מיכאל הנקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מיכאל הנקה
Michael Haneke
מיכאל הנקה בפסטיבל קאן של 2009
מיכאל הנקה בפסטיבל קאן של 2009
לידה 23 במרץ 1942 (בן 76)
מינכן שבגרמניה
עיסוק תסריטאי ובמאי קולנוע
מקום לימודים אוניברסיטת וינה עריכת הנתון בוויקינתונים
שנות הפעילות 1974 ועד היום
פרסים שבלייה בלגיון הכבוד
מפקד מסדר האמנויות והספרות
רומי
אות הזהב לשירות העיר וינה
פרס קונרד וולף (1998)
פרס נסיך אסטוריאס לאמנות (2013)
צלב המפקד במסדר ההצטיינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
פרס סונינג (2014) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מיכאל הַנֶקֶה (גרמנית: Michael Haneke; נולד ב- 23 במרץ 1942) הוא במאי ותסריטאי אוסטרי שנוי במחלוקת, הידוע בסגנונו המטריד והקר ובמנהגו לשבור מוסכמות קולנועיות מקובלות. הוא מביים לקולנוע, לטלוויזיה, לתיאטרון ולאופרה. סרטיו עוסקים בביקורת שלילית על החברה המודרנית. הוא יצר סרטים בגרמנית, בצרפתית ובאנגלית, ונחשב בדרך כלל לבמאי האוסטרי החשוב ביותר של תקופתו. [1]

כקולנוען מושפע הנקה בעיקר מהקולנוע האירופי הקלאסי, בין השאר מהבמאים רובר ברסון, קשישטוף קישלובסקי, אנדריי טרקובסקי ומיכלאנג'לו אנטוניוני. הוא זכה בגרנד פרי ובפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן על סרטיו "המורה לפסנתר" ו"מחבואים", בהתאמה. חמישה מסרטיו עמדו לזכייה בפרס דקל הזהב, מתוכם זכו בו "סרט לבן", ו"אהבה".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנקה נולד לתוך עולם הקולנוע - אביו היה שחקן ובמאי ואמו הייתה שחקנית. הוא נולד במינכן שבגרמניה, עבר עם הוריו לאוסטריה וגדל בעיר וינר נוישטאדט שבאוסטריה תחתית. הוא למד באוניברסיטת וינה פילוסופיה, פסיכולוגיה ודרמה, זאת לאחר שנכשל בניסיונותיו להיות שחקן ומוזיקאי. לאחר לימודיו הוא עבד כמבקר קולנוע ובין השנים 1967–1970 עבד כעורך בתחנת הטלוויזיה הציבורית הדרום גרמנית "SWR". לאחר מכן עבד כמחזאי, וביים מספר הצגות, שהועלו ברחבי אירופה. ב- 1973 היה לבמאי טלוויזיה וביים שורה של סרטי טלוויזיה אוסטריים בשנות השבעים והשמונים.

סרט הבכורה של הנקה כבמאי קולנוע היה "היבשת השביעית" (1989), בו הראה אלמנטים שיחזרו בסרטיו הבאים: האלימות וסגנונו הבלתי מתפשר. שלוש שנים אחר כך ביים את סרטו השנוי במחלוקת, "הווידאו של בני", אשר הביא לו את הפריצה ואת ההכרה וזיכה אותו בפרס האקדמיה הארופאית. שלושת סרטיו הראשונים של הנקה מהווים את "טרילוגיית ההתקרחנות", מונח שנטבע על רקע הצהרתו של הבמאי כי סרטים אלה מהווים, כלשונו, "דיווחים על ההתקדמות בתהליך ההתקרחנות הרגשית של המדינה שלי". [1]

