ראש ממשלת הממלכה המאוחדת

ראש ממשלת הממלכה המאוחדת
Prime Minister of the United Kingdom of Great Britain and Northern Ireland

איוש נוכחי	קיר סטארמר
תאריך כניסה לתפקיד	5 ביולי 2024
דרכי מינוי	מינוי המונרך על בסיס יכולתו של המועמד לגייס רוב בבית הנבחרים
תחום שיפוט	קבינט הוד מלכותו המועצה המלכותית המועצה לביטחון לאומי (יו"ר)
כפוף	הפרלמנט הבריטי
מעון	דאונינג 10 (מעון רשמי) צ'קרס (מעון נופש)
מושב המשרה
משך כהונה קצוב	לא מוגדר בחוק על-פי רצון הוד מלכותו
ייסוד המשרה	4 באפריל 1721
איוש ראשון	סר רוברט וולפול
אתר האינטרנט הרשמי של ראש ממשלת בריטניה (באנגלית)

הממלכה המאוחדת

ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של הממלכה המאוחדת

המלוכה הוד מלכותו צ'ארלס השלישי יורש העצר הנסיך ויליאם סדר הירושה יועצי המדינה הרשות המחוקקת הפרלמנט המלך בפרלמנט צ'ארלס השלישי בית הלורדים הלורד יושב הראש: ג'ון מק'פול בית הנבחרים יושב הראש: לינדזי הויל הרשות המבצעת המלך במועצה: צ'ארלס השלישי המועצה המלכותית ממשלת הוד מלכותו ראש הממשלה: קיר סטארמר מזכיר המדינה הראשון: קבינט ממשלת בריטניה הרשות השופטת המלך על הספסל צ'ארלס השלישי בית המשפט העליון נשיא: רוברט ריד בתי המשפט של הממלכה המאוחדת אספות אזוריות הפרלמנט הסקוטי הפרלמנט הוולשי האספה של צפון אירלנד אספת לונדון בחירות ומשאלי עם בחירות בממלכה המאוחדת משאל האיחוד האירופי

ראש ממשלת הממלכה המאוחדת (באנגלית: Prime Minister of the United Kingdom) הוא בכיר השרים בממשלת הממלכה המאוחדת, העומד בפועל בראש הרשות המבצעת. כנהוג בממלכה המאוחדת, ישנו פער עמוק בין ההגדרה הפורמלית של נושא התפקיד, לבין הגדרתו במציאות כפי שהתגבשה במוסכמות חוקתיות בלתי-כתובות.

להלכה, ראש הממשלה (הנקרא רשמית "השר הראשי") מתמנה בידי המלך לפי שיקול דעתו, ואינו זקוק כלל לאמון הפרלמנט אלא לאמון המלך בלבד. אולם קיימת מוסכמה חוקתית שהמלך ימנה לתפקיד את מי שיזכה לאמון בית הנבחרים. בגלל שיטת הבחירות האזורית לבית הנבחרים כמעט תמיד יש מפלגה שזוכה ברוב מוחלט של חברי בית הנבחרים, ואז מועמדה לראשות הממשלה הוא היחידי שיכול לזכות לאמון הבית, כך שלמעשה ברוב המקרים אין למלך שום שיקול-דעת בבחירת ראש הממשלה. גם כאשר אין מפלגה שזוכה בראשות הממשלה מסתמנת בדרך כלל מפלגה שיכולה להקים ממשלת מיעוט בהסכמות עם מפלגות קטנות וחברי פרלמנט בודדים, ואז נציגה מקבל את המינוי.

מוסכמה חוקתית נוספת קובעת כי במקרה שבית הנבחרים יקבל החלטה לפיה "לבית זה אין אמון בממשלת הוד מלכותו", חייב ראש הממשלה ללכת למלך ולהתפטר. מוסכמות חוקתיות אלו, שאינן כתובות אך איש אינו מעלה בדעתו לפקפק בהן, הן בעצם היסוד להגדרתה של בריטניה כמלוכה פרלמנטרית.

נהוג שראש המפלגה המנצחת מתמנה בידי המלך לראש ממשלה כבר למחרת יום הבחירות הכלליות. אם ראש הממשלה היוצא הפסיד בבחירות הוא מגיש למלך את התפטרותו, ומייד המלך מזמן את מנהיג המפלגה המנצחת לקבל עליו את התפקיד. ראש הממשלה נכנס לתפקידו מיד עם מינויו בחצר הארמון ללא תקופת הקמת ממשלה, וללא הצבעת אמון. כך בבריטניה, בניגוד לרוב המדינות בעולם, חולפות בדרך כלל פחות מעשרים וארבע שעות בין סגירת הקלפיות לבין חילופי השלטון בפועל. אולם אם הבחירות אינן מסתיימות ברוב מוחלט של אחת המפלגות, ראש הממשלה היוצא יכול להמשיך בתפקידו עד שמתברר שאין ביכולתו לעמוד בראש ממשלת מיעוט שתזכה באמון בית הנבחרים או ממשלת קואליציה.

תפקיד ראש הממשלה נוצר למעשה בראשית המאה ה-19, אולם לא היה מוגדר רשמית. רק בראשית המאה ה-20 הוכר רשמית קיומו של תפקיד זה, ועוד שנים רבות חלפו עד שסמכויותיו נקבעו בחוק; אולם דרך בחירתו עדיין נתונה למוסכמה חוקתית בלתי כתובה.

במאה ה-20 נקבע כי ראש הממשלה חייב להיות חבר בית הנבחרים. המשמעות היא, שחבר האצולה הגבוהה (דוכס, מרקיז, רוזן, ויקאונט או ברון) פסול מלכהן כראש ממשלה (שהרי הוא חבר בבית הלורדים, וממילא אינו יכול לכהן בבית הנבחרים). מאוחר יותר נקבע כי אציל רשאי לוותר על מקומו בבית הלורדים, כדי להיבחר לבית הנבחרים ולכהן כראש ממשלה. כך אמנם עשה הרוזן יום, שויתר על תוארו כרוזן וכיהן כראש-הממשלה דאגלס-יום. מגבלה זו אינה חלה על חברי האצולה הנמוכה (ברונט ואביר) אשר מלכתחילה כשרים לכהונה בבית הנבחרים.

לראש הממשלה ישנן סמכויות חוקתיות בלתי-כתובות, וזאת כחלק מהמגמה הבריטית להותיר מינימום של סמכויות בידי המלך (שאינו נבחר). בכלל, מוסכמה חוקתית קובעת כי המלך יפזר את בית הנבחרים ויכריז על בחירות חדשות לפי בקשת ראש הממשלה. המשמעות היא, למעשה, שראש הממשלה יכול לפזר את בית הנבחרים. כן יש לראש הממשלה השפעה רבה על מינוי ראשי הכנסייה האנגליקנית. לראש הממשלה אין סמכות חנינה (הסמכות נתונה לשר הפנים).

ראש הממשלה נושא גם בתואר "הלורד הראשון של האוצר" (על-אף שאינו חבר בית הלורדים). מתוקף תפקידו, ראש הממשלה חבר במועצת המלך.

באופן מסורתי, מתגורר ראש הממשלה ברחוב דאונינג 10.

מקור הסמכות

ראש הממשלה הוא האדם העומד בראש ממשלת הוד מלכותו בממלכה המאוחדת. ככזה, עומד ראש הממשלה בראש קבינט ממשלת בריטניה. בנוסף, ראש הממשלה הוא מנהיג המפלגה הגדולה בבית הנבחרים הבריטי ובאופן כללי עומד לרשותו רוב בבית הנבחרים. בתוקף זה מחזיק ראש הממשלה המכהן הן בסמכויות ביצועיות והן בסמכויות חקיקתיות. המערכת הפוליטית הבריטית פועלת ב"איחוד רשויות" יותר מאשר בהפרדת רשויות. בבית הנבחרים, מנחה ראש הממשלה את תהליך החקיקה על פי סדר היום החקיקתי של המפלגה שהוא עומד בראשה. בתוקף תפקידו כראש הרשות המבצעת, ממנה ומפטר ראש הממשלה את חברי הקבינט והשרים ומתאם את המדיניות ואת פעולות כל משרדי הממשלה ועובדי השירות הציבורי. ראש הממשלה משמש גם כ"קול" וה"פנים" של ממשלת הוד מלכותו, הן כלפי בית והן כלפי חוץ. אך ורק על פי עצתו של ראש הממשלה, מיישם המונרך סמכויות רבות, כולל מינויי שופטים, תפקידים פוליטיים, פקידי ממשלה ובעלי תפקידים בכנסייה האנגליקנית, בנוסף להענקת תוארי אצולה, אבירות, עיטורים ושאר כיבודים.

רקע חוקתי

שיטת הממשל הבריטית מבוססת על "חוקה בלתי מוסדרת" (Uncodified constitution), כלומר, לא קיימת חוקה הכתובה במסמך אחד. החוקה הבריטית כוללת מסמכים רבים והעיקרון החשוב ביותר הנוגע להתפתחות משרת ראש הממשלה הוא שהיא מבוססת על נוהגים הידועים כ"מוסכמות חוקתיות" (Constitutional conventions) שהפכו לנוהג מקובל. ב-1928 תיאר ראש הממשלה הרברט הנרי אסקווית' את המאפיין הזה של החוקה הבריטית בזכרונותיו:

בארץ זו שאנו חיים בה... תחת חוקה בלתי כתובה. נכון הדבר שיש לנו בספר החוקים אמצעים חשובים כמו המגנה כרטה, מגילת הזכויות (Petition of Right) וחוק הזכויות, שמגדירים ומגינים על רבים מזכויותינו והפריבילגיות שלנו. אך רוב רובן של החרויות החוקתיות שלנו... והנוהגים החוקתיים שלנו, לא שואבים את תוקפם ואת סמכותם משום חוק שקיבל את ההסכמה של המלך, בית הלורדים או בית הנבחרים. הם נשענים על נוהגים, מנהגים, מוסכמות, שהתפתחו אט אט בשלבים הראשונים, לא תמיד באחידות, אך במרוצת הזמן הם קוימו וכובדו על ידי הכלל.

מערכת היחסים שבין ראש הממשלה, הריבון, הפרלמנט והקבינט מוגדרים בעיקר באמצעות הסכמות בלתי כתובות אלו של החוקה. רבים מהסמכויות הביצועיות והחקיקתיות של ראש הממשלה הן למעשה זכויות מלכותיות (Royal prerogative) שבאופן פורמלי עדיין מוקנות לריבון, שנותר ראש המדינה. למרות העלייה בחשיבותם בהיררכיה החוקתית, תפקיד ראש הממשלה קיבל הכרה פורמלית מועטה עד המאה ה-20. מבחינה משפטית הריבון משל באופן ישיר. תפקיד ראש הממשלה הוזכר לראשונה בחוק רק ב-1917, ב"חוק אחוזת צ'קרס", החוק שהגדיר את צ'קרס כמעון הכפרי של ראש הממשלה. במהלך המאה ה-20 החלה משרת ראש הממשלה להיות מוזכרת בהדרגה בחוקים כתובים ובמסמכים רשמיים. אף על פי כן, סמכויותיו של ראש הממשלה ומערכת היחסים שלו עם שאר מוסדות השלטון ממשיכים עדיין להסתמך על הזכויות המלכותיות העתיקות ועל ההסכמות החוקתיות ההיסטוריות והעכשוויות. ראשי הממשלה ממשיכים להחזיק בתפקיד הקרוי "הלורד הראשון של האוצר" (First Lord of the Treasury) והחל מנובמבר 1968 הם גם משמשים בתפקיד "שר השירות הציבורי" (Minister for the Civil Service).

על פי הסדר זה, לכאורה עומדים בראש הרשות המבצעת של בריטניה שני אישים: ראש הממשלה והמונרך. תפיסת המושג "הכתר" (The Crown) פותרת את הפרדוקס הזה. הכתר מסמל את סמכותה של המדינה למשול: לחוקק חוקים וליישם אותם, להטיל מיסים ולגבות אותם, להכריז מלחמה ולכרות שלום. לפני המהפכה המהוללת של 1688 החזיק הריבון באופן בלעדי בסמכויות הכתר. לאחר מכן, אילץ הפרלמנט בהדרגה את הריבון להחזיק בעמדה פוליטית נייטרלית. הפרלמנט ביזר באופן יעיל את סמכויות הכתר, הפקיד אותן בידי השרים האחראיים (ראש הממשלה ושרי הקבינט), שאחראים כלפי הפרלמנט לגבי מדיניותם ופעולותיהם, במיוחד כלפי בית הנבחרים.

אף על פי שרבים מהזכויות והסמכויות המלכותיות עדיין קיימות מבחינה חוקית, במסגרת המוסכמות החוקתיות ניטלו מהמונרך תפקידי הממשל היומיומיים, כשהשרים מחזיקים בסמכויות המלכותיות ולמונרך נותרו בפועל שלוש זכויות חוקתיות: להיות מעודכן, לייעץ ולהזהיר.

