חטיבה 14

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Brigade 14 sign.svg

חטיבה 14 (חטיבת המחץ, או בכינויה "חטיבת הביזון") חטיבת שריון שפורקה ואוחדה מחדש מספר פעמים. בעבר החטיבה הורכבה בחלקה מכוח סדיר ובחלקה מכוח מילואים. היא נודעה בעיקר בזכות השתתפותה בקרב אום-כתף במלחמת ששת הימים, באבידות הרבות שספגה במלחמת יום הכיפורים בעת שנשאה בנטל העיקרי של בלימת הכוחות המצרים שחצו את תעלת סואץ, ובכיבוש החווה הסינית בקרב שאיפשר את צליחת התעלה והכרעת חזית הדרום.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חטיבת עציוני

במקור התבססה חטיבה 14 על חטיבה 6 ההיסטורית ממלחמת העצמאות, חטיבה שפורקה בשנת 1949.

ב-1955 הוקמה חטיבה 6 מחדש כחטיבת חי"ר במילואים הכפופה לפיקוד המרכז. החטיבה לא נטלה חלק במלחמת סיני. בספטמבר 1958 שונה שמה לחטיבה 14, וממאי 1959 הוכפפה לפיקוד הדרום.

מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חטיבה 14 הייתה חטיבת החוד באוגדה שפעלה בציר המרכזי בפיקודו של אריק שרון. החטיבה פעלה תחת פיקודו של מרדכי ציפורי.באותה עת הייתה זו חטיבה שחלקה סדיר וחלקה מילואים. הכוחות הסדירים: גדוד 52 - טנקי שרמן M50 ו-M51 ופלוגת טנקים מסוג AMX-13, בפיקודו של ששון יצחקי, וגדוד 63 - טנקי צנטוריונים שהופעל על ידי ביסל"ש בפיקודו של נתן (נתק'ה) ניר. כוחות המילואים היו: גש"פ 226, שני גדודי חרמ"ש - גדוד 58 וגדוד 83, שתי פלוגות חרמ"ש שפעלו בצמוד לגדודי הטנקים, פלוגת סיור ופלוגת הנדסה. פלוגת ה-AMX-13 צורפה לסיירת שקד.

קרב ההבקעה העיקרי בגזרה המרכזית היה על מתחמי אום-כתף. בשלב ראשון נכבש תוך שעתיים על ידי כוחות החטיבה מוצב החוץ - טראת אום בסיס. פריצה זו נועדה לסלול את הדרך לכיבוש מתחמי אבו עגילה.

כסיוע לקרב המשולב הוסקו בליל ה-6 ביוני כוחות צנחנים מחטיבה 80 בעורף מתחם אום-כתף במטרה לפגוע בסוללות התותחים ולזרוע בלבול בכוח המצרי. את קרב הפריצה המשוריין עצמו ניהל ששון יצחקי, מפקד גדוד 52. פריצת הטנקים את הקו הראשון לפנות בוקר, התאפשרה לאחר שכוחות נח"ל וחי"ר של חטיבה 99 בפיקוד יקותיאל אדם החלו בכיבוש היעד המצרי המבוצר שכלל תעלות בטון ארוכות ומצדיות רבות. כשכוחות החי"ר הצה"לי הגיעו לציר המרכזי בתוך היעד המבוצר החלה פריצת השריון. עם אור בוקר ה-6 ביוני הסתיים כיבוש היעד כולו על ידי החי"ר הצה"לי. כוחות חטיבה 14 נעו מערבה בתוך היעד תוך ניהול אש מול השריון המצרי שהתרכז במתחם אום-כתף ובמתחם אום שיחאן. במקביל, נכבשה אבו עגילה על ידי גדוד 63 בפיקוד נתן ניר, שנע בציר אוגף מצפון דרך הדיונות.