ב-1997 יצא "משחקי שעשוע", באמצעותו העביר הנקה ביקורת שלילית על השפעתה של האלימות המוצגת באמצעי התקשורת, כהמשך לסרט "הווידאו של בני". הסרט עסק בשני צעירים פסיכופטים הפולשים לבית קיץ של זוג תמים ומתעללים בהם באופן סאדיסטי חסר גבולות, וכלל סצנות ארוכות ועריכה איטית. הצלחתו הגדולה ביותר עד אז באה בעקבות סרטו "המורה לפסנתר" (2001), שהציג מערכת יחסים פרוורטית בין מורה לפסנתר חובבת מזוכיזם לבחור צעיר המאוהב בה. על הסרט קיבל הנקה את פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן. ב-2003 ביים את "שעת הזאבים", סרט שכתב עוד לפני יצירתו של "הווידאו של בני" אך יציאתו נדחתה בשל מגבלות תקציב. שנתיים אחר כך יצא סרטו עטור השבחים "מחבואים", בכיכובם של ז'ולייט בינוש ודניאל אוטיי, שזיכה אותו בפרס הבימוי בפסטיבל קאן, כמו גם את פרס הבימוי באוסקר האירופאי. ב-2007 יצאה הפקה אמריקאית מחודשת ל"משחקי שעשוע" בבימויו של הנקה ובכיכובה של נעמי ווטס, שהיוותה העתק מדויק של סרטו מ-1997. ב-2009 יצא "סרט לבן", סרטו דובר הגרמנית הראשון מאז 1997, שהוצג בשחור-לבן.

הנקה ביים לתיאטרון מחזות בגרמנית של סטרינדברג, גתה והיינריך פון קלייסט. ב-2006 עלתה האופרה הראשונה בבימויו, "דון ג'ובאני", באופרה הלאומית של פריז.

סגנונו ונושאים ביצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסרטיו של הנקה נושאים משותפים רבים, ביניהם השפעתה המנוונת לכאורה של תקשורת ההמונים בימינו על הדרך בה תופס האדם את המציאות, והניכור החברתי הגדול השורר לדעתו בחברה המודרנית, בעיקר ב"מדינות מפותחות". הנקה נחשב לאחד המבקרים הגדולים של הקולנוע האמריקאי, בין השאר על רקע המניפולטיביות לכאורה של סרטי מתח אמריקאיים, וה"אימפריאליזם התרבותי" כלשונו של ארצות הברית בכלל. [2] לשם התמודדות עם "אימפריאליזם" זה, הנקה נוהג ליצור את סרטיו כהפקות משותפות בין מספר מדינות תוך ניצול העובדה שהוא דובר גרמנית וצרפתית, דבר שמאפשר לו קצב מהיר יותר של יצירת סרטים מזה של במאים אירופאיים אחרים.

הנקה יוצר את סרטיו כפרודיות, ואף תיאר חלק מהם ("משחקי שעשוע", "המורה לפסנתר", "שעת הזאבים" ו"מחבואים") כפרודיות על סוגות קולנועיות ספציפיות. לגירסתו, רעיון הסוגה הקולנועית הוא שקרי מעצם הווייתו ומתאים ליוצרים המתייחסים לקולנוע כעסק ולא כאמנות. [3]

מוטיב חוזר בסרטיו של הנקה הוא המשפחה הבורגנית הקטנה, בדרך כלל בת שלוש הנפשות, כאשר שמותיהם של ההורים נשארים זהים מסרט לסרט - וריאציות של השמות אנה וגאורג (ז'ורז' בצרפתית וג'ורג' באנגלית), בדומה למתרחש בסרטיו של קלוד שברול. [4]

מאפיין נוסף של סרטיו הוא שאין להם סוף ברור: הם נוהגים להסתיים כשהצופה מרגיש שהסרט עדיין באמצע העלילה.

סרטיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנקה פעל כבמאי טלוויזיה באוסטריה מאמצע שנות השבעים עד סוף שנות התשעים. סרט הטלוויזיה האחרון שלו הוא "הטירה" (1997) שמבוסס על ספרו של פרנץ קפקא. הרשימה הבאה כוללת את סרטי הקולנוע בבימויו של הנקה. הוא כתב את התסריט המקורי לכל אחד מהם, מלבד "המורה לפסנתר" אותו עיבד לקולנוע על פי ספרה של אלפרידה ילינק.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פסטיבל קאן:
    • לחיות על הקצה: פרס איגוד המבקרים האקומני
    • המורה לפסנתר: גרנד פרי
    • מחבואים: הבמאי הטוב ביותר, פרס איגוד המבקרים הבינלאומי, פרס איגוד המבקרים האקומני
    • סרט לבן: דקל הזהב, פרס איגוד המבקרים הבינלאומי, פרס הקולנוע מטעם מערכת החינוך הלאומית הצרפתית
  • פרס גלובוס הזהב:
    • אהבה: הסרט הזר הטוב ביותר
  • פרסי הקולנוע האירופאי:
    • הווידאו של בני: פרס איגוד המבקרים הבינלאומי
    • מחבואים: הבמאי הטוב ביותר, פרס איגוד המבקרים הבינלאומי
    • סרט לבן: הבמאי הטוב ביותר, התסריט הטוב ביותר
    • אהבה: הבמאי הטוב ביותר
  • פסטיבל לוקרנו:
    • היבשת השביעית: פרס ארנסט ארטריה
  • פרס מעגל המבקרים של לוס אנג'לס:
    • מחבואים: הסרט הזר הטוב ביותר
  • פסטיבל שיקגו:
    • משחקי שעשוע (1997): הבמאי הטוב ביותר
  • פנטספורטו:
    • משחקי שעשוע (1997): פרס המבקרים, פרס מיוחד מטעם חבר השופטים (במשותף עם "פודו: הדור הבא" מאת טאקאשי מיאיקה)
  • פסטיבל סן סבסטיאן:
    • סרט לבן: סרט השנה של איגוד המבקרים הבינלאומי
  • פסטיבל סיטגס:
    • 71 פרגמנטים מכרונולוגיה מקרית: הסרט הטוב ביותר, התסריט הטוב ביותר, פרס איגוד התסריטאים הקטלוני
    • שעת הזאבים: התסריט הטוב ביותר, פרס המבקרים
  • פסטיבל ויאדוליד:
    • מחבואים: פרס לכבוד יובל ה-50 לפסטיבל (במשותף עם "מנדרליי" מאת לארס פון טרייר)
  • פסטיבל וינה:
    • הווידאו של בני: הסרט הטוב ביותר
  • פרסי הקולנוע הגרמני:
    • המורה לפסנתר: הסרט הזר הטוב ביותר
  • פרס מעגל המבקרים של אוסטרליה:
    • מחבואים: הסרט הזר הטוב ביותר

מועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פסטיבל קאן - דקל הזהב:
    • משחקי שעשוע (1997)
    • לחיות על הקצה
    • המורה לפסנתר
    • מחבואים
  • פרס באפט"א לסרט הטוב ביותר בשפה שאינה אנגלית:
  • פרסי סזאר:
    • מחבואים: הבמאי הטוב ביותר, התסריט המקורי הטוב ביותר
  • פרסי הקולנוע האירופאי:
    • המורה לפסנתר: הבמאי הטוב ביותר (בחירת הקהל), התסריט הטוב ביותר
    • מחבואים: התסריט הטוב ביותר
  • פרס מעגל המבקרים של לונדון:
    • משחקי שעשוע (1997): במאי השנה
    • סרט לבן: במאי השנה, תסריטאי השנה
  • פסטיבל שיקגו:
    • משחקי שעשוע (1997): הסרט הטוב ביותר
  • פרס אינדפנדנט ספיריט:
    • המורה לפסנתר: הסרט הזר הטוב ביותר
  • פסטיבל סיטגס:
    • שעת הזאבים: הסרט הטוב ביותר
  • פסטיבל ויאדוליד:
    • משחקי שעשוע (1997): הסרט הטוב ביותר
    • מחבואים: הסרט הטוב ביותר

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מיכאל הנקה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]