הרקע ליצירת התפקיד

הסדר מהפכני

בשל העובדה שתפקיד ראש ממשלת בריטניה לא נוצר מתוך כוונה תחילה, לא ניתן לנקוב בתאריך מדויק בו החלה התפתחות התפקיד. אף על פי כן, ניתן לנקוב בנקודת פתיחה משמעותית, בשנים 1688 – 1689, כאשר ג'יימס השני נמלט מאנגליה והפרלמנט של אנגליה אישר את ויליאם השלישי ואת מרי השנייה כמלכים חוקתיים משותפים ובשנים הבאות חוקק שורה של חוקים שהגבילו את סמכויותיהם ואת סמכויות יורשיהם. היו אלו חוק הזכויות וחוק המרד שחוקקו ב-1689, חוק שלוש השנים שחוקק ב-1694, חוק הבגידה שחוקק ב-1696 וחוק ההסדר שחוקק ב-1701. סדרת חוקים אלו ידועה בכינוי "ההסדר המהפכני" (Revolutionary Settlement) והם היוו שינוי משמעותי בחוקת אנגליה והעבירו את כובד המשקל השלטוני מהריבון אל הפרלמנט. חוקים אלו היוו גם את הבסיס להתפתחותה של משרת ראש הממשלה שלא הייתה קיימת באותה תקופה.

"ספסל האוצר"

לקראת סוף המאה ה-17 החלו שרי האוצר לקבל מושבים קבועים בבית הנבחרים, מימינו של יושב הראש, שנקראו "ספסל האוצר" (Treasury Bench). ראש ממשלת בריטניה ושריו הבכירים יושבים במקום זה עד היום.

ההסדר המהפכני העביר את השליטה על כספי הממלכה ועל החקיקה לידי בית הנבחרים ושינה לחלוטין את מערכת היחסים בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת. לכשרצו המלכים שיאושר להם מימון כספי, היה עליהם לכנס את הפרלמנט אחת לשנה ולא הייתה להם אפשרות לפזר אותו או להשעות את דיוניו מבלי לקבל את עצותיו ואת הסכמתו. הפרלמנט הפך למרכיב של קבע בפוליטיקה הבריטית. זכות הווטו הפכה לכלי חסר ערך בשל חששם של המלכים שאם הם יטילו וטו על הצעת חוק, הפרלמנט לא יאשר להם תקציבים. המלכה אן הייתה האחרונה שסירבה להעניק הסכמה מלכותית כאשר הפרלמנט הצביע בעד חוק המיליציה הסקוטית ב-1708, והמלכה, בעצת שריה, סירבה לאשר אותו.

פקידי האוצר וראשי משרדים אחרים השתלבו בדיוני הפרלמנט כשהם משמשים כאנשי קשר בין הפרלמנט לבין הריבון. על השרים היה להציג בפני הפרלמנט את מדיניות הממשלה ולשאת ולתת עם חברי הפרלמנט כדי לקבל את תמיכת הרוב לצעדיהם. היה עליהם להסביר את הצרכים הכספיים של הממשלה, להציע דרכים כדי להשיג את המימון עבורם ולמסור דין וחשבון על הדרכים בהן הוצאו הכספים. נציגיו של המלך נכחו בדיוני בית הנבחרים באופן כה תכוף, עד שהוקצו להם מושבים בשורות הראשונות שנודעו בשם "ספסל האוצר" (Treasury Bench). היה זה ראשיתו של "איחוד הרשויות" (unity of powers): שרי המלך (הרשות המבצעת) היו לחברים מובילים בפרלמנט (הרשות המחוקקת). כיום, ראש הממשלה, בתוארו "הלורד הראשון של האוצר" (First Lord of the Treasury), שר האוצר (Chancellor of the Exchequer, האחראי על התקציב) ושרים בכירים נוספים בקבינט, יושבים על "ספסל האוצר" ומציגים בפני הפרלמנט את מדיניות הממשלה ממש כפי שעשו זאת קודמיהם בסוף המאה ה-17.

פקודת קבע 66

לאחר המהפכה המהוללת היה חשש קבוע שחברי פרלמנט שאינם נמנים עם שרי המלך יגרמו לכלכלת הממלכה לקרוס כאשר הם יגישו הצעות חוק בעלות השלכה כספית בצורה לא אחראית. כדי להשיג שליטה ולהימנע מתוהו ובהו כלכלי, השיגו שרי המלך ב-1706 יתרון משמעותי, כאשר בית הנבחרים הכריז באופן בלתי רשמי "שהבית הזה לא יקבל שום בקשה להקצאת שום סכום כספי הנוגע לשירות הציבורי, אלא כאלה שהומלץ עליהן על ידי הכתר". ב-11 ביוני 1713 הפך כלל בלתי מחייב זה למה שנקרא "פקודת קבע 66" (Standing Order 66) ועל פיה, "בית הנבחרים לא יצביע עבור שום תקציב עבור שום מטרה, למעט על פי בקשה של אחד משרי הכתר". פקודת קבע 66 נותרה תקפה עד היום (אף על פי שכיום היא ממוספרת במספר 48) ולא השתנתה במשך שלוש מאות שנים.

מרגע שלשרים ניתנה הזכות הבלעדית ליזום הצעות חוק בעלות השלכה כספית, הייתה לכך השפעה מידית ובת קיימא. מעבר להשגת הכוונה המקורית שלה – ליצור יציבות בתהליך התקציבי – נתנה פקודת קבע 66 לכתר את תפקיד הנהגת בית הנבחרים והלורד הראשון של האוצר קיבל תפקיד מוביל בקרב השרים.

אף על פי כן, הסמכות ליזום פעולות כספיות לא הייתה מוחלטת. מצד אחד, השרים יכלו להגיש הצעות חוק בעלות השלכה כספית, ומצד שני, הפרלמנט בחן אותן ואישר אותן. לפיכך, פקודת קבע 66 הייתה ראשיתה של האחריות המיניסטריאלית ומתן דין וחשבון לפרלמנט על ידי השרים.

המונח "ראש ממשלה" (Prime Minister) הוזכר בתקופה זו כתואר בלתי רשמי לאיש שהנהיג את הממשלה, בדרך כלל הלורד הראשון של האוצר. ג'ונתן סוויפט כתב ב-1713 אודות "אלו שידועים כיום בכינוי ראש הממשלה", בהתייחסו לסידני גודולפין, רוזן גודולפין הראשון ולרוברט הרלי, רוזן אוקספורד הראשון ורוזן מורטימר, שהיו הלורדים של האוצר של המלכה אן והשרים הראשיים. החל מ-1721 כל אחד מאלו שעמד בראש ממשלת הריבון, למעט ויליאם פיט האב והלורד סולסברי, היו גם הלורד הראשון של האוצר.

ראש הממשלה כמנהיג מפלגה

מפלגות פוליטיות בבריטניה החלו להופיע במהלך "משבר ההדרה" (Exclusion Crisis) בשנים 1678 – 1681. הוויגים, שהאמינו במונרכיה חוקתית או במונרכיה מוגבלת, רצו להדיר את ג'יימס סטיוארט מירושת הכתר בשל אמונתו הקתולית. הטורים, שהאמינו בזכותם האלוהית של מלכים, הגנו על תביעתו של ג'יימס לכתר.

במפלגות הפוליטיות של המאה ה-17 לא היו נהוגים ארגון או משמעת ראויים לשמם. המפלגות היו יותר קבוצות בלתי יציבות לשיתוף פעולה זמני על רקע סוגיות זמניות ועל בסיס תועלת אישית שהתפרקו כאשר הצורך בהקמתן חדל מלהתקיים. הגורם המרתיע העיקרי כנגד יצירת מפלגות יריבות היה הרעיון שיכולה להתקיים רק "מפלגת המלך" אחת ועמידה נגדה עלולה להתפרש כחוסר נאמנות או אף כבגידה. רעיון זה שלט בכיפה במשך כל המאה ה-18. אף על פי כן, עם סוף המאה ה-17 ניתן היה לזהות פרלמנטים ושרים שונים כ"וויגים" או כ"טורים" בהרכבם ובנטיותיהם.

הקבינט

בימינו, ראש הממשלה הוא גם מנהיג הקבינט. כמוסכמה חוקתית, הקבינט המודרני הוא למעשה קבוצה של שרים שמנסחים את המדיניות. כאישים פוליטיים העומדים בראש משרדים ממשלתיים שונים, תפקידם של שרי הקבינט להבטיח שהמדיניות מבוצעת על ידי פקידי הממשלה הקבועים המשרתים במשרדים. אף על פי שראש הממשלה בוחר את השרים, מינויים מתבצע עדיין על ידי הריבון. כשראש הממשלה עומד בראשו, הקבינט הוא למעשה הרשות המבצעת של הממשלה. בנוסף, מרגע שראש הממשלה נכנס לתפקידו, הוא ממנה לא רק שרי קבינט, אלא גם בעלי תפקידים ממשלתיים שונים רבים (עד 90 מינויים), שנבחרים מקרב חברי בית הנבחרים חברי מפלגתו של ראש הממשלה, כתגמול על נאמנותם. הסמכות למנות מספר כה רב של בעלי תפקידים היא אחד האמצעים היעילים ביותר של ראש הממשלה בהשלטת משמעת סיעתית בבית הנבחרים.

המונח "קבינט" מופיע לראשונה לאחר המהפכה המהוללת והוא תיאר את קבוצת השרים שיכלו להתייעץ באופן אישי עם המלך. העלייה במספר שרי הקבינט לוותה בתלונות ובהתנגדות על רקע העובדה שישיבות הקבינט נערכו לעיתים קרובות בסודיות וכתוצאה מכך הודרו חברי המועצה המלכותית (שבאופן רשמי הקבינט היה ועדה שלו) ממעגל היועצים הקרוב של המלך ומעמדה של המועצה המלכותית הפך למעמד של כבוד בלבד. הקבינט בראשית ימיו, כמו זה של ימינו, כלל את שר האוצר ואת השרים האחרים שישבו על "ספסל האוצר". עם זאת, הקבינט היה עשוי לכלול גם אישים שלא היו חברי פרלמנט, כמו בכירי משק הבית המלכותי (למשל אדון הסוסים) וחברי משפחת המלוכה. הדרתם מהקבינט של אישים שלא היו חברי הפרלמנט הייתה חיונית להתפתחותה של האחריות המיניסטריאלית.

הן ויליאם השלישי והן המלכה אן מינו ופיטרו שרי קבינט, נכחו בישיבות, קיבלו החלטות ועקבו אחר ביצוען. שחרור הריבון מתפקידים אלו והשגת השליטה על הרכב הקבינט הייתה חלק חיוני בהתפתחות תפקידו של ראש הממשלה. תהליך זה החל לאחר ירושת בית הנובר. אף על פי שבתחילה נכח ג'ורג' הראשון בישיבות הקבינט, לאחר 1717 הוא הפסיק להגיע לישיבות מאחר שהוא לא שלט די צורכו בשפה האנגלית והדיונים גרמו לו לשיעמום. ג'ורג' השני ישב לעיתים בראש ישיבות הקבינט, אך נכדו, ג'ורג' השלישי, נכח רק בשתי ישיבות במהלך תקופת מלכותו שארכה 60 שנה. כך, המוסכמה שהריבון לא נוכח בישיבות הקבינט התקבלה בעיקר בעקבות אדישות למשימות הממשל היומיומיות. ראש הממשלה הפך לאחראי על זימון הישיבות, ישב בראשן, רשם את הפרוטוקול ודיווח לריבון. משימות ביצועיות פשוטות אלו הפכו באופן טבעי את ראש הממשלה כבכיר על פני עמיתיו לקבינט.

אף על פי ששלושת המלכים הראשונים לבית הנובר נכחו בישיבות הקבינט רק לעיתים נדירות, הם עמדו על כך שהם יוכלו למנות או לפטר את השרים ולהתוות מדיניות גם מחוץ לקבינט. היה זה רק בסוף המאה ה-18 כשראשי הממשלה השיגו את השליטה על הרכב הקבינט.

"ממשלה של מפלגה אחת"

ממשלות בריטניה מונות באופן כללי חברי מפלגה אחת בלבד. ראש הממשלה וחברי הקבינט הם בדרך כלל חברי אותה מפלגה פוליטית, כמעט תמיד המפלגה שהשיגה את רוב המושבים בבית הנבחרים. ממשלות קואליציוניות (ממשלות שעליהן נמנים נציגים משתי מפלגות או יותר) וממשלות מיעוט (ממשלה שעל חבריה נמנים נציגים ממפלגה אחת שלא זכתה ברוב של המושבים בבית הנבחרים), הן נדירות ביותר. במשך כמעט שלוש מאות שנה היו ממשלות בריטניה "ממשלה של מפלגה אחת" (One party government), כפי ששיטה זו קרויה לעיתים.