בלילה שבין ה-6 ל-7 ביוני, נכנסה האוגדה למתחם בו היה אמור להימצא כוח שריון מיוחד מצרי, שרוכז במגמה לנתק את הנגב הדרומי ולכבוש את אילת. תחת זאת נתקלה החטיבה בג'בל חרים ב"מתחם רפאים" מוקף שדות מוקשים. החדירה לשדה המוקשים בלילה, גבתה קורבנות מפלוגת הסיור. האוגדה המשיכה בתנועה מהירה לכיוון דרום מערב לעבר מצודת נח'ל כאשר חטיבה 14 מובילה. עם התקרבותה לנח'ל, נערכה החטיבה במארב עם שתי זרועות תוך המתנה לכוחות הדיוויזיה השישית המצרית בפיקודו של גנרל שאזלי שנסוגו מאזור תמד מערבה תוך ניסיון להתחמק מניתוק וכיתור. שני גדודי החטיבה בסיוע אווירי ניטרלו תוך הפתעה את יחידות השריון של הדיוויזיה השישית.

אבידות הדיוויזיה השישית המצרית: כ-60 טנקים, כ-100 תותחים, כ-300 נגמשים ומשאיות, כ-1000 חללים.

עם סיום הקרב יצאה החטיבה במסע מהיר למיתלה תוך השמדת כוחות שונים. כיבוש נח'ל ושליטה על הציר נח'ל - מעבר המיתלה היוו את אקורד הסיום במלחמת ששת הימים של החטיבה עם מספר אבדות קטן יחסית.

הסבת החטיבה לחטיבה סדירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה אורגנה החטיבה מחדש, בתחילה צורף לחטיבה גדוד 9, והוקם גדוד חרמ"ש 195, ואילו מגדודי המילואים 58 ו-83 הוקמה חטיבת מרכבות הברזל. בנובמבר 1967 הוסב גדוד 52 לטנקי מגח והוקם גדוד 184, ואילו גדוד 195 הועבר לחטיבה 401.

מלחמת ההתשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שבין מלחמת ששת הימים ובין מלחמת יום הכיפורים החזיקה החטיבה, יחד עם חטיבה 401, את קו התעלה, שהשתרע לאורך 160 קילומטרים.

החטיבה כללה שני גדודי טנקים - גדוד 52 וגדוד 184, וכן גדוד 9 חרמ"ש שהוסב במלחמת ההתשה לגדוד טנקים אף הוא, כמו גדוד 195 בחטיבה 401.

מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרוץ מלחמת יום הכיפורים הייתה החטיבה, בפיקודו של אמנון רשף, מוצבת בגזרת תעלת סואץ. הייתה זו חטיבת השריון היחידה שהייתה בקרבת התעלה בפרוץ הקרבות.[1] החטיבה נפרסה לאורך כ-200 ק"מ וכללה 5 פלוגות טנקים – 56 טנקים, פלוגת סיור ופלוגת חרמ"ש. עם פרוץ המלחמה, משיקולי פריסה ומיקום, הועבר גדוד 52 לחטיבה 401. בהתאם, העבירה חטיבה 401 את גדוד 79, בפיקוד סא"ל מוני ניצני, לחטיבה 14. גדוד 9 היה כפוף מבחינה מבצעית לחטיבה המרחבית 275 שישבה בבלוזה בפיקודו של אל"מ פנחס נוי (אלוש) ולחם במסגרת זו. עם צליחת המצרים את התעלה החטיבה נלחמה ב-4 דיוויזיות מצריות (למעלה מ-30,000 חיילים מצריים), שכללו מאות טנקי אויב נשק אנטי-טנקי רב, ולוו בהפגזה של 1,100 קני ארטילריה וגיחות מטוסים.

