מיכאל גלוזמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מיקי גלוזמן)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
גלוזמן, 2007

מיכאל גלוזמן (נולד ב-2 באפריל 1962) הוא פרופסור חבר בחוג לספרות שבאוניברסיטת תל אביב.

חייו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכאל גלוזמן למד לתואר ראשון ושני בחוג לתורת הספרות הכללית שבאוניברסיטת תל אביב. את התואר השני סיים ב-1988 בהצטיינות יתרה. עבודת הגמר שלו, שנכתבה בהנחיית מנחם פרי, עסקה ב"מבנה הסיום בטקסטים נראטיביים". הוא למד לתואר שלישי בחוג לספרות השוואתית באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, וכתב את עבודת הדוקטור בהנחייתה של חנה קרונפלד. נושא העבודה: "Suppressed Modernisms: Marginality, Politics, Canon Formation". הוא קיבל את תואר הדוקטור ב-1993.

בשנים 19982001 שימש מרצה במחלקה לספרות עברית שבאוניברסיטת בן-גוריון. הוא הקים באוניברסיטת בן-גוריון את כתב העת מכאן לחקר הספרות העברית. מאוחר יותר גם ערך גיליון מיוחד של כתב העת זמנים בנושא "פסיכואנליזה, יהדות וציונות". ב-2001 התמנה לכמרצה בכיר באוניברסיטת תל אביב, וכיום הוא פרופסור חבר. הוא נבחר פעמיים כראש החוג לספרות, והקדנציה האחרונה שלו בתפקיד הסתיימה ב-2015.

גלוזמן מתגורר בתל אביב ובמתת שבגליל עם בן זוגו, השף ארז קומרובסקי.

נושאי מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלוזמן מנסה במחקריו לכתוב היסטוריוגרפיה של הספרות העברית באופן ביקורתי. בהשראת תאוריות פוסט-סטרוקטורליות (למשל שיח מיעוטים, ביקורת פמיניסטית, תאוריה קווירית וכולי) הוא מנסה לתאר את ההיסטוריה של הספרות העברית מתוך מודעות לכוחות האידאולוגיים שעיצבו אותה. יהודה ויזן ביקר בחריפות שיטה פרשנית זו, שלדעתו כופה תבניות קשיחות על היצירות מבלי להיות קשובה לתוכנן הספרותי.[1] מגיבים למאמר זה, החתומים כ"מורות ומורי החוג לספרות, אוניברסיטת תל אביב", שללו מכל וכל את גישתו של ויזן.[2] לדיון הצטרף גם גבריאל מוקד, שטען כי "אין שחר לתזה המרכזית של גלוזמן",[3] ודן מירון, ששלל את גישתו של מוקד.[4]

הוראת יוגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לפעילותו האקדמית, גלוזמן הוא מורה מוסמך ליוגה. הוא החל ללמוד טאי צ'י צ'ואן בגיל 23, ועסק באמנות לחימה זו אותה למד במשך חמש שנים בסן פרנסיסקו אצל מאסטר בן לו. עם חזרתו לארץ החל ללמוד יוגה על פי שיטת איינגר, ובשנת 2000 החל ללמד יוגה. הוא ביקר כמה פעמים במרכז של איינגר בפונה שבהודו, והשתלם אצל רבים ממורי היוגה המובילים בעולם. משנת 2009 הוא מנהל את הסטודיו "יוגה ברחוב העבודה" הסמוך לרחוב שינקין בתל אביב.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • (עם גיל נאדר), מילון אחר, תל אביב: הוצאה עצמית, תשנ"ז.

גלוזמן ערך בצוותא עם האמן גיל נאדר ספר בשם "מילון אחר", שליווה את תערוכתו של נאדר "הכובש את יצרו". נאדר הפך חדר בגלריה שלו לארון. וכך כל מבקר בתערוכה חווה את הקלאוסטרופוביה של החיים בארון. הספר התמודד באופן ביקורתי עם ההגדרות המילוניות להומוסקסואליות והביא הגדרות אלטרנטיביות, לעיתים הומוריסטיות ואנקדוטאליות לשורה של מושגים כגון אהבה, זוגיות, מיניות, משפחה וכדומה.