בראשית תקופת מלכותו העדיף ויליאם השלישי "ממשלות מעורבות" או קואליציות שעליהן נמנו הן ויגים והן טורים. ויליאם סבר שהרכב כזה יחליש את כוחן של כל אחת מהמפלגות וגם יקנה לו את האפשרות של קבלת חוות דעת מנוגדות. אף על פי כן, גישה זו לא הוכיחה את עצמה בשל העובדה שחברי הקבינט לא יכלו להגיע להסכמה על זהות המנהיג ועל המדיניות ולעיתים קרובות פעלו בסתירה אלה עם אלה.

ב-1697 הרכיב ויליאם השלישי ממשלה ויגית הומוגנית שנודעה בשם "ג'ונטו" (Junto, מהמילה חונטה בספרדית). ממשלה זו נחשבת לעיתים כקבינט הממשי הראשון בשל העובדה שחבריה היו כולם ויגים ובכך השתקף הרכב רוב חברי בית הנבחרים.

המלכה אן המשיכה את הדפוס הזה, אך היא העדיפה ממשלות שהורכבו מחברי המפלגה הטורית. גישה זו פעלה היטב כל עוד רוב חברי הפרלמנט היו גם הם טורים. אף על פי כן, ב-1708, כאשר הוויגים השיגו רוב בבית הנבחרים, לא הזמינה אותם המלכה להרכיב ממשלה והיא סירבה לקבל את הרעיון שפוליטיקאים יכולים לכפות את עצמם עליה רק בשל העובדה שמפלגתם זכתה ברוב. אן העדיפה שיתקיימו ממשלות מיעוט בניגוד לתכתיבי הפרלמנט. כתוצאה מכך, השרים הראשיים, הרוזן גודולפין ורוברט הרלי, שהיו קרויים "ראש הממשלה" (Prime Minister) על ידי גורמים מסוימים, נתקלו בקשיים לבצע את מדיניותם מול פרלמנט עוין.

הניסויים שביצעו ויליאם השלישי ואן בהרכבים הפוליטיים של הקבינטים הובילו לביסוס יעילותו של מוסד "הממשלה של מפלגה אחת" ואת חולשתן של הקואליציות ושל ממשלות המיעוט. אף על פי כן, רק בשנות השלושים של המאה ה-19 התקבלה המוסכמה החוקתית שחובה על הריבון לבחור ראש ממשלה (או קבינט) מהמפלגה שמייצגת את רוב חברי הפרלמנט. מאז, רוב הממשלות היו ממשלה של מפלגה אחת.

למרות מוסכמת "המפלגה האחת", עשוי עדיין ראש הממשלה להנהיג ממשלת מיעוט או ממשלה קואליציונית. ממשלת מיעוט עשויה לקום כתוצאה מקיומו של "פרלמנט תלוי" (Hung parliament), שבו אף אחת מהמפלגות בבית הנבחרים לא הצליחה להשיג רוב לאחר בחירות כלליות או כתוצאה ממוות, התפטרות או עריקה למפלגה אחרת של חברי הבית. על פי המוסכמה החוקתית, במקרה כזה ניתנת לראש הממשלה המכהן ההזדמנות הראשונה להגיע להסכמות שיאפשרו לו לעבור הצבעת אמון בבית הנבחרים ולהמשיך לכהן בתפקידו. ממשלת המיעוט האחרונה כיהנה בראשותו של הרולד וילסון במשך שמונה חודשים לאחר הבחירות הכלליות שהתקיימו בפברואר 1974 שבהן נבחר פרלמנט תלוי. בבחירות שנערכו באוקטובר אותה שנה זכתה מפלגת הלייבור ב-18 מושבים נוספים וכך זכה וילסון ברוב של 3 חברי פרלמנט.

בחירתו של פרלמנט תלוי עשויה לגרום גם להרכבת ממשלה קואליציונית שבה שתי מפלגות או יותר מקיימות משא ומתן על תוכנית להשגת רוב בבית הנבחרים. ממשלות קואליציוניות קמו גם בתקופת של מצב חירום לאומי כמו מלחמה. בנסיבות כאלו, המפלגות מגיעות להסכמה להניח בצד את המחלוקות הפוליטיות שביניהן ולהתאחד מול מצב החירום הלאומי. מצבים אלו נדירים מאוד: מאז שנת 1721 כיהנו מעט פחות מתריסר ממשלות כאלו.

לאחר הבחירות הכלליות בבריטניה 2010, כאשר הפרלמנט שנבחר היה פרלמנט תלוי, הגיעו המפלגה השמרנית והמפלגה הליברל-דמוקרטית להסכמה להרכבת "קואליציית קמרון-קלג", הקואליציה הראשונה בבריטניה מזה שבעים שנה. הקואליציה שכיהנה קודם לכן הייתה זו שהונהגה על ידי ראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל במשך רוב רובה של מלחמת העולם השנייה, ממאי 1940 ועד מאי 1945. בממשלה זו שימש קלמנט אטלי, מנהיג מפלגת הלייבור, כסגן ראש הממשלה. לאחר הבחירות הכלליות בבריטניה 2015 שבה בריטניה לממשלה של מפלגה אחת, לאחר שהשמרנים זכו שוב ברוב.

ראשי הממשלה המוקדמים

ראש הממשלה "הראשון"

סר רוברט וולפול, שמונה ב-1721 לתפקיד הלורד הראשון של האוצר ונחשב כראש הממשלה הראשון של בריטניה.

בשל העובדה שתפקידו של ראש ממשלת בריטניה נוצר כתוצאה מהתפתחות הדרגתית ולא באירוע יחיד, קשה להצביע באופן ברור על נקודת הזמן בה נבחר ראש הממשלה הראשון. אף על פי כן, ניתן כינוי זה באופן מסורתי לסר רוברט וולפול שב-1721 מונה ללורד הראשון של האוצר.

ב-1720, חברת הים הדרומי (South Sea Company), שעסקה בסחר בכותנה, בתוצרת חקלאית ובעבדים, קרסה וגרמה לפשיטת רגל ולהפסדים כספיים עצומים לאלפי משקיעים, כולל לחברי משפחת המלוכה. ג'ורג' הראשון קרא לרוברט וולפול, שהיה ידוע בחריפות מוחו בתחומי הפוליטיקה והכלכלה, כדי לטפל במצב החירום. במיומנות רבה ועם קצת מזל, פעל וולפול במהירות כדי לשקם את אמון הציבור וכדי להוציא את הממלכה מהמשבר. שנה מאוחר יותר מינה המלך את וולפול כלורד הראשון של האוצר, כשר האוצר וכמנהיג בית הנבחרים, ובכך הפך אותו לשר החזק ביותר בממשלה. באכזריות, בגסות, בעבודה קשה ובחוש עסקי נבון, הצליח וולפול להנהיג את האנשים. כמי ששלט במערכת במשך שני העשורים הבאים, ייצב וולפול את מצבה הכלכלי של בריטניה, שמר על השלום, גרם לשגשוג המדינה והבטיח את מעמדה של שושלת בית הנובר.

וולפול היה זה שהדגים בפעם הראשונה כיצד השר הראשי – ראש הממשלה - יכול להיות בפועל מנהיג הזרוע הביצועית תחת מסגרת חוקתית. ראשית, בהכירו בכך שהריבון לא יכול יותר למשול באופן ישיר, אך הוא עדיין זה שעומד להלכה בראש הזרוע הביצועית, וולפול עמד על כך שהוא לא יותר מאשר "משרת המלך". שנית, בהכירו בכך שהכוח הפוליטי עבר לבית הנבחרים, הוא ניהל את עסקי הממלכה שם והפך את בית הנבחרים לגוף בעל כוח רב יותר בהשוואה לבית הלורדים לכל דבר ועניין. שלישית, בהכירו בכך שהקבינט הפך לגוף המנהל של המדינה ועליו להיות מאוחד, הוא שלט על שאר חברי הקבינט ודרש את תמיכתם המלאה למדיניותו. רביעית, בהכירו בכך שהמפלגות הפוליטיות הן מקור הכוח של הממשלה, הוא הנהיג את המפלגה הוויגית ודאג למשמעת מפלגתית. בבית הנבחרים הוא עמד על כך שכל נציגי המפלגה הוויגית יעניקו לו את תמיכתם, במיוחד אלו שהחזיקו במשרות. לבסוף, הוא שימש כדוגמה לראשי הממשלה שבאו אחריו כאשר ב-1742 הוא התפטר לאחר שבהצבעה על הצעת אי-אמון הוא ניצח בשלושה קולות בלבד. ניצחון דחוק זה גרם לכוחו הפוליטי להיות רעוע, אף על פי שהמלך עדיין רחש לו אמון.

ההתכחשות לכינוי

בהתייחס לכל תחומי פעולתו, וולפול לא היה ראש ממשלה במובן המודרני של המילה. המלך, לא הפרלמנט, היה זה שמינה אותה. המלך, לא וולפול עצמו, היה זה שמינה את שרי הקבינט. וולפול שימש דוגמה לאלו שכיהנו אחריו בתפקיד והוא לא בהכרח יצר תקדים. במשך יותר מ-40 שנה לאחר שסיים את תפקידו כראש הממשלה ב-1742, היו דעות סותרות בנוגע למעמדו של המכהן בתפקיד. במקרים מסוימים היה ראש הממשלה למעשה "בובת קש" שהופעלה על ידי אחרים. במקרים אחרים הייתה חזרה למודל "השר הראשי" של הזמנים הקודמים בהם המלך משל באופן ישיר. בזמנים אחרים, הסתמן מצב של שני ראשי ממשלה שכיהנו במקביל. במהלך השתתפותה של בריטניה במלחמת שבע השנים, לדוגמה, התפצלו סמכויות הממשלה באופן שווה בין הדוכס מניוקאסל לבין ויליאם פיט האב. יותר מכך, רבים היו סבורים שהתואר "ראש הממשלה" גזל למעשה מהריבון את המעמד החוקתי של מנהיג הממשלה והיווה עלבון כלפי השרים האחרים בשל העובדה שהם מונו על ידי המלך בדיוק כמו ראש הממשלה והיו אחראים כלפיו בדיוק באותו אופן.

מסיבות אלו היה סירוב לשאת את התואר הזה. אף על פי שוולפול כונה "ראש הממשלה הראשון", כינוי זה לא היה מעולם בשימוש במהלך תקופת כהונתו וולפול עצמו דחה את השימוש בו. ב-1742, במהלך מתקפה שהובילה לנפילתו של וולפול, הכריז סמואל סנדיס ש"על פי החוקה שלנו לא יכול שיהיה לנו ראש ממשלה יחיד". בתשובה לדברים אלו אמר וולפול: "באופן חד משמעי אני מכחיש שאני ראש ממשלה בלעדי ושיש לייחס לי את כל ההנחיות בכל ענייני הממשלה". ג'ורג' גרנוויל שכיהן כראש הממשלה בשנות השישים של המאה ה-18 אמר שהיה זה "תואר מבחיל" ושהוא מעולם לא עשה בו שימוש. הלורד נורת', שכיהן כראש הממשלה בעת מלחמת העצמאות של ארצות הברית, "לא יכול היה לסבול שיקראו לו ראש הממשלה בשל העובדה שתפקיד זה לא הוזכר כלל בחוקה".

ההתכחשות לקיומו החוקתי של תפקיד ראש הממשלה המשיכה לכל אורך המאה ה-19. ב-1806 אמר אחד מחברי בית הנבחרים: "החוקה מתעבת את הרעיון של קיום משרת ראש הממשלה". ב-1829 אמר הלורד לנסדאון: "לא יכול להיות דבר כל כך זדוני או נוגד את החוקה מאשר הכרה בחוק של הפרלמנט בקיומו של תפקיד כזה". ההכרה הרשמית הראשונה בתפקיד ניתנה רק בהסכם ברלין ב-1878, כאשר בנג'מין דיזראלי חתם עליו בתוספת התואר "הלורד הראשון של האוצר וראש הממשלה של הוד מלכותו הבריטית" (First Lord of the Treasury and Prime Minister of her Britannic Majesty). לראשי הממשלה המכהנים לא הייתה סמכות חוקית בזכות עצמם. עם פרוש המאה ה-20 הפך תפקיד ראש הממשלה, על פי מוסכמה, להיות התפקיד החשוב ביותר בהיררכיה החוקתית. אך עדיין לא היו בנמצא מסמכים משפטיים שתיארו את סמכויותיו או הכירו בקיומו. ב-1904 הסביר ארתור ג'יימס בלפור את מעמדו בנאום שנשא בהדינגטון: "ראש הממשלה לא מקבל משכורת כראש הממשלה. אין לו חובות המעוגנות בחוק כראש הממשלה. תוארו לא מופיע בשום חוק של הפרלמנט ואף על פי שהוא מחזיק במעמד החשוב ביותר בהיררכיה החוקית, אין לו שום מעמד המוכר על ידי חוקיה של ארץ זו. זהו פרדוקס מוזר".

ב-1905 קיבל התפקיד מעמד רשמי כלשהו כאשר ראש הממשלה נכלל בסדרי הקדימה, כשהוא נמוך יותר במעמדו, בקרב האישים שמחוץ למשפחת המלוכה, רק מהארכיבישוף מקנטרברי, מהארכיבישוף מיורק, מיושב ראש האספה הכללית של הכנסייה של סקוטלנד ומהלורד צ'נסלור.