ביממה הראשונה נפלו בחטיבה 90 לוחמים, 15 מהם - בתקרית בה נשלחו בטעות לתוך מארב קומנדו מצרי, שהיה ידוע לפיקוד. כל אנשי הקבוצה, למעט שניים, נהרגו. הפצועים נרצחו גם הם על ידי המצרים בדם קר כאשר אזלה תחמושתם וניסו להיכנע. גדוד 79 נשחק לחלוטין, ובתשיעי לחודש אוחדו שרידיו עם גדוד 196 מבית הספר לשריון. הגדוד המאוחד, בפיקוד סא"ל עמרם מצנע, נקרא גדוד 79, ופעל במסגרת החטיבה בהמשך ימי הלחימה. גדוד 184 של החטיבה נמחק כמעט כליל בימים הראשונים של הקרבות. גדוד 9 התפרק לגמרי ושרידיו, לרבות המג"ד סא"ל יום טוב תמיר, הצטרפו ליחידות אחרות ולחמו במסגרתן.[2] גדוד 52 בפיקוד סא"ל עמנואל סקל, השתייך לחטיבה 401, וסבל אבידות קשות.

החטיבה השתתפה בכל קרבות הבלימה, אך צורת הלחימה שנבחרה, פגעה ביכולת העמידה וההישרדות שלה: ראשית, למרות שהיה ידוע בשלב מסוים לפיקוד שכל המעוזים על שפת תעלת סואץ נשטפו בתקיפה המצרית המסיבית, כולל חוליות סאגרים קטלניות, הוחלט להמשיך ולנסות לחלץ את אנשי המעוזים. שנית, במקום לקבץ יחד כוח גדול יחסית, אגרוף שריון, הטנקים שנשלחו לסייע למעוזים, נעו ביחידות קטנות של 2-3 טנקים ונגמ"שים ובנתיבים צרים בין הביצות באזור התעלה - ועל כן היוו מטרה קלה לחוליות הסאגרים המצריות. ב-9 באוקטובר הצליח מג"ד 184, סא"ל שאול שלו לחלץ תחת אש ממתחם בשליטה מצרית על סיפון הטנק שלו את 33 לוחמי מוצב "פורקן". מספר שעות אחר כך נהרג שלו בהתקפה על מעוז "טלוויזיה" והחליפו קודמו בתפקיד, סא"ל אברהם אלמוג.

בהמשך המלחמה השתתפה החטיבה בקרב החווה הסינית. אוגדת שרון קיבלה את משימת כיבוש החווה הסינית וצליחת התעלה. בליל 14 באוקטובר מפקדת האוגדה הטילה את משימת כיבוש החווה הסינית על חטיבה 14. החטיבה השתתפה בקרב השריון הגדול ב-14 באוקטובר והשמידה חטיבת טנקים של האויב. החטיבה כבשה מחדש את הגדה המזרחית של התעלה ואת אזור "החווה הסינית" בקרב אכזרי ומתמשך ובכך איפשרה את הצליחה וההכרעה במלחמה. החטיבה מנתה ארבעה גדודי טנקים. כמו כן מנתה החטיבה שלושה גדודי חי"ר: יחידה 424 – סיירת שקד, "כוח "שמוליק", בפיקוד רס"ן שמואל ארד, שכלל שתי פלוגות צנחנים,[3] פלוגת צוערי חי"ר מבה"ד 1 בפיקוד רס"ן יצחק זמיר, וגדוד צנחנים במילואים 582 בפיקודו של נתן שונרי. למחרת בבוקר, החטיבה תוגברה בעוד 2 גדודי טנקים – 9 גדודים סה"כ. בליל דמים זה איבדה החטיבה 122 מלוחמיה ומתוך 95 טנקים, החטיבה נותרה עם 41 טנקים כשירים.

משה דיין ביקר בשדה הקרב ב-17 באוקטובר ובספרו אבני דרך,[4] מתאר את התופת שנגלתה לעיניו:

