מיכאי הראשון, מלך רומניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מיכאי הראשון, מלך רומניה
Majestatea Sa Mihai I, Rege al României
King Michael I of Romania by Emanuel Stoica.jpg
מיכאי הראשון בשנת 2007
מדינה רומניהרומניה  רומניה
תאריך לידה 25 באוקטובר 1921 (בן 95)
מקום לידה ארמון פלש, סינאיה, ממלכת רומניה רומניהרומניה
דת הכנסייה האורתודוקסית הרומנית עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג אנה, מלכת רומניה
שושלת בית הוהנצולרן-זיגמרינגן
תואר מלך רומניה
אב קרול השני, מלך רומניה
אם אלנה, נסיכת יוון ודנמרק
צאצאים ראו בהמשך
מלך רומניה
תקופת כהונה 20 ביולי 19278 ביוני 1930 (שנתיים ו-46 שבועות)
הקודם פרדיננד הראשון, מלך רומניה
הבא קרול השני, מלך רומניה
מלך רומניה
תקופת כהונה 6 בספטמבר 194030 בדצמבר 1947 (7 שנים ו-16 שבועות)
הקודם קרול השני, מלך רומניה
הבא אין, המלוכה התבטלה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
בית המלוכה של רומניה
הוהנצולרן - זיגמרינגן
Kingdom of Romania - Big CoA.svg
קרול הראשון
המלכה:

צאצאים:

  • הנסיכה מריה (1870 - 1874)
פרדיננד הראשון
המלכה:

צאצאים:

קרול השני
המלכה:

צאצאים:

מיכאי הראשון
המלכה:

צאצאים:

מיכאי הראשון, מלך רומניה (Mihai I) משושלת הוהנצולרן - זיגמרינגן (נולד ב־25 באוקטובר 1921), בסינאיה, כבנו של קרול השני, מלך רומניה והנסיכה אלנה, אחותו של פאולוס, מלך יוון. מיכאי הוא חימש (נכד הנכד) של המלכה ויקטוריה ובן דוד מדרגה שלישית של אליזבת השנייה.

מיכאי שלט ברומניה פעמיים. בפעם הראשונה הוא הוכתר אחרי מות סבו פרדיננד הראשון, מלך רומניה (ויתור אביו על הכתר בדצמבר 1925) ב־20 ביולי 1927 ושלט עד ה־8 ביוני 1930 כשהודח על ידי אביו. בפעם השנייה שב לכס המלכות ב־6 בספטמבר 1940 במקום אביו שוויתר על הכס בפעם השנייה ושלט עד 30 בדצמבר 1947, כאשר נאלץ לוותר על מלכותו לטובת המשטר הקומוניסטי שתפס את השלטון.

מיכאי שלט בימי מלחמת העולם השנייה, בתקופת המשטר הפרו נאצי של מרשל יון אנטונסקו. כשהכוחות הצבאים של ברית המועצות חדרו לרומניה, הוא ארגן את מעצרו של אנטונסקו. הוא התנגד למשטרים הפרו קומוניסטים שקמו לאחר המלחמה, לכן אולץ לוותר על מלכותו ויצא לגלות בשווייץ. חזרתו התאפשרה רק בשנת 1997, לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי.

מיכאי נקרא על שמו של מיכאי האמיץ, גיבור לאומי רומני. החל משנת 2008 הוא חבר לשם כבוד של האקדמיה הרומנית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכאי נולד ב-25 באוקטובר 1921 בארמון פלש שבסינאיה, לקרול, נסיך הכתר של רומניה ולאלנה, נסיכת יוון ודנמרק, בתם של קונסטנטינוס הראשון, מלך יוון וסופיה, נסיכת פרוסיה.

בשנת 1922 לקח אביו לפילגש את אלנה לופסקו, גרושתו של קצין צבא, בתם של רוקח יהודי שהתנצר ורקדנית וינאית קתולית ממוצא יהודי, וכעבור שנה ברחו השניים מרומניה. בשנת 1925 הודיע קרול שהוא מוותר על זכותו לירושת הכתר לטובת בנו, מיכאי, ואכן לאחר מות סבו פרדיננד הראשון, מלך רומניה בשנת 1927 הוכתר מיכאי למלך רומניה. מכיוון שמיכאי היה בן חמש בלבד, הוחלט על הרכבת מועצת עוצרות שתנהל את המדינה עד להתבגרות המלך. בראש המועצה, שמנתה שלושה אישים, הוצב הנסיך ניקולאה, אולם ניקולאה, שהוזעק מבריטניה על כורחו, לא היה פעיל בענייני המדינה.