חריץ תיבת המכתבים במעון ראש ממשלת בריטניה, דאונינג 10. הכיתוב הוא הלורד הראשון של האוצר (First Lord of the Treasury) ולא "ראש הממשלה".

החוק הראשון שחוקק על ידי הפרלמנט ובו הוזכר תפקיד ראש הממשלה, היה "חוק אחוזת צ'קרס" משנת 1917 (Chequers Estate Act 1917). חוק זה אישר שאחוזת צ'קרס שהייתה בבעלותם של סר ארתור וליידי לי, הוענקה כמתנה לכתר ותהיה בשימוש כמעון הכפרי של כל ראשי הממשלה העתידיים.

הכרה חוקית חד משמעית בתפקיד ניתנה ב"חוק שרי הכתר" משנת 1937 (Ministers of the Crown Act 1937), שהורה על תשלום משכורת לכל אדם שמשמש "הן כלורד הראשון של האוצר והן כראש הממשלה". כשהוא מכיר במאתיים שנים של סתירות, נאמר בחוק שהוא נועד "לתת הכרה חוקית בקיומו של תפקיד ראש הממשלה ובקשר ההיסטורי בין תפקיד זה לבין תפקיד הלורד הראשון של האוצר, על ידי מתן משכורת למי שנושא בתפקידים אלו". החוק עשה הבחנה בין ה"מעמד" (position) של ראש הממשלה, לבין ה"משרה" (office) של הלורד הראשון של האוצר, והדגיש את המאפיין הפוליטי המיוחד של מעמד ראש הממשלה. על כל פנים, על לוח הנחושת שנקבע על דלת מעונו של ראש הממשלה ברחוב דאונינג 10 עדיין רשומה הכתובת "הלורד הראשון של האוצר", וזאת בשל העובדה שמאז המאה ה-18 היה זה מעונו הרשמי של הלורד הראשון של האוצר ולא של ראש הממשלה.

"ראשון בין שווים"

התהוותה של ממשלת הקבינט

על אף הרתיעה מהכרה רשמית בתפקיד ראש הממשלה, דעכה ההתייחסות הדו-משמעית כלפיו בשנות השמונים של המאה ה-18. במהלך עשרים השנים הראשונות למלכותו, ניסה ג'ורג' השלישי להיות "ראש הממשלה של עצמו" באמצעות שליטה במדיניות מחוץ לקבינט, על ידי מינוי ופיטור שרים, על ידי קיום פגישות אישיות עם השרים ומתן הנחיות ישירות להם. נוהגים אלו גרמו למבוכה ולחילוקי דעות בישיבות הקבינט. ניתן היה להגדיר באופן כללי את ניסיונו של המלך ג'ורג' בשליטה אישית ישירה ככישלון. לאור כישלונה של ממשלת הלורד נורת' שכיהנה במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית בה נחלה בריטניה תבוסה, ולאחר שבמרץ 1782 הצביע הפרלמנט נגדה בהצבעת אי-אמון, החזיר המרקיז מרוקינגהם את השליטה בקבינט לראש הממשלה. רוקינגהם לקח על עצמו את תפקיד ראש הממשלה "על בסיס ההבנה הצרופה שצעדי הפעולה חייבים להשתנות כמו, גם האנשים, ושהצעדים שעל הממשלה החדשה לנקוט בהם ושיש לקבל עבורם את ההסכמה המלכותית, הם הצעדים שהוא, בשבתו באופוזיציה, טען שיש לנקוט בהם". רוקינגהם וממשלתו היו מאוחדים במדיניותם והיה עליהם לעמוד יחדיו או ליפול יחדיו. הוא גם סירב לקבל לקבינט אף אחד שלא היה מוכן לקבל קביעה זו. ג'ורג' השלישי איים להתפטר אך בסופו של דבר הוא הסכים באי רצון מתוך כורח המציאות. הייתה חייבת להיות לו ממשלה.

מאותה עת, התקבל בהדרגה מעמדו של ראש הממשלה והכינוי נכנס יותר ויותר לשימוש, גם אם לא באופן רשמי. כתואר שזוהה בתחילה עם הוויגים, הטורים החלו לקבל אותו. הלורד נורת', למשל, שאמר בזמנו שהתפקיד "לא מוכר בחוקה", הפך את דעתו ב-1783 ואמר: "בארץ זו, אדם מסוים או גוף מסוים של אנשים כמו הקבינט צריכים למשול בכל ולנהל כל מהלך". ב-1803 הציע ויליאם פיט הבן, טורי אף הוא, בשיחה עם ידיד, "שבעל תפקיד זה, שנקרא באופן כללי השר הראשון" הוא צורך חיוני כדי שהממשלה תתפקד והוא הביע את אמונתו שאדם זה צריך להיות השר האחראי על ענייני הכספים.

המהפך המחשבתי הכולל של הטורים החל כאשר פיט הבן נבחר בבחירות כראש הממשלה ב-1784. במשך 17 השנים הבאות, עד 1801 ושוב, בין השנים 1804 – 1806, כיהן פיט הבן כראש הממשלה באותו מובן בו כיהן לפניו וולפול, הוויגי.

אותו מהפך מחשבתי צבר תאוצה לאחר 1810. באותה שנה, ג'ורג' השלישי, שסבל לעיתים תכופות מחוסר יציבות נפשית (בשל מחלת דם הידועה כיום כפורפיריה), נעשה בלתי שפוי למשכי זמן ארוכים ובילה את עשר השנים האחרונות לחייו כשהוא לא מסוגל למלא את תפקידיו. הנסיך העוצר היה מנוע מלעשות שימוש בסמכויות המלאות של המלך. ב-1820, לאחר מות אביו, עלה הנסיך העוצר לכס המלכות כג'ורג' הרביעי, אך במהלך עשר שנות מלכותו הוא היה אדיש וקל דעת. כתוצאה מכך, במשך עשרים שנה היה למעשה כס המלכות ריק והממשלות שבראשם עמדו ראשי ממשלות ממפלגת הטורים מילאו את החלל החסר ומשלו למעשה בזכות עצמן.

הטורים היו בשלטון במשך כמעט חמישים שנה, למעט תקופה קצרה בין השנים 1806 – 1807 בהן שלטו הוויגים. הלורד ליברפול כיהן כראש הממשלה במשך 15 שנה ופיט הצעיר החזיק במשרה במשך 34 שנים. תחת שלטונם הרצוף והארוך, הפך הקבינט הממשלתי למוסכמה חוקתית. אף על פי שהיה עדיין צורך להסדיר סוגיות עדינות, שיטת השלטון על ידי קבינט נותרה זהה עד היום כפי שהיא הייתה ב-1830.

על פי שיטת ממשל זו, הקרויה שיטת ווסטמינסטר , הריבון הוא ראש המדינה ובשם בלבד הוא ראש "ממשלת הוד מלכותו/מלכותה". הריבון בוחר לתפקיד ראש הממשלה שלו את האדם שמסוגל לגייס רוב בבית הנבחרים ומזמין אותו להרכיב ממשלה. כמי שעומד בפועל בראש הממשלה, בוחר ראש הממשלה את שרי הקבינט שלו מתוך אלו מבין חברי הפרלמנט שמסכימים עם צעדי מדיניותו המתוכננים. לאחר מכן הוא ממליץ עליהם בפני הריבון שמאשר את בחירתו של ראש הממשלה ובאופן פורמלי הוא זה שממנה אותם לתפקידיהם. בהנהגתו של ראש הממשלה, אחראי הקבינט באופן קולקטיבי על כל מעשיה של הממשלה. הריבון לא נועד באופן אישי עם חברי הממשלה בנוגע למדיניותה וכן לא נוכח בישיבות הקבינט. בהקשר לממשל בפועל, למונרך מוקנות שלוש זכויות חוקתיות בלבד: להיות מעודכן, לייעץ ולהזהיר. בפועל משמעותו של עיקרון זה הוא שהריבון סוקר את מסמכי המדינה ונפגש על בסיס קבוע עם ראש הממשלה, בדרך כלל אחת לשבוע, ובפגישות אלו יכול המונרך לייעץ לראש הממשלה או להזהיר אותו בנוגע להחלטות או למעשים של הממשלה.

האופוזיציה הנאמנה

המערכת הפוליטית בבריטניה כיום כוללת לא רק את הממשלה שהורכבה על ידי מפלגת הרוב (או קואליציה של מפלגות) בבית הנבחרים, אך גם אופוזיציה מאורגנת שהוקמה על ידי אלו שלא חברים במפלגת השלטון. האופוזיציה קרויה בשם הרשמי "האופוזיציה הנאמנה ביותר של הוד מלכותו/מלכותה" (Her/his Majesty's Most Loyal Opposition) והם יושבים בבית הנבחרים בספסלים שמשמאלו של יושב ראש הבית, ממול לספסל האוצר של הממשלה. מנהיגי האופוזיציה מקימים ממשלת צללים שבראשה עומד "ראש ממשלת הצללים", הוא מנהיג האופוזיציה. ממשלת הצללים נכונה תמיד לתפוס את השלטון בכל עת בה הממשלה נופלת או נוחלת הפסד בבחירות.

התנגדות לממשלתו של המלך נחשבה בסוף המאה ה-17 כחוסר נאמנות ואף כבגידה. במהלך המאה ה-18 דעך רעיון זה ובסופו של דבר עבר מן העולם כאשר התפתחה המערכת הדו-מפלגתית. הביטוי "האופוזיציה של הוד מלכותו/מלכותה" נטבע על ידי ג'ון הובהאוס, ברון בראוטון הראשון. ב-1826 הכריז בראוטון, שהיה ויגי, בבית הנבחרים שהוא מתנגד להצעת חוק. בבדיחות הדעת הוא אמר: "נאמר שזה קשה לשרים של הוד מלכותו להעלות התנגדויות להצעה. מצדי, אני סבור שזה קשה יותר לאופוזיציה של הוד מלכותו לנקוט בדרך זו". הביטוי התפרסם והיה בשימוש מאז. לעיתים קרויה האופוזיציה בשם "האופוזיציה הנאמנה" (Loyal Opposition), כדי להדגיש את הלגיטימיות של המערכת הדו-מפלגתית וכדי לתאר את חשיבות התפיסה החוקתית שעל פיה התנגדות לממשלה לא יכולה להיחשב כבגידה. אדם בעל היגיון יכול בכנות להתנגד למדיניותו של הריבון ועדיין להישאר נאמן לו ולאומה.

לאחר שבמשך כמאה שנים הוכר תפקידו של ראש האופוזיציה במוסכמה חוקתית, ניתנה לו הכרה חוקתית רשמית ב-1937 עם חקיקתו של "חוק שרי הכתר" (Ministers of the Crown Act 1937).

חוק הרפורמה של 1832 וראשות הממשלה

ראשי ממשלת בריטניה לא נבחרו מעולם באופן ישיר על ידי ציבור הבוחרים. אין צורך שראש הממשלה יהיה מנהיג מפלגה, דייוויד לויד ג'ורג' לא היה מנהיג מפלגה כאשר במהלך מלחמת העולם הראשונה כיהן כראש הממשלה וכך גם רמזי מקדונלד במחצית הראשונה של שנות השלושים. ראשי הממשלה מונו לתפקידם בשל היותם חברי בית הנבחרים או בית הלורדים ובשל העובדה שעמד לזכותם רוב בבית הנבחרים או שהם זכו במספר מושבים גדול יותר בבחירות הכלליות בהשוואה לאופוזיציה.

מאז 1722 היו רוב ראשי הממשלה חברי בית הנבחרים ומאז 1902 לכל ראשי הממשלה היה מושב בו, למעט אלק דאגלס-יום שהתפטר מבית הלורדים כדי להיבחר לבית הנבחרים. כמו כל חברי בית הנבחרים הבריטי, גם ראשי הממשלה מתמודדים בבחירות הכלליות כנציגים של מחוז בחירה. לדוגמה, ראש הממשלה לשעבר, טוני בלייר, ייצג את מחוז הבחירה של סדגפילד שבמחוז דרהאם בין השנים 1983 – 2007. הוא נבחר לתפקיד ראש הממשלה בשל העובדה שב-1994 הוא נבחר לתפקיד מנהיג מפלגת הלייבור ולאחר מכן הוביל את המפלגה לניצחון בבחירות הכלליות בבריטניה 1997, בהם זכתה מפלגתו ב-418 מושבים בבית הנבחרים בהשוואה ל-165 המושבים של המפלגה השמרנית והשיגה רוב בבית.

לא לריבון ולא לבית הלורדים הייתה השפעה משמעותית על בחירת הנציגים לבית הנבחרים ב-1997 או על ההחלטה על מינויו של בלייר לראשות הממשלה. הניתוק שלהם מתהליכי הבחירות ומהאפשרות להיות שותפים לזהותו של ראשה ממשלה היא מוסכמה חוקתית הקיימת כמעט מאתיים שנה.