"שטח החווה הסינית חרוץ תעלות השקיה עמוקות. פזורים בו כמה בנינים, אחד מהם של שתי קומות. החווה היא ממזרח לתעלה, בין האגם המר לאסמעיליה. לא רק אריק [שרון] ואמנון [רשף], שעשו כאן את המלחמה בגופם, גם אני לא יכולתי להסתיר את רגשותיי. מאות כלי רכב קרבי פגועים ושרופים, קצתם עדיין מעלים עשן. טנקים ישראלים ומצריים בלולים אלה באלה, עשרות מטרים בלבד מפרידים ביניהם. מכוניות משא נטושות, פגזים וציוד אישי שנדרדרו מרכב בורח. ובתווך – סוללות סאם-2 וסאם-3. במרכז כל סוללה משגר מחופר בקרקע, וסביבו מכוניות עמוסות טילים – קצתם שלמים וקצתם פגועים, ואיזה נוזל צהוב מטפטף מהם. כל טנק שהתקרבנו אליו - קיוויתי שלא נגלה, מתחת לשחור השרפה, סימני צה"ל. הלב נצבט. הם לא היו מעטים. אינני טירון במלחמה ובמראותיה. אך כתמונה הזו לא ראיתי. לא במציאות, לא בציור ואף לא בסרטי קולנוע. שדה קטל עצום, משתרע לכל עבר, כמה שהעין משגת. הגוויות (חיילים מצריים) לא היו רבות. אבל הטנקים, הנגמ"שים, התותחים ומכוניות התחמושת, שרופים, פגועים, הפוכים ומעלים עשן, העידו על קרב האימים שהתחולל כאן".

החטיבה המשיכה להלחם ואיבטחה את הצליחה עד ה-19 באוקטובר יום בו היא צלחה את תעלת סואץ, כבשה את מערך "אורחה" והרגה 300 לוחמי קומנדו מצריים בלחימה בתעלות ובבונקרים שנמשכה יממה.

החטיבה נלחמה בקרבות העיקריים של המלחמה בחזית הדרום, ולמרות אבידותיה, חזרה והשתקמה, תוך כדי הלחימה, ותרמה לניצחון הצבאי במלחמת יום הכיפורים.

לאחר מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת יום כיפור התחלפו גדוד 52 וגדוד 79 מחטיבה 401 בשייכותם החטיבתית. לאחר הנסיגה לקו המיצרים נפרשו גדודי החטיבה בגזרה המרכזית בסיני ומפקדתה התמקמה בג'בל אום מחצה.

מלחמת לבנון ולאחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למלחמת לבנון הראשונה יצאה החטיבה מבסיסה החדש בבקעת סיירים אליו עברה במסגרת הנסיגה מסיני ב-1982. במלחמת לבנון לחמה החטיבה במסגרת אוגדה 90, נגד כוחות מחבלים לאורך רכס כפר משכי, ובהמשך נגד כוחות סוריים. החטיבה מנתה אז שני גדודי פטון סדירים - גדוד 184 בפיקוד משה עברי סוקניק וגדוד 79, גדוד פטון במילואים וגדוד חיר”ם סדיר, שהורכב מצוערי חי”ר בבה"ד 1. לאחר מכן נשארה החטיבה בלבנון, החזיקה את הקו בחזית המזרחית תחת פיקוד אוגדה 252, וכן הוקם גדוד פטון סדיר נוסף (78). בתחילת 1985 (לקראת הנסיגה לקו הסגול) החליפה את חטיבה 500 בגזרה המזרחית וביצעה את הנסיגה במסגרת מבצע טבלה סובבת. ב - 1985 פורקה החטיבה במסגרת צמצום מערך השריון. ב 1990 הוקמה מחדש כחטיבת מילואים של טנקי פטון על ידי שינוי שם חטיבה 330 (עוצבת אורנים) מאוגדה 252.[5] ב-2004 פורקה החטיבה שוב, אך בעקבות בקשתו של אמנון רשף, שמה ומורשתה הועברו לחטיבת מילואים 896 (עוצבת כוכבי האש) מאוגדה 252.[6] ב-2014 במסגרת צמצום כוחות השריון וסגירת מערך טנקי המגח ומרכבה סימן 1, מוזגה החטיבה עם חטיבה 278 (עוצבת קרני ראם) מאוגדה 252.[7]

גדוד 79[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרוץ המלחמה, משיקולי מיקום ופריסת כוחות, הועבר הגדוד לפיקוד חטיבה 14 (שבהתאם העבירה את גדוד 52 לחטיבה 401). הגדוד כלל שתי פלוגות טנקים – פלוגה ו’ בפיקודו של זאב פרל, ופלוגה ח’ בפיקודו של עמוס וינטרוב. הגדוד השתתף בלחימה לבלימת הכוחות המצריים הצולחים. מאוחר יותר תוגבר הגדוד בפלוגת טנקים נוספת ז’, בפיקודו של אברהם שמיר שהיוותה אוסף של אנשי צוות מבית הספר לשריון שלחמה עם הסמג”ד יעקב יעבץ.