בשנת 1930 שב אביו קרול לרומניה, הדיח את מיכאי והוכתר כמלך רומניה לאחר שהבטיח להיפרד מפילגשו. בנובמבר 1939 עם הגיעו לגיל 18, הצטרף מיכאי לסנאט הרומני.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר האולטימטום הסובייטי, שאילץ את רומניה לצאת מבסרביה, ותכתיב וינה, שאילץ את רומניה לצאת מצפון טרנסילבניה ומהקדרילטר, דעת הקהל הרומנית הייתה נסערת מאוד וכדי להרגיעה הזמין קרול את הגנרל יון אנטונסקו להרכיב את הממשלה. בלחצו של אנטונסקו ובשל דעת הקהל, הודיע קרול השני בספטמבר 1940 על ויתור על המלוכה לטובת בנו, מיכאי.

מיכאי החזיק בתפקידו במהלך מלחמת העולם השנייה, אולם תפקידו היה ייצוגי והשליטה בפועל הייתה בידי יון אנטונסקו. כל עוד כוחות הציר התקדמו בתחומי ברית המועצות וגם בחזיתות אחרות, לא היו חולקים על דרכו של יון אנטונסקו ועל הנהגתו, אך כשנראה היה שיש שינוי במערכה הצבאית, החלו גורמים שונים בצמרת הרומנית לחפש דרכים לחילוץ רומניה מהמלחמה. הרומנים יצרו מגעים עם נציג בריטי באנקרה ובעקבות המלצת הבריטי עם דיפלומט סובייטי בקהיר. אנטונסקו עצמו ניסה לקיים מגעים עם דיפלומטים סובייטים בסטוקהולם, אך כל הניסיונות עלו בתוהו. לאחר קרב סטלינגרד הצבא הסובייטי התקדם וחדר לתחומי רומניה והגיע עד יאשי, העיר השנייה בגודלה ברומניה. באותה תקופה נפתחה החזית השנייה בצרפת ומנהיגי רומניה היו מודאגים.

בשיחות גישוש הגיב אנטונסקו לפונים אליו בסירוב מוחלט לעשות שלום נפרד תוך הצגת הטיעון ש"נתן את מילתו להיטלר" והוא לא יפר הבטחה. אנטונסקו עמד לפגוש את היטלר ב-5 באוגוסט 1944 והבטיח למלך רומניה לעלות בפני היטלר את האפשרות שרומניה תפרוש מהמלחמה. המלך העלה בפניו את החשש שאם אנטונסקו יגיד זאת להיטלר, הוא לא יחזור לרומניה. בשובו אמר אנטונסקו למלך, שלא מצא את הכוח לעלות את הנושא בפני היטלר. לפני שאנטונסקו נפרד מהיטלר, היטלר ייעץ לו על בסיס הניסיון באיטליה, שיתרחק מארמון המלך.

ההפיכה ברומניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגישושים השונים לקחו חלק מדינאים מכל המפלגות הרומניות הגדולות, כולל המפלגה הקומוניסטית הרומנית הלא חוקית, שנציגיה למגעים היו לוקרציו פטרשקנו ואמיל בודנראש, קציני צבא בכירים וביניהם הגנרלים קונסטנטין סנטסקו, אאורל אידאה ויון נגולסקו וחוגי מלך רומניה. מירוף הקומוניסטים למגעים נועד, בין היתר, להבטיח את תמיכת הפועלים המאורגנים (בודנראש הצהיר במהלך המגעים על קיומם של 12,000 פועלים מוכנים לפעולה, הצהרה חסרת כיסוי של ממש), שהיו אמורים לספק את כוח האדם להפיכה. הם התקשו למצוא את המועד הנכון למעשה, כי ברומניה שהו יחידות צבאיות גרמניות והיה חשש מתגובתן. לאחר שלצורכי המלחמה הוציא המטה הגרמני מרומניה דיוויזיה משוריינת, החליטו הקושרים לפעול ב-26 באוגוסט והמלך הזמין לתאריך זה את יון אנטונסקו לארוחה חגיגית בארמון המלך.

הארמון המלכותי בבוקרשט, המקום בו נעצרו יון אנטונסקו ואנשי המפתח בממשלו - התמונה מ-1941

ב-22 באוגוסט נודע לאחד אחד הקושרים, שאנטונסקו מודאג מהמצב בחזית, לכן הוא יסע לשם ב-24 באוגוסט ומכאן שהוא לא יהיה בבוקרשט ביום שנועד להפיכה. הקושרים שינו את התוכנית, אך לא הספיקו להודיע על כך לכולם.

