29°55′40.3″N 32°33′40.5″E / 29.927861°N 32.561250°E / 29.927861; 32.561250