עד ל-9.10, נפגע קשה צוות הפיקוד. הסמג”ד יעקב יעבץ ומ”פ ח’ עמוס וינטרוב נהרגו. מ”פ ו’ זאב פרל ומ”פ ז’ אברהם שמיר נפצעו. ב-7.10 נפצע קשה ופונה המג"ד מוני ניצני. הגדוד חדל לתפקד כיחידה תחת סד"כ חטיבה 14, והלוחמים שנותרו צורפו לגדודים 184 ו-196.

ב-9.10 שונה שמו, של גדוד 196 - במקור מבית הספר לשריון בפיקוד עמרם מצנע, לגדוד 79. סמג"ד נתן בן ארי. (פלוגות אחרות קובצו תחת גדוד חדש שקיבל את המספר 196).

הגדוד המשיך ונטל חלק בקרב השריון ב-14 בחודש, במבצע אבירי לב, קרב החווה הסינית ,באבטחת ‘מסדרון הצליחה’ ובקרבות בצד המערבי של תעלת סואץ.

לאחר מלחמת יום כיפור הגדוד פעל במסגרת חטיבה 14. עד מלחמת לבנון הראשונה נשאר עם החטיבה בסיני. לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים עבר לבקעת סיירים.

במבצע “שלום הגליל” לחם כגדוד סדיר, במסגרת חטיבה 14 לאורך רכס כפר משכי, ובהמשך נגד כוחות סוריים. לאחר המלחמה נשאר עם החטיבה בלבנון, ונטל חלק בהחזקת הקו בחזית המזרחית.

מפקדי הגדוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופה שם הערות
1972 - 1973 שלמה ניצני פיקד על הגדוד במלחמת יום כיפור, עד לפציעתו.
1973 - 1973 עמרם מצנע פיקד על הגדוד המאוחד 196/79, בהמשך מלחמת יום כיפור, עד לפציעתו. לימים אלוף.
1973 - 1974 נתן בן ארי החליף את עמרם מצנע במהלך מלחמת יום כיפור
1976 - 1975 אברהם בן ארצי
1977 - 1976 נחמן ריבקין

חטיבות שקיבלו את השם, מספר וסמל של חטיבה 14[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקדי החטיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקדיה בתקופת הראשונה כחטיבה 6:

שם תקופת כהונה הערות
אלוף דוד שאלתיאל 1948
סגן אלוף משה דיין 1948 - 1949 לימים הרמטכ"ל ה-4
סגן אלוף יצחק פונדק 1949

מפקדיה כחטיבה 14:

