מושבה

מושבה היא צורת התיישבות כפרית המתבססת על בעלות פרטית על הקרקע, על הבית ועל המשק, שהתפתחה בימי העלייה הראשונה. המושבות בראשית ימיהן התבססו בעיקר על ענפי החקלאות השונים.

המושבה יבנאל

השימוש במונח "מושבה" (קולוניה) לאיפיון צורת התיישבות זו מקורו בכפרים היהודיים שהוקמו בדרום רוסיה לקראת סוף המאה ה-19.

תולדות המושבות

פתח תקווה, הנחשבת כ"אם המושבות", הוקמה בשנת 1878 בידי יוצאי היישוב הישן בירושלים, לאחר ששבועות אחדים קודם קמה התיישבות דומה בגיא אוני על ידי יוצאי היישוב הישן בצפת. בשנת 1882 נוסדו בידי עולים ממזרח אירופה, אנשי "חיבת ציון", המושבות ראשון לציון, זכרון יעקב וראש פינה (שהייתה למעשה התיישבות מחודשת בגיא אוני). בשנים שלאחר מכן חידשו העולים חובבי ציון את המושבה פתח-תקוה (שנעזבה בינתיים) והקימו מושבות נוספות כמו נס ציונה, גדרה, רחובות וחדרה.

מתיישבים אלה, שנהוג היה לכנותם "איכרי המושבות", פתחו פרק חדש בתולדות ההתיישבות בארץ ישראל. הם היו הראשונים להגשים את רעיונות התחייה הלאומית ברוחם של הוגי הציונות באירופה - חיי יצירה בארץ ישראל המושתתים על חיי כפר וחקלאות. עלייתם נקראה, על כן, "העלייה הראשונה", אף כי הייתה עלייה לארץ גם קודם לכן.

מפעל חלוצי זה של התיישבות לא היה סיפור הצלחה מבחינה כלכלית. תנאי אקלים וקרקע קשים, חוסר נסיון חקלאי של המתיישבים, מערכת שירותים כושלת ועוינות כללית של השלטונות העות'מאנים - כל אלה פגעו במושבות וסיכנו את קיומן.

תמיכת הברון

המושבות ניצלו מהתמוטטות כלכלית בעיקר בשל עזרתו של הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. רוטשילד, שכונה בצדק "הנדיב הידוע", לקח תחת חסותו את רוב מושבות חובבי ציון. הוא השקיע בהן כספים רבים בפיתוח תשתיות ושירותי הציבור, בחקלאות מתקדמת ובתעשייה (במיוחד ביקבים). רוטשילד גם רכש אדמות נוספות והקים מושבות חדשות ברחבי הארץ, בהן מזכרת בתיה (עקרון), באר טוביה (קוסטינה) ומטולה. המושבות אמנם ניצלו מהתמוטטות, אף התבססו וגדלו היטב, אולם נאלצו לשלם באובדן עצמאותן כשהן הועברו לידי פקידי הברון לניהול. מושבות אלו נודעו כ-"מושבות הברון".

מאוחר יותר הועבר ניהול המושבות לידי פקידי יק"א, חברה שנוסדה על ידי הברון מוריס דה הירש אך כל פעולותיה בארץ - כולל ההתיישבות באזור הגליל התחתון והקמת המושבות הנוספות בשנת 1901 כפר תבור(מסחה), יבניאל(ימה), אילניה(סג'רה), מנחמיה(מלחמיה) מומנו ונוהלו על ידי הברון רוטשילד.

מושבות נוספות הוקמו בארץ בתקופות העלייה השנייה (בעיקר בגליל), השלישית (למשל בנימינה), הרביעית (רמת גן, הרצליה ואחרות), החמישית (נתניה, נהריה) וכן הלאה.

מרבית המושבות במרכז הארץ הפכו עם השנים לערים ועיירות עם ענפי מסחר, תעשייה ושירותים, תוך שהן שומרות על זיקה מסוימת לחקלאות.

המושבה במדינת ישראל

מדינת ישראל לא הכירה במושבה כ"צורת יישוב מוכרת", ולכן רוב המושבות הוכרזו לאחר קום המדינה כרשויות מקומיות- במעמד של מועצה מקומית או עירייה. הכרח זה- שלא להכיר במושבה כצורת יישוב אלא להסב אותו לרשות מקומית- יצרה מציאות של עשרות כפרים המנוהלים על ידי "מועצה-מקומית"- צורת מינהל שנועדה עבור עיירות (כנרת, מנחמיה). רק מושבות מעטות, קטנות במיוחד, הוכרו ככפרים (מצפה, אילניה, יקנעם). אך כיוון ש"מושבה" איננה "צורת יישוב מוכרת", הם נקראו מעתה מושבים, צורת היישוב הדומה ביותר למושבה.

עם השנים, רוב המושבות הקטנות הוגדלו לכדי ערים (כמו נתניה וחדרה), או צורפו ליישובים סמוכים גדולים יותר (כמו גבעת עדה, כפר אהרון, פרדס חנה-כרכור ובית-גן).

לקריאה נוספת

• מנחם הכהן, 1969, על הראשונים.
• חיים גבתי, 1981, מאה שנות התיישבות.
• יוסי בן-ארצי, 1988, המושבה העברית בנוף הארץ.
• רן אהרנסון, 1990 הבארון והמושבות.
• זאב ענר (עורך), 1996, סיפורי מושבות.
• רן אהרנסון, 2004, לכו ונלכה: סיורים במושבות הראשונות.