אף על פי כן, לפני המאה ה-19, הייתה למלך ולבית הלורדים השפעה על תהליך הבחירה, כאשר הם ניצלו לטובתם את העובדה שרוב האזרחים היו משוללי זכות בחירה ושמושבי בית הנבחרים חולקו באופן לא פרופורציונלי. באמצעות פטרונות, שחיתות ושוחד, החזיקו הכתר והלורדים "בבעלותם" כ-30% ממושבי בית הנבחרים, שנקראו מחוזות רקובים ומחוזות כיס ושהעניקו להם השפעה משמעותית בבית הנבחרים וכתוצאה מכך על זהותו של ראש הממשלה.

ב-1830 נבחר צ'ארלס גריי, רוזן גריי השני, שהיה ויגי כל ימי חייו, לתפקיד ראש הממשלה והוא היה נחוש בדעתו לבצע רפורמות בשיטת הבחירות. במשך שנתיים, נאבקו הוא וממשלתו להעביר את החוק שנודע בשם חוק הרפורמה של 1832. גדולתו של חוק זה טמונה פחות בתוכנו מאשר בסמליות שלו. כפי שאמר ג'ון ברייט, פוליטיקאי שהיה פעיל בדור הבא: "זה לא היה חוק טוב, אך זה היה חוק טוב כאשר הוא עבר". באופן מהותי הוא הגדיל את זכות ההצבעה ב-65% ל-717,000, כשמעמד הביניים נמנה עם רובם. ייצוגם של 56 מחוזות רקובים בוטל לחלוטין ובנוסף הוקטן ייצוגם של 30 מחוזות בחירה אחרים. מושבי הפרלמנט שהתפנו כתוצאה מכך חולקו למחוזות שקודם לכן לא זכו לייצוג הולם. אף על פי כן, עדיין נותרו מחוזות רקובים רבים וכתוצאה מכך נותרו מיליוני מצביעים גברים ממעמד העובדים וכל הנשים ללא ייצוג.

בכל מקרה, באופן סמלי חוק הרפורמה עלה על הצפיות ממנו. כיום הוא מדורג יחד עם המגנה כרטה ועם חוק הזכויות כאחד מהמסמכים החשובים ביותר במסורת החוקתית הבריטית.

ראשית, החוק השאיר את הריבון מחוץ לשיטת הבחירות ומתהליך בחירת ראש הממשלה. לאחר תהליך הדרגתי של מאה שנה, אושרה לבסוף מוסכמה זו שנתיים לאחר שחוקק חוק הרפורמה. ב-1834 פיטר ויליאם הרביעי את הלורד מלבורן מתפקיד ראש הממשלה, אך הוא נאלץ להחזירו לתפקיד כאשר המועמד המועדף עליו, רוברט פיל, לא הצליח לגייס רוב בבית הנבחרים. מאז ועד היום לא ניסה שום מונרך לכפות על הפרלמנט ראש ממשלה על פי העדפתו.

שנית, החוק צמצם את כוחו של בית הלורדים על ידי ביטולם של מחוזות כיס רבים ויצירת מחוזות בחירה חדשים שעליהם לא הייתה להם כל השפעה. בהיותם מוחלשים, לא הייתה להם האפשרות למנוע את הרפורמות החוקתיות המקיפות יותר שבוצעו ב-1867, 1884, 1918 ו-1928, שכתוצאה מהן הושגה זכות בחירה אוניברסלית.

לבסוף, הכרסום בכוחו של בית הלורדים הוביל לחקיקתו של חוק הפרלמנט 1911, שדחק לשוליים את תפקידו של בית הלורדים בתהליך החקיקה ונתן משקל נוסף למוסכמה שהתפתחה במאה השנים הקודמות שראש הממשלה לא יכול לשבת בבית הלורדים. האחרון שעשה זאת היה הלורד סולסברי שישב בבית הלורדים בין השנים 1895 – 1902 בעודו מכהן כראש הממשלה. במשך המאה ה-19, ראשי ממשלה שישבו בבית הלורדים נתקלו בקשיים למשול לצד שרים שישבו בבית הנבחרים.

גריי שימש דוגמה ותקדים לבאים אחריו. הוא היה "ראשון בין שווים" (באנגלית: first among equals ובלטינית: primus inter pares), כפי שב-1867 הוגדר מעמדו של ראש הממשלה על ידי העיתונאי וולטר בג'ט. בנצלו את ניצחונה של המפלגה הוויגית כמנדט לביצוע הרפורמה, היה גריי חסר פשרות בנוגע להשגת מטרתו ולצורך כך עשה שימוש בכל תכסיס פרלמנטרי. למרות הכבוד שהוא רכש כלפי המלך, הוא הבהיר שחובתו החוקתית היא לציית לרצון העם והפרלמנט.

האופוזיציה נקטה אף היא בדרך של ציות. כמה מנכבדי הטורים טענו שהם יבטלו את החוק ברגע שהם ישובו לשלטון. אך ב-1834, שם רוברט פיל, אז מנהיג השמרנים, קץ לאיום זה, כאשר הוא הצהיר ב"גילוי הדעת של טמוורת'" (Tamworth Manifesto) שהחוק הוא "הסדר סופי שאין לשנותו הנוגע לשאלה חוקתית רבת חשיבות ששום אדם ששלומה ורווחתה של הארץ הזאת חשובים לו, לא ינסה להפריע לו".

ראש ממשלה פופוליסטי

ויליאם גלאדסטון נהג להפיץ תמונות כמו זו, בה הוא נראה חוטב עץ אלון, כדי ליצור לעצמו תדמית של "ראש הממשלה של העם".

עד 1832 היו ראשי הממשלה מנותקים מן הציבור. ראשי הממשלה המכהנים עבדו יחד עם שרי הקבינט ועם פקידי הממשלה האחרים. מעת לעת הם נועדו עם המלך ונכחו בישיבות הפרלמנט כאשר זה קיים את מושבי האביב והקיץ. הם מעולם לא עלו על הבמה כדי להוביל מערכות בחירות. לעיתים נדירות הם פנו באופן ישיר אל ציבור הבוחרים בנוגע למדיניותם ובנוגע לנושאים שעל הפרק.

לאחר חקיקתו של חוק הרפורמה, השתנה אופיו של תפקיד ראש הממשלה. ראשי הממשלה הצטרכו לרדת אל העם. בעקבות החוק מנה ציבור הבוחרים 717,000 איש. צעדי חקיקה נוספים (והגידול באוכלוסין) הגדילו את המספר ל-2 מיליון ב-1867, ל-5.5 מיליון ב-1884 ול-21.4 מיליון ב-1918. עם הרחבת זכות הבחירה, עבר מרכז הכוח אל העם וראשי הממשלה קיבלו על עצמם יותר תחומי אחריות בנוגע למעמדם כמנהיגי מפלגותיהם. באופן טבעי זה גרם להם ליזום פעולות השפעה וארגון בקרב תומכיהם, להסביר את מדיניות המפלגה ולפרסם הצהרות. על מנהיגים מוצלחים היה לרכוש מיומנויות חדשות: לשאת נאומים איכותיים, להיות בעלי אישיות נוחה ולהיות בעלי אינטראקציה עם ההמונים. הם הפכו ל"קול", "הפנים" ו"הדמות" של המפלגה ושל הממשלה.

רוברט פיל, שלעיתים קרובות כונה "ראש הממשלה לדוגמה", היה הראשון שהבין את תפקידו החדש. לאחר מערכת בחירות מוצלחת מבחינתם של השמרנים ב-1841, כתב הסופר והפוליטיקאי ג'ון וילסון קרוקר לפיל: "הבחירות היו נפלאות, ומה שמסקרן הוא שאת כל זה ניתן לזקוף לזכותו של סר רוברט פיל. זוהי הפעם הראשונה שזכורה לי בהיסטוריה שלנו שהעם בחר את ראש הממשלה עבור הריבון. המקרה של מר פיט ב-1784 הוא ההשוואה הקרובה ביותר, אך אז העם רק אישר את בחירתו של הריבון. כאן כל מועמד שמרן הכריז על עצמו במילים פשוטות כאחד מאנשיו של סר רוברט פיל, ועל רקע זה הוא נבחר".

בנג'מין דיזראלי וויליאם גלאדסטון העלו את ההיבט הזה בתפקיד ראש הממשלה במדרגה נוספת על ידי הבלטת דמויותיהם בציבור. בהיותם ידועים בכינויים "דיזי" (Dizzy) ו"הזקן הגדול" (Grand Old Man), נסובה יריבותם הצבעונית, לעיתים מרירה, אישית ומפלגתית, על רקע הסוגיות שעמדו על הפרק בתקופתם – אימפריאליזם נגד אנטי-אימפריאליזם, הרחבת זכות הבחירה, רפורמות בתחום יחסי העבודה, ושלטון הבית לאירלנד – על משך כמעט עשרים שנה עד למותו של ד'יזראלי ב-1881. אפילו לאחר מותו של ד'יזראלי נמשכה היריבות בין השניים. גלדסטון הציע שתערך לו הלוויה ממלכתית, אך ד'יזראלי הורה במפורשת בצוואתו שהלווייתו תהיה פרטית והוא נקבר בסמוך לרעייתו. על כך אמר גלדסטון בתגובה: "כמו שהוא חי, כך הוא מת – הכל הצגה, ללא ממשות או כנות". ד'יזראלי עצמו אמר פעם שראשי התיבות GOM ‏(Grand Old Man) מייצגות למעשה את הביטוי "God's Only Mistake" (המשגה היחיד של אלוהים). התיעוד של שני האישים בעיתונות הזולה, בצילומים ובקריקטורות, גרם ליריבותם להיות מקושרת עם אבטיפוס מסוים של ראש ממשלה בתפישה הציבורית ורבים אחרים הלכו בעקבותיהם ואף שיפרו אבטיפוס זה.

בנג'מין דיזראלי יצר לעצמו תדמית של אימפריליסט. בקריקטורה זו הוא נראה מגיש למלכה ויקטוריה את כתר "קיסרית הודו".

כל אחד מהשניים יצר תדמית ציבורית שונה לעצמו ולמפלגה שאותה הוא ייצג. ד'יזראלי, שהרחיב את האימפריה הבריטית כדי להגן על האינטרסים הבריטים מעבר לים, טיפח את תדמיתו (ואת תדמיתה של המפלגה השמרנית) כ"אימפריאליסט", בבצעו מחוות גדולות כמו הענקת התואר קיסרית הודו למלכה ויקטוריה ב-1876. גלדסטון, שלא ראה תועלת רבה בקיומה של האימפריה, הציג מדיניות אנטי-אימפריאליסטית (שכונתה לימים "אנגליה הקטנה") וטיפח לעצמו (ולמפלגה הליברלית) תדמית של "איש העם" באמצעות הפצת תמונות של עצמו כורת עצי אלון גדולים באמצעות גרזן כתחביב.

גלדסטון חרג מתדמיתו על ידי פנייה ישירה אל המוני העם. במסע הבחירות שהוא קיים במחוז הבחירה שלו בסוף שנות השבעים של המאה ה-19, הוא נשא נאומים בשדות, באולמות, בתחנות רכבת, לפני מאות, לפעמים אלפי אנשים, סטודנטים, חקלאים, פועלים ואנשי מעמד הביניים. אף על פי שגלדסטון לא היה המנהיג הראשון שדיבר ישירות אל בוחריו, הן הוא והן ד'יזראלי דיברו לפני כן אל נאמני המפלגה בהזדמנויות מיוחדות, אך גלדסטון היה הראשון שפנה ישירות לכל הבוחרים במחוז הבחירה שלו, נשא נאומים לפני כל מי שהאזין לו, עודד את תומכיו וניסה לשנות את דעת יריביו. המסרים של גלדסטון הפכו למסריה של המפלגה בכל רחבי בריטניה. בציינו את חשיבותם, אמר הלורד שאפטסברי: "זהו דבר חדש ודבר רציני לראות את ראש הממשלה על גבי במה".

ניהול מערכות בחירות שהופנו ישירות כלפי הציבור הפכו דבר שבשגרה. כמה מראשי הממשלה שכיהנו במהלך המאה ה-20, כמו דייוויד לויד ג'ורג' ווינסטון צ'רצ'יל, נודעו בכישורי הנאום שלהם. עם כניסתם של הרדיו, סרטי הקולנוע, הטלוויזיה והאינטרנט, עשו רבים שימוש בטכנולוגיות אלו כדי להביא את דמותם למודעות הציבור ולפנות אל האומה. סטנלי בולדווין, שידע לעשות שימוש חכם בשידורי הרדיו בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20, שיגר את מסריו אל הציבור בבטאו עצות ביתיות וביטויים פשוטים של גאווה לאומית. צ'רצ'יל עשה אף הוא שימוש נרחב בשידורי הרדיו, עורר השראה, הרגיע את הציבור ומסר לו מידע בנאומיו במהלך מלחמת העולם השנייה. שני ראשי ממשלה שכיהנו בשלהי המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21, מרגרט תאצ'ר וטוני בלייר (כל אחד מהם כיהן כעשור בתפקיד), זכו במעמד של ידוענים כמו כוכבי רוק, אך גם נמתחה עליהם ביקורת על סגנון מנהיגותם ה"נשיאותי". לדברי הפרשן המדיני אנתוני קינג "האביזרים בתיאטרון של בלייר כללו את.. הגיטרה שלו, הלבוש היומיומי שלו... כדורי רגל שהוקפצו במיומנות על גבי ראשו... נאומים ששפת הגוף שלהם תוכננה בקפדנות והופעותיו בוועידות מפלגת הלייבור".