ב-23 באוגוסט 1944 זימן המלך מיכאי הראשון את יון אנטונסקו להתייעצות של מועצת המלך. יון אנטונסקו הגיע בליווי סגנו מיכאי אנטונסקו, שהיה גם שר החוץ בהתייעצות שב אנטונסקו והסביר שאין לקבל תנאי כניעה, כי זה כרוך במחירים גבוהים מדי לרומניה. בסיום דברי אנטונסקו הודיע לו המלך, שהוא מפטר אותו מתפקידו כראש ממשלת רומניה ומנהיגה (קונדוקטורול) ועל פי סימן של קולונל אמיליאן יונסקו נכנסו לאולם שלושה סגני קצינים מזוינים, שעל פי הוראת המלך עצרו את יון אנטונסקו ומיכאי אנטונסקו והובילו אותם לחדר משוריין, שם נכלאו. מאוחר יותר נמסרו העצורים למשמר של קומוניסטים רומנים בראשות אמיל בודנראש.

הקושרים, שנכחו במקום, החליטו להטיל על הגנרל קונסטנטין סנטסקו, שנהנה מיחס של כבוד מצד אנשי הצבא, את הרכבת הממשלה והמלך עשה זאת. בממשלה החדשה היה סנטסקו ראש ממשלה, מספר גנרלים נוספים החזיקו בתיקי המלחמה, החינוך, הבריאות, התקשורת והעבודות הציבוריות, האוצר והפנים. ראשי המפלגות היו שרים ללא תיק, פרט לנציג הקומוניסטים, לוקרציו פטרשקנו, שביקש וקיבל את משרד המשפטים.

מיד לאחר ההפיכה החל משא ומתן עם הסובייטים על הפסקת אש, וב-31 באוגוסט נכנס הצבא האדום לבוקרשט וכבש אותה ללא קרב. ב-12 בספטמבר נחתם הסכם שביתת נשק עם הצבא האדום, וכוחות רומניים החלו להילחם נגד כוחות גרמניים בהונגריה, סלובקיה וצ'כיה.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום המלחמה קיבל מיכאי את עיטור לגיון ההצטיינות מנשיא ארצות הברית הארי ס. טרומן, וכן קיבל את עיטור הניצחון מיוסיף סטאלין, על פועלו למען ההינתקות של רומניה מגרמניה הנאצית.

במרץ 1945 נאלץ מיכאי בלחץ הסובייטים למנות את פטרו גרוזה הקומוניסטי לראש ממשלת רומניה, ולהקמת ממשלה פרו-סובייטית שקיבלה הוראות מברית המועצות. על אף ניסיונותיו של מיכאי להתנגד להשתלטות הקומוניסטית על המדינה, בסופו של דבר תפסו הקומוניסטים את השלטון במדינה.

כתב התפטרותו של מיכאי הראשון, מלך רומניה, שהביא לסוף ממלכת רומניה

בנובמבר 1947 טס מיכאי לבריטניה לחתונת הנסיכה אליזבת ופיליפ, דוכס אדינבורו, ועל אף הפצרות מרובות שיישאר בבריטניה חזר מיכאי לאחר מכן לרומניה. ב-30 בדצמבר 1947 נאלץ מיכאי לוותר על כסאו, וב-3 בינואר 1948 עזב את רומניה ורוב נכסיו הולאמו. זמן קצר לאחר שעזב מיכאי את רומניה, בוטלה אזרחותו הרומנית ונאסר עליו לבקר במדינה.

בגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 ביוני 1948 התחתן מיכאי עם אן, נסיכת בורבון-פארמה, בתם של רנה, נסיך בורבון-פארמה ומרגרט, נסיכת דנמרק, שאותה פגש בבריטניה בחתונתם של אליזבת ופיליפ. בתחילה התגוררו בני הזוג בפירנצה, איטליה, לאחר מכן עברו ללוזאן, שווייץ, משם עברו להמפשייר, אנגליה, ולאחר מכן עברו לורסואה, שווייץ, שם גרו כ-45 שנים.

במהלך השנים עבד מיכאי כחקלאי, טייס, יזם וברוקר, ונולדו לו ולאשתו 5 בנות.