שם תקופת כהונה הערות
אל"ם ישראל טל (טליק) 1955 - 1956 לימים סגן הרמטכ"ל וראש אג"ם
סא"ל שמעיה בקנשטיין 1956 - 1959
אל"ם ברוך בר-לב 1959 - 1962
אל"ם שלמה להט (צ'יץ) 1962 - 1965 לימים ראש אכ"א וראש עיריית תל אביב
אל"ם מוסה פלד 1965 - 1967 לימים מפקד גייסות השריון
אל"ם מרדכי ציפורי 1967 - 1968 מלחמת ששת הימים
אל"ם קלמן מגן 1968 - 1969
אל"ם ברוך הראל 1969 - 1971
אל"ם מרדכי אביגד 1971 - 1972
אל"ם אמנון רשף 1972 - 1974 מלחמת יום כיפור. לימים מפקד גייסות השריון
אל"ם עמי רדיאן 1974 - 1975
אל"ם יעקב לפידות 1975 - 1976 לימים מפקד המכללה לביטחון לאומי
אל"ם עמיר יפה 1976 - 1977
אל"ם אברהם אלמוג 1977 - 1978
אל"ם יוסף אלדר 1978 - 1980 לימים קצין חינוך ראשי
אל"ם דני יתום 1980 - 1981 לימים ראש המוסד
אל"ם דוד שובל 1981 - 1982 מלחמת לבנון הראשונה
אל"ם מנשה ענבר 1982 - 1984
אל"ם יצחק בריק 1984 - 1985 לימים מפקד המכללות הצבאיות ונציב קבילות החיילים
אל"ם צביקה קן-תור 1985
אל"ם מנשה גולדבלט 1990 - 1997
אל"ם רוני בני 1997 - 1999
אל"ם מוטי כידור 1999 - 2003
אל"ם בן ציון גרובר 2004 - 2007
אל"ם יעקב בנג'ו 2007 - 2009
אל"ם צחי שגב 2009 - 2011
אל"ם חיים עידו 2011 - 2013
אל"ם גרמן גיטלמן 2013 - 2015 כיום סגן מפקד אוגדה 162
אל"ם מורן עומר 2015 -

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אמנון רשף, "לא נחדל! - חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים", הוצאת דביר, 2013.
  • משה גבעתי, בדרך המדבר והאש - תולדות גדוד 9, תל אביב: הוצאת 'מערכות' וההוצאה לאור של משרד הביטחון, תשנ"ד-1994, ע"מ 376 - 434.
  • מעוזיה סגל, עדויות מגובה החול – קרב הצנחנים בחווה הסינית, הוצאת מודן, 2007, עמודים 354-383.
  • עמירם אזוב, צליחה, 60 שעות באוקטובר 1973, הוצאת דביר, 2011.
  • אילן כפיר, "אחי גיבורי התעלה", הוצאת ידיעות ספרים, 2003.
  • אהוד מיכלסון, אבירי לב - גדוד 184, תל אביב: משרד הביטחון, 2003.
  • רונן ברגמן וגיל מלצר, מלחמת יום כיפור – זמן אמת, הוצאת משכל, 2004.
  • אילן כפיר, "החווה הסינית: קרב השריון הגדול בסיני שהכריע את מלחמת יום כיפור", תל אביב הוצאת ספרית מעריב, 2012.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ למרות הכוננות שהוכרזה ב-3 באוקטובר, החטיבה השנייה של אוגדת סיני - חטיבה 401, לא הועברה לכיוון התעלה, אלא ישבה בקו רפידים-ביר תמדה ונעה לכוון התעלה רק כמה שעות לפני פתיחת המלחמה - על שרשראותיה.
  2. ^ ספר חללי גדוד 9, מלחמת יום הכיפורים, בעריכת אנשי הגדוד, ספרית הפועלים, תשל"ט-1979
  3. ^ עמירם אזוב, צליחה, 60 שעות באוקטובר 1973, הוצאת דביר, 2011, עמוד 119, "בשעה 22:00 הורה רשף לרס"ן שמוליק [ארד]- מפקד כוח חי"ר מובחר, שכלל שתי פלוגות צנחנים צעירות, ושכונה על שמו- לנוע צפונה ולסייע בחילוץ נפגעים".
  4. ^ משה דיין, אבני דרך: אוטוביוגרפיה, (בהוצאת עידנים דביר, 1982), כרך שני, עמ' 652.
  5. ^ אורי אגמון בהיותו מח"ט 330 פעל עם מח"טים של החטיבה לשמר את שמה ואת סמלה. לאחר התמנותו למפקד אוגדה 252 מימש זאת - ראו פרק "פירוקים והקמות של החטיבה" באתר חטיבה 14
  6. ^ אמנון רשף,איך שרדה חטיבה 14 שינויים בצה"ל..., אתר חטיבה 14
  7. ^ שאול נגר, חטיבה 14 - מותג ומורשת שריונאית שיוסיפו להתקיים, אתר יד לשריון