ראשות הממשלה המודרנית

חוק הפרלמנט וראשות הממשלה

בנוסף להיותו מנהיג המפלגה הפוליטית הגדולה בבריטניה והמנהיג של ממשלת הוד מלכותה, ראש הממשלה המודרני מוביל את תהליכי החקיקה ומתרגם לחוקים את מצע מפלגתו. טוני בלייר, לדוגמה, שמפלגתו, מפלגת הלייבור, נבחרה ב-1997 על בסיס ההבטחה לחוקק חוק זכויות וליצור ולפתח ממשלות עבור סקוטלנד וויילס, רשם בסופו של דבר את הצלחתו בעקבות חקיקתם ב-1998 של חוק זכויות האדם, חוק סקוטלנד וחוק ממשלת ויילס.

מראשית קיומו במאה ה-14, היה הפרלמנט של בריטניה בית מחוקקים דו-בתי, שכלל את בית הנבחרים ואת בית הלורדים. חברי בית הנבחרים נבחרו בבחירות, בניגוד לחברי בית הלורדים. רוב חברי בית הלורדים הם "חילוניים" והם מכהנים על בסיס התארים שהוענקו להם: דוכס, מרקיז, רוזן וויקונט. בנוסף מכהנים גם לורדים רוחניים, אנשי דת של הכנסייה האנגליקנית.

במשך כל תולדותיו של בית הלורדים, היו הלורדים "הזמניים" בעלי קרקעות שהחזיקו באחוזותיהם, בתואריהם ובמושביהם בבית הלורדים כירושה שעברה מדור לדור, במקרים מסוימים במשך מאות שנים. לדוגמה, ב-1910 ישבו בבית הלורדים 19 חברים שתואריהם נוצרו לפני שנת 1500.

עד 1911, כדי להעביר חוק, היה על ראשי הממשלה להשיג רוב בבית הנבחרים ולאחר מכן בבית הלורדים. תהליך זה לא היה תמיד קל, בשל העובדה שמחלוקות פוליטיות הפרידו לעיתים בין שני הבתים. כמיצגי אצולת הקרקע, היו הלורדים "הזמניים" טורים (מאוחר יותר שמרנים) בהשקפת עולמם, ששאפו להנציח את הסטטוס קוו והביעו את התנגדותם לצעדים פרוגרסיביים כמו הרחבת זכות הבחירה. נטייתם המפלגתית של חברי בית הנבחרים הייתה פחות צפויה מראש. במהלך המאה ה-18 הרכבו היה מגוון בשל העובדה שללורדים הייתה השפעה על תהליך הבחירה. לעיתים הרוב היה בידי הוויגים ולעיתים הטורים. לאחר כניסתו לתוקף של חוק הרפורמה של 1832, הפך בהדרגה בית הנבחרים להיות פרוגרסיבי יותר, מגמה שהתגברה עם חקיקתם של חוקם נוספים שהרחיבו את זכות הבחירה.

ב-1906, נחלה המפלגה הליברלית, בהנהגתו של הנרי קמפבל-באנרמן, ניצחון סוחף שהושג על בסיס הבטחה לרפורמות חברתיות למעמד העובדים. כשלרשותם 379 מושבים בבית הנבחרים אל מול 132 של השמרנים, יכלו הליברלים להעביר בביטחון את תוכניתם החקיקתית בבית הנבחרים. מנגד, באותה עת עמד לרשותה של המפלגה השמרנית רוב מוחץ בבית הלורדים והם יכלו בקלות להטיל וטו על כל הצעת חוק שהתקבלה בבית הנבחרים ושלא נראתה להם.

במשך חמש שנים נאבקו שני הבתים זה בזה על כל הצעת חוק. הליברלים דחפו ליישום תוכניותיהם, אך השמרנים הטילו וטו על הצעות החוק או הכניסו בהן שינויים. כאשר הטילו חברי בית הנבחרים וטו על "התקציב של העם" (People's Budget) ב-1909, גרמה המחלוקת באופן בלתי נמנע למשבר חוקתי.

ב-1910 הגיש ראש הממשלה הרברט הנרי אסקווית' הצעת חוק "להסדרת היחסים בין שני בתי הפרלמנט", שבמסגרתה בוטלה זכות הווטו של בית הלורדים על הצעות חקיקה. לאחר שהצעת חוק זו אושרה על ידי בית הנבחרים, היא נדחתה על ידי בית הלורדים. בבחירות הכלליות שנערכה על בסיס נושא זה, ירד כוחם של הליברלים, אך עדיין היה להם רוב מספיק. לבקשתו של אסקווית', איים אז המלך ג'ורג' החמישי להעניק מספר מתאים של תוארי אצולה לאישים בעלי השקפה ליברלית כדי להבטיח את אישורו של החוק. כדי למנוע רוב קבוע לליברלים בבית הלורדים, נכנעו הלורדים השמרנים והצעת החוק אושרה.

חוק הפרלמנט 1911 ביסס אחת ולתמיד את עליונותו של בית הנבחרים. בחוק נקבע שבית הלורדים לא יכול לעכב הצעת חוק למשך יותר מחודש אחד כאשר זה הוגדר על ידי יושב ראש בית הנבחרים כחוק בעל השלכה כספית (money bill). יותר מכך, חוק הפרלמנט קבע שכל חוק שנדחה על ידי בית הלורדים, יאושר בכל זאת לאחר שבית הנבחרים יצביע בעדו במשך שלושה מושבים רצופים ובתנאי שחלפו לא יותר משנתיים מאז ההצבעה הראשונה עליו. בית הלורדים יכול היה עדיין להשעות או לעכב חקיקה, אך לא יכול היה יותר להטיל וטו. בשלב מאוחר יותר צומצמה משמעותית סמכות ההשעיה של בית הלורדים לשנה אחת עם חקיקת חוק הפרלמנט של 1949.

בעקיפין שיפר חוק הפרלמנט את מעמדו של ראש הממשלה בהיררכיה החוקתית. אף על פי שהלורדים עדיין מעורבים בתהליכי החקיקה וראש הממשלה עדיין חייב לקבל ייעוץ משני בתי הפרלמנט, אין עוד לבית הלורדים את זכות הוטו או אפילו את הזכות להשעות חקיקה שאושרה בבית הנבחרים. בהנחה שיש לו שליטה בקבינט, שהוא מצליח להשליט משמעת מפלגתית, ושיש לו רוב בבית הנבחרים, יכול ראש הממשלה להיות סמוך ובטוח שהוא יכול להגשים את סדר היום החקיקתי שלו.

ראשות ממשלה "נשיאותית"

נקודת המבט הקלאסית של ממשלת הקבינט הונחה על ידי וולטר בג'ט בספרו "החוקה האנגלית" שיצא לאור ב-1867 ושבו הוא תיאר את ראש הממשלה כ"ראשון בין שווים" (באנגלית: first among equals, בלטינית: Primus inter pares). נקודת מבט זו נבחנה על ידי איש מפלגת הלייבור, ריצ'רד קרוסמן בספרו "המיתוס של ממשלת הקבינט" (The Myths of Cabinet Government) שיצא לאור ב-1972 ועל ידי הפוליטיקאי טוני בן, גם הוא איש הלייבור. שניהם היו חברי ממשלות הלייבור בשנות השישים וסברו שמעמדו של ראש הממשלה הפך לחזק יותר כך שראוי היה יותר לתאר את ממשלת בריטניה כ"ממשלת ראש הממשלה". קרוסמן ציין שעליית כוחו של ראש הממשלה נבעה מכוחן של המפלגות הפוליטיות הריכוזיות, מהתפתחותו של השירות הציבורי המאוחד ומהתרחבותם של משרד ראש הממשלה ושל משרד הקבינט (Cabinet Office). גרהם אלן, שהיה מצליף הממשלה בתקופת ממשלתו הראשונה של טוני בלייר, טען בספרו "ראש הממשלה האחרון: להיות כנה בנוגע לנשיאות הממלכה המאוחדת", שיצא לאור ב-2003, שבפועל למשרת ראש הממשלה יש סמכויות נשיאותיות, כפי שטען חוקר מדע המדינה, מייקל פולי בספרו "הנשיאות הבריטית" שיצא לאור באותה שנה.

מקורות רבים מתוך ממשלתו של טוני בלייר טענו שתהליך קבלת ההחלטות נשלט על ידו ועל ידי גורדון בראון ושהקבינט לא היה יותר גוף לקבלת החלטות. שרים לשעבר כמו קלייר שורט וכריס סמית' מתחו ביקורת על חוסר סמכותו של הקבינט כגוף לקבלת החלטות. כאשר היא התפטרה, גינתה שורט את "ריכוז הכוח בידיו של ראש הממשלה ואת ההפחתה ההדרגתית של מספר היועצים". בדוח ועדת בטלר משנת 2004 על המודיעין בנוגע לנשק להשמדה המונית, נמתחה ביקורת קשה על סגנונו של בלייר שממשלתו כונתה "ממשלת ספה".

אף על פי כן, הכוח המצוי בידיו של ראש הממשלה מול חבריו לקבינט עומד ביחס ישר להיקף התמיכה שהוא זוכה לו במפלגתו ולעיתים קרובות מידת כוחו של ראש הממשלה קשור לשאלה אם המפלגה מחשיבה אותו כנכס אלקטורלי. גם כאשר המפלגה מחולקת לסיעות, עשוי ראש הממשלה להיאלץ לכלול חברי מפלגה חשובים כחברי הקבינט למען לכידותה של המפלגה. עוצמתו האישית של ראש הממשלה עשויה להיות מקוצצת אם מפלגתו נמצאת בהסדר לחלוקת סמכויות או שהיא חברה בקואליציה עם מפלגה אחרת.

סמכויות ומגבלות

כאשר הוא ממונה על ידי הריבון, בקשתו הראשונה של המועמד לראשות הממשלה היא "להרכיב ממשלה" – ליצור קבינט שרים שנהנה מתמיכתו של בית הנבחרים. לאחר מכן ראש הממשלה "מנשק את היד" של הריבון (מונח שיסודו בימים עברו, כאשר ראש הממשלה היה ממש מנשק את ידי הריבון כאות לנאמנותו. כיום עצם הפגישה עם הריבון, בה מקבל ראש הממשלה את המינוי לתפקידו, קרויה "נשיקת היד" (Kissing hands), אף על פי שמעשית לא מתקיים מנהג עתיק זה), שזכויותיו המלכותיות מיושמות אך ורק על פי עצתו של ראש הממשלה וחברי הממשלה. ראש הממשלה מקיים פגישות שבועיות עם הריבון, שזכויותיו החוקתיות מוגבלות ל: "להיות מעודכן, לייעץ ולהזהיר". מידת יכולתו של הריבון להשפיע על אופי הייעוץ של ראש הממשלה היא בלתי ידועה, אך סביר להניח שהיא תלויה באופי היחסים הבין-אישיים בין הריבון לבין ראש הממשלה המכהן.

הכוחות המזוינים

אף על פי שבאופן חוקי המפקד העליון של הכוחות המזוינים של בריטניה הוא הריבון עצמו, על פי הנוהג החוקתי, ראש הממשלה מוסמך להכריז מלחמה, ובאמצעות מזכיר ההגנה (שאותו רשאי ראש הממשלה למנות או לפטר או אף למנות את עצמו לתפקיד זה), שמכהן כיושב ראש מועצת ההגנה, הוא מחזיק את הסמכות לגיוס וארגון הכוחות הצבאיים.

ראש הממשלה אחראי גם לאשר את השימוש בנשק גרעיני בבריטניה, כולל הכנת ארבעה מכתבי מוצא אחרון. לפיכך, ראש הממשלה הוא המפקד העליון בכל עניין ומובן, למעט בתוארו.

ההחלטה לפרוס את הכוחות המזוינים מעבר לים נתונה בידי ראש הממשלה או הקבינט, באמצעות מימוש הסמכות המלכותית. האמנה החוקתית מחייבת שבמקרה של התחייבות של הכוחות המזוינים לפעולה צבאית, האישור יינתן על ידי ראש הממשלה, מטעם הכתר. ההחלטות על פעולה צבאית בריטית מתקבלת בתוך הקבינט. בנוסף ראש הממשלה אחראי להחלטה להפיל כלי טיס חטוף או כלי טיס אזרחי לא מזוהה, שאינם מגיבים לאותות רדיו ולא לאותות קשר של מטוסי יירוט של חיל האוויר המלכותי, לפני שהוא מגיע לאזור או למטרה מרכזית בשטח בריטניה. בנוסף ראש הממשלה עומד בראש המועצה לביטחון לאומי.