חזרה לרומניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 בדצמבר 1990, שנה לאחר המהפכה שהפילה את הדיקטטורה הקומוניסטית של ניקולאי צ'אושסקו, מיכאי מלווה במספר חברים ממשפחת המלוכה, נכנס לרומניה לראשונה מזה 43 שנה. באמצעות דרכון דיפלומטי דני, הצליח מיכאי להשיג אשרת שהייה של 24 שעות. מיכאי התכוון להגיע אל קתדרלת קורטאה דה ארג'ש, להתפלל בקברי אבותיו ולהשתתף בחג המולד. אולם, בדרכם לקורטאה דה ארג'ש, נעצרו המלך וחבריו במחסום משטרתי, ונאלצו לעזוב את הארץ.

בשנת 1992 ממשלת רומניה אפשרה למיכאי לחזור לרומניה לחגיגות הפסחא, ואף על פי שהממשלה הרומנית דחתה את בקשתו לשאת נאום מהארמון המלכותי (כיום המוזיאון הלאומי לאמנות של רומניה), נאם מיכאי מחדר האירוח של המלון לפני למעלה ממיליון איש שהגיעו לבוקרשט כדי לראות אותו. מיכאי סירב להצעתו של נשיא המפלגה הליברלית הלאומית, ראדו קמפיאנו, להשתתף בבחירות לנשיא רומניה. הפופולריות של מיכאי הפחידה את ממשלתו של יון אילייסקו, ומשום כך נמנע ממנו לבקר ברומניה ב-1994 וב-1995.

בשנת 1997 לאחר תבוסתו של איליאסקו על ידי אמיל קונסטנטינסקו, החזירה ממשלת רומניה את אזרחותו של מיכאי, ושוב איפשרה לו לבקר בארץ. כיום חי מיכאי בחלק מהזמן באובון, שוויץ, ובחלק מהזמן ברומניה, שם הוא שוהה או בטירת סברשין שבמחוז ארד או במעון רשמי בבוקרשט - ארמון אליסאבטה - אשר נבחר על ידי הפרלמנט הרומני לשמש כמעונו.

חייו כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכאי לא עודד את המונרכיה ברומניה, אך מאידך גם לא התנגד לה, וכפי שאמר פעם "אם העם רוצה שאחזור, כמובן, אני אחזור". מיכאי מילא כמה תפקידים מעין-דיפלומטיים למען רומניה הפוסט-קומוניסטית. בשנים 1997 ו-2002 הוא סייר במערב אירופה, שם השתדל בעד הצטרפותה של רומניה לנאט"ו ולאיחוד האירופי, והתקבל על ידי ראשי מדינה וממשל.

ב-30 בדצמבר 2007 חתם מיכאי על מסמך, ולפיו לאחר מותו תירש את תארו בתו מרגרטה, נסיכת רומניה, ולא אחד מבני בית הוהנצולרן. בשנת 2008 קיבל מיכאי תואר חבר לשם כבוד של האקדמיה הרומנית, ובשנת 2010 השתתף במצעד הניצחון על גרמניה הנאצית שנערך במוסקבה. ב-10 במאי 2010 ויתר מיכאי על כל תאריו הגרמניים מבית הוהנצולרן-זיגמרינגן, ושינה את שם המשפחה ל"רומניה", וזאת עקב תביעות מקרובי משפחתו הגרמניים. במרץ 2016 פרש מיכאי מתפקידיו הציבוריים לטובת בתו מרגרטה, נסיכת רומניה, וב-1 באוגוסט אותה שנה מתה אשתו אנה, מלכת רומניה.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 ביוני 1948 התחתן מיכאי עם אן, נסיכת בורבון-פארמה, בתם של רנה, נסיך בורבון-פארמה ומרגרט, נסיכת דנמרק, ממנה נולדו לו 5 בנות:

אילן יוחסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאופולד, נסיך הוהנצולרן
 
אנטוניה, נסיכת פורטוגל
 
אלפרד, דוכס אדינבורו וסקסוניה-קובורג-גותה
 
מריה אלכסנדרובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה
 
גאורגיוס הראשון, מלך היוונים
 
אולגה קונסטנטינובה, הנסיכה הגדולה של רוסיה
 
פרידריך השלישי, קיסר גרמניה
 
ויקטוריה, הנסיכה המלכותית
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פרדיננד הראשון, מלך רומניה
 
 
 
 
 
מריה מאדינבורו, מלכת רומניה
 
 
 
 
 
קונסטנטינוס הראשון, מלך יוון
 
 
 
 
 
סופיה, נסיכת פרוסיה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קרול השני, מלך רומניה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אלנה, נסיכת יוון ודנמרק
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מיכאי הראשון, מלך רומניה


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]