איחצון: (יובל יונאי) גילוי העובדה שמישהו הוא הומו, לסבית או ביסקסואל בניגוד לרצונו. לעיתים האיחצון נעשה מתוך סיבות של נקמנות אישית, כעס או רצון להסב נזק להומו או ללסבית, אבל בשנות ה-80 החלו ארגונים שונים של הומואים ולסביות לאחצן הומואית ולסביות, בטענה שהסתתרות בארון אינה מוסרית מבחינה חברתית. הסתתרות כזו גורמת לדעתם להסתרת ממדי התופעה של ההומוסקסואליות ולסביות וכתוצאה מכך מחלישה את המאבק למען זכויות שוות ומנציחה את הרדיפה של הומואים ולסביות.

מילון אחר
  • The politics of canonicity: lines of resistance in modernist Hebrew poetry, Stanford, California: Stanford University Press, 2003

ספר זה (הפוליטיקה של הקנון: קווי-התנגדות בשירה העברית המודרנית) מבוסס על עבודת הדוקטור של מיכאל גלוזמן. הספר שואל כיצד מתהווה הקאנון הספרותי בעידן של בניית אומה ובוחן את המבנה של הקאנון הספרותי באמצעות התבוננות במה שנדחק לשוליו. הספר בוחן את היחסים בין ספרות ללאומיות באמצעות התבוננות ביוצרים ויוצרות שנתפסו כ"מינוריים" מחצית הראשונה של המאה העשרים. הספר מציע קריאות חדשות בשירת הנשים העברית של שנות העשרים, ובשירתם של דוד פוגל ואבות ישורון. מעבר לעיסוק בהדרה ובשוליות, הספר מציע מבט היסטוריוגרפי חדש על המודרניזם העברי.

  • בעיר ההרגה - ביקור מאוחר: במלאת מאה שנה לפואמה של ביאליק, תל אביב: רסלינג, 2005.

זהו ספרם המשותף של מיכאל גלוזמן, חנן חבר ודן מירון, שבו כל אחד כתב פרק ארוך שנסב על הפואמה של ביאליק "בעיר ההריגה", אחד השירים הגדולים ביותר של השירה העברית. גלוזמן מתמודד במאמרו עם גינוי הקורבנות, גינויים של הגברים שלא הגנו על נשותיהם בעת הפוגרום. עד למפנה המאה העשרים, מוות בפוגרום נחשב כמוות הרואי על קידוש השם אך שירו של ביאליק מסמן רגע של מפנה תרבותי, שבו מוות כזה נתפש כאירוע מביש. מאמרו מנתח את תגובתו של ביאליק לפוגרום במונחים היסטוריים, ביוגרפיים ומגדריים.

בניגוד לספרו הראשון של מיכאל גלוזמן, שעסק בשולי הקאנון, הרי שהספר "הגוף הציוני" דן בטקסטים הקאנוניים ביותר של הספרות העברית. זהו ניסיון לקרוא את המסורת המרכזית בספרות העברית כהתמודדות עם הציווי הציוני לכונן גבריות חדשה. גלוזמן מתאר בספרו כיצד הציונות ניסתה להמיר את דמותו של התלמיד החכם ששוקד על תלמודו, בדמות חדשה של לוחם ללא חת, עובד אדמה, המסמל בגופו את רעיון שלילת הגולה. הספר בוחן כיצד הגיבה הספרות העברית לאידיאל הגבריות החדש והקריאות המובאות בו מראות שתגובה זו הייתה מורכבת ואמביוולנטית. לאחר קריאה ב"אלטנוילנד" להרצל, מציע הספר קריאה ביצירותיהם של מנדלי מוכר הספרים, חיים נחמן ביאליק, יוסף חיים ברנר, משה שמיר, יהושע קנז, דוד גרוסמן ואתגר קרת.

בשנת 2015 זכה כתב היד של שירת טבועים בפרס בהט של הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה.

ספרים שערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • David Fogel (1891-1944) and the emergence of Hebrew modernism/ edited by Michael Gluzman, Chana Kronfeld, and Eric Zakim. Baltimore, Maryland: Johns Hopkins University Press, 1993
  • Israel: a traveler's literary companion/ edited by Michael Gluzman and Naomi Seidman; with a foreword by Robert Alter. San Francisco: Whereabouts Press, 1996

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתביו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]