מינויים

ראש הממשלה ממנה את שאר חברי הקבינט (שהופכים להיות חברי המועצה המלכותית) ואת השרים, אף על פי שהוא נועץ בשרים הבכירים בנוגע למינויים של השרים הזוטרים, ללא שום השפעה של הפרלמנט או השפעה אחרת על תהליך זה. בכל עת יכול ראש הממשלה למנות, לפטר, או לקבל את ההתפטרות של כל שר אחר. ראש הממשלה רשאי להתפטר, הן באופן אישי והן בשם כל הממשלה. באופן כללי ראש הממשלה מתאם את המדיניות ואת הפעילויות של הקבינט ושל משרדי הממשלה, ופועל כ"פנים" הציבוריות העיקריות של הממשלה.

ראש הממשלה מחליט על כל המינויים הבכירים ורוב המינויים האחרים מתבצעים על ידי השרים שאותם רשאי ראש הממשלה למנות או לפטר. חברי המועצה המלכותית, שגרירים ונציבים עליונים, פקידי ממשל בכירים, קציני צבא בכירים, חברי ועדות חשובות ושאר בעלי תפקידים, נבחרים, וברוב המקרים גם מסיימים את תפקידם, על פי החלטת ראש הממשלה. ראש הממשלה גם מייעץ לריבון בנוגע למינויים של ארכיבישופים ובישופים של הכנסייה האנגליקנית. ההחלטות מינויים של שופטים בכירים, אף על פי שהן מבוצעות בעצתו של ראש הממשלה, מתקבלות על בסיס המלצות של גופי בלתי תלויים.

הענקת תוארי אצולה ותוארי אבירות ורוב הכיבודים האחרים מוענקים על ידי הריבון רק על פי המלצתו של ראש הממשלה. תוארי הכבוד היחידים שעליהם אין לראש הממשלה כל שליטה הם מסדר הבירית, מסדר הדרדר, מסדר ההצטיינות, המסדר הוויקטוריאני המלכותי ומסדר ג'ון הקדוש, שכולם נחשבים ל"מתנה אישית" של הריבון.

ראש הממשלה ממנה את המצליף הממשלתי, שתפקידו להשיג את תמיכת בית הנבחרים בממשלה ולהטיל משמעת על המתנגדים במפלגת השלטון. המשמעת המפלגתית חזקה בדרך כלל, מאחר שציבור הבוחרים מצביע באופן כללי למועמדים באופן אישי על בסיס השתייכותם המפלגתית. חברי הפרלמנט עשויים להיות מורחקים ממפלגתם אם הם מסרבים לתמוך בממשלה בנושאים חשובים, ואף על פי שאין משמעות הדבר שעליהם להתפטר, זה עלול להקשות עליהם להיבחר מחדש. חברי הפרלמנט שמכהנים בתפקיד שר, עלולים להיות מפוטרים אם הם מסירים את תמיכתם בראש הממשלה. צעדי הריסון המוטלים על ידי בית הנבחרים מאבדים מכוחם כאשר מפלגת השלטון זוכה לרוב גדול בבית הנבחרים, או בקרב הציבור. אף על פי כן, ברוב הנסיבות ראש הממשלה יכול להבטיח את תמיכת בית הנבחרים לכל הצעת חוק באמצעות משא ומתן פנימי בחוגי המפלגה, מבלי להקדיש יותר מדי מחשבה לחברי הפרלמנט מהאופוזיציה.

עם זאת, גם ממשלה הנהנית מרוב, עלולה למצוא את עצמה בקשיים בהעברת חוקים. לדוגמה, ב-9 בנובמבר 2005, נחלה ממשלתו של טוני בלייר תבוסה בנוגע לתוכניות שעל פיהן אמורה הייתה המשטרה לקבל זכות להחזיק במעצר חשודים בביצוע פעולות טרור עד ל-90 יום מבלי להגיש נגדם כתב אישום. ב-31 בינואר 2006 הובסה הממשלה בנוגע להיבטים מסוימים של ההצעות להוצאה מחוץ לחוק של שנאה על רקע דתי. בהזדמנויות אחרות, מושכת הממשלה את הצעותיה כדי להימנע מתבוסה בבית הנבחרים, כפי שעשתה ממשלת טוני בלייר בפברואר 2006 בנוגע לרפורמות במערכת החינוך.

באופן פורמלי, ראש ממשלה שממשלתו הפסידה בהצבעה בבית הנבחרים, נחשבת כחלשה והיא עשויה להתפטר וללכת לבחירות כלליות. על פי הנוהג המקובל כיום, כאשר מפלגת השלטון נהנית מרוב בבית הנבחרים, רק החלטה על אי אישור תקציב (Loss of supply) מהווה הצבעה שמשמעותה "שלבית זה אין אמון בממשלת הוד מלכותה".

באופן דומה, ראש הממשלה כבר לא מהווה רק "ראשון בין שווים", אף על פי שבאופן תאורטי הקבינט יכול להצביע בניגוד לדעתו של ראש הממשלה, בפועל הוא מגבש את עמדתו רק על פי תמיכתם האישית של חברי הקבינט. בחילופי גברי שמתבצעים מעת לעת, יכול ראש הממשלה לדחוק לקרן זווית, או פשוט להדיח מהקבינט שרים שהפופולריות שלהם ירדה. הללו נשארים חברים במועצה המלכותית וראש הממשלה הוא זה שמחליט אם לזמן אותם לישיבות. ראש הממשלה הוא גם זה שאחראי על קיומו ואכיפתו של "הקוד המינסטריאלי" (Ministerial Code).

סדר קדימה, זכויות וצורת פנייה

הכניסה לדאונינג 10, מעונו הרשמי של ראש ממשלת בריטניה בלונדון.

על פי המסורת, לפני שראש הממשלה החדש נכנס לדאונינג 10, עליו להודיע לבריטניה ולעולם שהוא "נישק את ידי המונרך" ולפיכך הוא מונה לראש הממשלה. מהלך זה מתבצע בדרך כלל על ידי אמירת המשפט הבא:

"הוד מלכותה המלכה/הוד מלכותו המלך ביקש/ה ממני להרכיב ממשלה ואני נעניתי".

בכל רחבי הממלכה המאוחדת, ראש הממשלה הוא בסדר קדימות על פני כל בעלי התארים, למעט חברי המשפחה המלכותית, הלורד צ'נסלור ובכירי הכנסייה.

שכר

ב-2010 הייתה משכורתו של ראש הממשלה 142,500 ליש"ט, כולל 65,737 ליש"ט כחבר הפרלמנט. עד 2006 היה הלורד צ'נסלור חבר הממשלה בעל המשכורת הגבוהה ביותר, יותר אפילו מראש הממשלה. נתון זה השתקף במעמדו של הלורד צ'נסלור כמי שנמצא בצמרת מקבלי השכר מבין בעלי התפקידים השיפוטיים. חוק הרפורמה החוקתית משנת 2005 ביטל את התפקידים השיפוטיים של הלורד צ'נסלור וכן הקטין את משכורתו אל מתחת למשכורתו של ראש הממשלה.

צורת הפנייה

ראש הממשלה הוא על פי הנוהג חבר במועצה המלכותית, ולפיכך זכאי לשאת את התואר "The Right Honourable" (תואר הזהה לתוארם של חברי בית הלורדים). חברות במועצה המלכותית היא לכל החיים וזוהי מוסכמה חוקתית שרק חברי המועצה יכולים להתמנות לתפקיד ראש הממשלה. רוב המועמדים לתפקיד מקבלים קודם למינויים לתפקיד את המעמד הזה. המקרה היוצא דופן היחידי היה מינויו של רמזי מקדונלד ב-1924 והבעיה נפתרה באמצעות מינויו המידי כחבר המועצה קודם למינויו כראש הממשלה.

על פי "המחלקה לענייני חוקה" (Department for Constitutional Affairs) שפורקה בינתיים, ראש הממשלה נעשה חבר במועצה המלכותית כתוצאה מבחירתו לתפקיד ודרך הפנייה אליו היא על ידי הקידומת The Right Honourable. אף על פי שצורת פנייה זו מיושמת באירועים רשמיים, השימוש בה בתקשורת נדיר. בשל העובדה שראש הממשלה הוא תפקיד ולא תואר, יש לפנות לראש הממשלה המכהן בשם תפקידו. צורת הפנייה "ראש הממשלה ג'יימס סמית'" היא צירוף שגוי מבחינה טכנית ולשונית, אך נעשה בו שימוש מחוץ לבריטניה ולאחרונה נעשה לעיתים מקובל גם בתוכה.

מעון

מעונו הרשמי של ראש הממשלה ברחוב דאונינג 10 שבלונדון משמש ככזה מאז 1732. ראש הממשלה זכאי לעשות שימוש בסגל הבית ובאמצעים שבו, כולל משרדיו הנרחבים. צ'קרס, מעונו הכפרי של ראש הממשלה, השוכן במחוז בקינגהאמשייר, הוענק לממשלה ב-1917 ומשמש לראש הממשלה כמעון נופש.

תנאים נלווים

מכוניות מתוצרת בריטית שימשו מאז ומתמיד כמכוניות ראש ממשלה על ידי ראשי ממשלת בריטניה. המכוניות בהן נעשה שימוש כיום הן דגמי V8 משוריין, בנוי בהתאמה אישית של ריינג' רובר סנטינל מוגדש 5.0 ליטר.

רכבי ראש ממשלה והשרים מופעלות ומנוהלות על ידי שירות הרכב הממשלתי, הן מאוחסנות ומתוחזקות ברחוב דאונינג 10. המכוניות מונעות על ידי שוטרים מחטיבת ההגנה המלכותית של משטרת המטרופולין האמונה על אבטחת ראש הממשלה ומשפחת מלוכה.

הם מלווים על ידי שלושה עד ארבעה לנד רוברים לא מסומנים או פורד גלקסי ולפחות תשעה עד עשרה שוטרי RaSP, עם היכולת להשתמש ברכיבי אופנוע מקבוצת הליווי המיוחדת של משטרת המטרופוליטן כדי לסייע בנסיעה מהירה והגנה על השיירה.

מטוסו של ראש הממשלה הוא Vespina של חיל האוויר המלכותי. מטוס התובלה ה-VIP הראשי הראשון של משפחת המלוכה הבריטית, ראש הממשלה ושרי ממשלת בריטניה.

תוארי כבוד

עם סיום תפקידו, מקובל שהריבון מעניק לראש הממשלה הפורש תואר כבוד כלשהו. תואר הכבוד המוענק בדרך כלל, אם כי לא תמיד, הוא חברות במסדר מסדר האבירות הבכיר ביותר בבריטניה, מסדר הבירית. נוהג זה החל להיות נפוץ מאז אמצע המאה ה-19. עם פרישתו של ראש ממשלה ממוצא סקוטי, מקובל להעניק לו את התואר אביר מסדר הדרדר, במקום אביר מסדר הבירית, שבאופן כללי נחשב לתואר אנגלי.

מבחינה היסטורית היה מקובל להעניק לראש ממשלה לשעבר עם פרישתו מבית הנבחרים תואר אצולה ובעקבות כך הוא עובר לשמש כחבר בבית הלורדים. בעבר תואר האצולה שהוענק היה בדרך כלל רוזן (Earl). לווינסטון צ'רצ'יל הוצע התואר דוכס באופן יוצא מהכלל, אך הוא סירב.

• 
  אחוזת צ'קרס מעון הנופש של ראש ממשלת בריטניה
• 
  דאונינג 10 המעון הרשמי של ראש ממשלת בריטניה
• 
  Range Rover Sentinel רכב השרד של ראש ממשלת בריטניה
• 
  "Vespina" מטוסו של ראש ממשלת בריטניה המופעל על ידי חיל האוויר המלכותי

ראשי ממשלת בריטניה

ראשי ממשלת בריטניה

מס'	דיוקן	שם (תקופת חיים)	מפלגה		תקופת כהונה		מערכות בחירות	מונרך
					התחלה	סיום
1		הרוזן הראשון מאורפורד רוברט וולפול Robert Walpole (1676–1745)		המפלגה הוויגית	3 באפריל 1721	11 בפברואר 1742	1722	ג'ורג' הראשון
							1727
							1734
							1741
2		הרוזן הראשון מווילמינגטון ספנסר קומפטון Spencer Compton (1673–1743)			16 בפברואר 1742	2 ביולי 1743 מת בכהונתו		ג'ורג' השני
3		הנרי פלהם Henry Pelham (1694–1754)			27 באוגוסט 1743	6 במרץ 1754 מת בכהונתו	1747
4		הדוכס הראשון מניוקאסל תומאס פלהם Thomas Pelham (1693–1768)			16 במרץ 1754	11 בנובמבר 1754	1754
5		הדוכס הרביעי מדבונשייר ויליאם קוונדיש William Cavendish (1720–1764)			16 בנובמבר 1754	29 ביוני 1757
(4)		הדוכס הראשון מניוקאסל תומאס פלהם Thomas Pelham (1693–1768)			29 ביוני 1757	26 במאי 1762
							1761	ג'ורג' השלישי
6		הרוזן השלישי מביוט ג'ון סטיוארט John Stuart (1713–1792)		המפלגה הטורית	26 במאי 1762	8 באפריל 1763
7		ג'ורג' גרנוויל George Grenville (1712–1770)		המפלגה הוויגית	8 באפריל 1763	10 ביולי 1765
8		המרקיז השני מרוקינגהם צ'ארלס ווטסון-ונטוורת' Charles Watson-Wentworth (1730–1782)			13 ביולי 1765	30 ביולי 1766
9		הרוזן הראשון מצ'טהאם ויליאם פיט האב William Pitt (1708–1778)			30 ביולי 1766	14 באוקטובר 1768
							1768
10		הדוכס השלישי מגרפטון אוגוסטוס פיצרוי Augustus FitzRoy (1735–1811)			14 באוקטובר 1768	28 בינואר 1770
		הרוזן השני מגילפורד פרדריק נורת' Frederick North (1732–1792)		המפלגה הטורית	28 בינואר 1770	27 במרץ 1782
11							1774
							1780
(8)		המרקיז השני מרוקינגהם צ'ארלס ווטסון-ונטוורת' Charles Watson-Wentworth (1730–1782)		המפלגה הוויגית	27 במרץ 1782	1 ביולי 1782 מת בכהונתו
12		המרקיז השני משלבורן ויליאם פטי William Petty (1737–1805)			4 ביולי 1782	26 במרץ 1783
13		הדוכס השלישי מפורטלנד ויליאם קוונדיש William Cavendish (1720–1764)			2 באפריל 1783	18 בדצמבר 1783
14		ויליאם פיט הבן William Pitt (1759–1806)		המפלגה הטורית	19 בדצמבר 1783	14 במרץ 1801	1784
							1790
							1796
15		הנרי אדינגטון Henry Addington (1757–1844)			17 במרץ 1801	10 במאי 1804	1801
							1802
(14)		ויליאם פיט הבן William Pitt (1759–1806)			10 במאי 1804	23 בינואר 1806 מת בכהונתו
16		הברון הראשון מגרנוויל ויליאם גרנוויל William Grenville (1759–1834)		המפלגה הוויגית	11 בפברואר 1806	25 במרץ 1807	1806
(13)		הדוכס השלישי מפורטלנד ויליאם קוונדיש William Cavendish (1720–1764)		המפלגה הטורית	31 במרץ 1807	4 באוקטובר 1809	1807
17		ספנסר פרסיבל Spencer Perceval (1762–1812)			4 באוקטובר 1809	11 במאי 1812 נרצח בכהונתו
18		הרוזן השני מליברפול רוברט ג'נקינסון Robert Jenkinson (1770–1828)			8 ביוני 1812	9 באפריל 1827	1812
							1818
							1820
								ג'ורג' הרביעי
							1826
19		ג'ורג' קנינג George Canning (1770–1827)			12 באפריל 1827	8 באוגוסט 1827
20		הוויקונט הראשון מגודריץ' פרדריק רובינסון Frederick Robinson (1782–1859)			31 באוגוסט 1827	8 בינואר 1828
21		הדוכס הראשון מוולינגטון ארתור ולסלי Arthur Wellesley (1769–1852)			22 בינואר 1828	16 בנובמבר 1830	1830
								ויליאם הרביעי
22		הרוזן השני מגריי צ'ארלס גריי Charles Grey (1764–1845)		המפלגה הוויגית	22 בנובמבר 1830	9 ביולי 1834
							1831
							1832-33
23		הוויקונט השני ממלבורן ויליאם לם William Lamb (1779–1848)			16 ביולי 1834	14 בנובמבר 1834
(21)		הדוכס הראשון מוולינגטון ארתור ולסלי Arthur Wellesley (1769–1852)		המפלגה הטורית	17 בנובמבר 1834	9 בדצמבר 1834
24		סר רוברט פיל Robert Peel (1788–1850)		המפלגה השמרנית	10 בדצמבר 1834	8 באפריל 1835
(23)		הוויקונט השני ממלבורן ויליאם לם William Lamb (1779–1848)		המפלגה הוויגית	18 באפריל 1835	30 באוגוסט 1841	1835
								ויקטוריה
							1837
(24)		סר רוברט פיל Robert Peel (1788–1850)		המפלגה השמרנית	30 באוגוסט 1841	29 ביוני 1846	1841
25		הרוזן הראשון מראסל ג'ון ראסל John Russell (1792–1878)		המפלגה הוויגית	30 ביוני 1846	21 בפברואר 1852
							1847
26		הרוזן ה-14 מדרבי אדוארד סמית-סטנלי Edward Smith-Stanley (1799–1869)		המפלגה השמרנית	23 בפברואר 1852	17 בדצמבר 1852	1852
27		הרוזן הרביעי מאברדין ג'ורג' המילטון-גורדון George Hamilton-Gordon (1784–1860)		המפלגה הפילית	19 בדצמבר 1852	30 בינואר 1855
28		הוויקונט השלישי מִפלמרסטון הנרי טמפל Henry Temple (1784–1865)		המפלגה הוויגית	6 בפברואר 1855	19 בפברואר 1858	1857
(26)		הרוזן ה-14 מדרבי אדוארד סמית-סטנלי Edward Smith-Stanley (1799–1869)		המפלגה השמרנית	20 בפברואר 1858	11 ביוני 1859
(28)		הוויקונט השלישי מִפלמרסטון הנרי טמפל Henry Temple (1784–1865)		המפלגה הליברלית	12 ביוני 1859	18 באוקטובר 1865 מת בכהונתו	1859
							1865
(25)		הרוזן הראשון מראסל ג'ון ראסל John Russell (1792–1878)			29 באוקטובר 1865	26 ביוני 1866
(26)		הרוזן ה-14 מדרבי אדוארד סמית-סטנלי Edward Smith-Stanley (1799–1869)		המפלגה השמרנית	26 ביוני 1866	25 בפברואר 1868
29		הרוזן הראשון מביקונספילד בנג'מין דיזראלי Benjamin Disraeli (1804–1881)			27 בפברואר 1868	1 בדצמבר 1868
30		ויליאם גלאדסטון William Gladstone (1809–1898)		המפלגה הליברלית	3 בדצמבר 1868	17 בפברואר 1874	1868
(29)		הרוזן הראשון מביקונספילד בנג'מין דיזראלי Benjamin Disraeli (1804–1881)		המפלגה השמרנית	20 בפברואר 1874	21 באפריל 1880	1874
(30)		ויליאם גלאדסטון William Gladstone (1809–1898)		המפלגה הליברלית	23 באפריל 1880	9 ביוני 1885	1880
31		המרקיז השלישי מסולסברי רוברט גסקוין ססיל Robert Gascoyne-Cecil (1830–1903)		המפלגה השמרנית	23 ביוני 1885	28 בינואר 1886
(30)		ויליאם גלאדסטון William Gladstone (1809–1898)		המפלגה הליברלית	1 בפברואר 1886	20 ביולי 1886	1885
(31)		המרקיז השלישי מסולסברי רוברט גסקוין ססיל Robert Gascoyne-Cecil (1830–1903)		המפלגה השמרנית	25 ביולי 1886	11 באוגוסט 1892	1886
(30)		ויליאם גלאדסטון William Gladstone (1809–1898)		המפלגה הליברלית	15 באוגוסט 1892	2 במרץ 1894	1892
32		הרוזן החמישי מרוזברי ארצ'יבולד פרימרוז Archibald Primrose (1847–1929)			5 במרץ 1894	22 ביוני 1895
(31)		המרקיז השלישי מסולסברי רוברט גסקוין ססיל Robert Gascoyne-Cecil (1830–1903)		המפלגה השמרנית	25 ביוני 1895	11 ביולי 1902	1895
							1900
								אדוארד השביעי
33		הרוזן הראשון מבלפור ארתור ג'יימס בלפור Arthur James Balfour (1848–1930)		המפלגה השמרנית	12 ביולי 1902	4 בדצמבר 1905
34		סר הנרי קמפבל-באנרמן Henry Campbell-Bannerman (1836–1908)		המפלגה הליברלית	5 בדצמבר 1905	5 באפריל 1908	1906
35		הרברט הנרי אסקווית' Herbert Henry Asquith (1852–1928)			5 באפריל 1908	5 בדצמבר 1916	ינו' 1910
								ג'ורג' החמישי
							דצמ' 1910
36		דייוויד לויד ג'ורג' David Lloyd George (1863–1945)			6 בדצמבר 1916	19 באוקטובר 1922	1918
37		אנדרו בונאר לואו Andrew Bonar Law (1858–1923)		המפלגה השמרנית	23 באוקטובר 1922	20 במאי 1923	1922
38		סטנלי בולדווין Stanley Baldwin (1867–1947)			22 במאי 1923	22 בינואר 1924
39		רמזי מקדונלד Ramsay MacDonald (1866–1937)		מפלגת הלייבור	22 בינואר 1924	4 בנובמבר 1924	1923
				מפלגת הלייבור הלאומית
(38)		סטנלי בולדווין Stanley Baldwin (1867–1947)		המפלגה השמרנית	4 בנובמבר 1924	4 ביוני 1929	1924
(39)		רמזי מקדונלד Ramsay MacDonald (1866–1937)		מפלגת הלייבור	5 ביוני 1929	7 ביוני 1935	1929
							1931
(38)		סטנלי בולדווין Stanley Baldwin (1867–1947)		המפלגה השמרנית	7 ביוני 1935	28 במאי 1937	1935
								אדוארד השמיני
								ג'ורג' השישי
40		נוויל צ'מברלין Neville Chamberlain (1869–1940)			28 במאי 1937	10 במאי 1940
41		וינסטון צ'רצ'יל Winston Churchill (1874–1965)			10 במאי 1940	26 ביולי 1945
42		קלמנט אטלי Clement Attlee (1883–1967)		מפלגת הלייבור	26 ביולי 1945	26 באוקטובר 1951	1945
							1950
		סר וינסטון צ'רצ'יל Winston Churchill (1874–1965)		המפלגה השמרנית	26 באוקטובר 1951	5 באפריל 1955	1951
(41)								אליזבת השנייה
43		סר אנתוני אידן Anthony Eden (1897–1977)			6 באפריל 1955	9 בינואר 1957	1955
44		הרולד מקמילן Harold Macmillan (1894–1986)			10 בינואר 1957	18 באוקטובר 1963	1959
45		סר אלק דאגלס-יום Alec Douglas-Home (1903–1995)			19 באוקטובר 1963	16 באוקטובר 1964
46		הרולד וילסון Harold Wilson (1916–1995)		מפלגת הלייבור	16 באוקטובר 1964	19 ביוני 1970	1964
							1966
47		אדוארד הית' Edward Heath (1916–2005)		המפלגה השמרנית	19 ביוני 1970	4 במרץ 1974	1970
(46)		הרולד וילסון Harold Wilson (1916–1995)		מפלגת הלייבור	4 במרץ 1974	5 באפריל 1976	פבר' 1974
							אוק' 1974
48		ג'יימס קלהאן James Callaghan (1912–2005)			5 באפריל 1976	4 במאי 1979
49		מרגרט תאצ'ר Margaret Thatcher (1925–2013)		המפלגה השמרנית	4 במאי 1979	28 בנובמבר 1990	1979
							1983
							1987
50		ג'ון מייג'ור John Major (1943–)			28 בנובמבר 1990	2 במאי 1997	1992
51		טוני בלייר Tony Blair (1953–)		מפלגת הלייבור	2 במאי 1997	27 ביוני 2007	1997
							2001
							2005
52		גורדון בראון Gordon Brown (1951–)			27 ביוני 2007	11 במאי 2010
53		דייוויד קמרון David Cameron (1966–)		המפלגה השמרנית	11 במאי 2010	13 ביולי 2016	2010
							2015
		תרזה מיי Theresa May (1956–)			13 ביולי 2016	24 ביולי 2019
54							2017
		בוריס ג'ונסון Boris Johnson (1964–)			24 ביולי 2019	6 בספטמבר 2022
55							2019
		אליזבת "ליז" טראס Elizabeth Truss (1975–)			6 בספטמבר 2022	25 באוקטובר 2022
56								צ'ארלס השלישי
57		רישי סונאק Rishi Sunak (1980–)			25 באוקטובר 2022	5 ביולי 2024
58		קיר סטארמר Keir Starmer (1962–)		מפלגת הלייבור	5 ביולי 2024	מכהן	2024

ראו גם

• יושב ראש בית הנבחרים הבריטי
• הלורד יושב הראש
• נשיא בית המשפט העליון של הממלכה המאוחדת
• מזכיר המדינה הראשון
• סגן ראש ממשלת בריטניה

קישורים חיצוניים

• ראש ממשלת הממלכה המאוחדת, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• מידע על ראשי ממשלת בריטניה מתוך אתר הממשלה (באנגלית)