ניקוטין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ניקוטין
Nicotine.svg
מבנה מולקולרי
Nicotine-3D-vdW.png
שם סיסטמטי 3-[(2S)-1-methylpyrrolidin-2-yl]pyridine
שמות נוספים Nicorette, Nicotrol
נוסחה כימית C10H14N2
מסה מולקולרית 162.23 גרם/מול
מספר CAS 54-11-5
צפיפות 1.01 גרם/סמ"ק
מצב צבירה נוזל
טמפרטורת היתוך -79 °C
194.15 K
טמפרטורת רתיחה 247 °C
520.15 K

ניקוטין הוא אלקלואיד רעיל וסם פסיכואקטיבי ממריץ, המצוי בצמח הטבק ומהווה את החומר הפעיל במוצריו, כגון סיגריות, וסיגרים.

בטבע, הניקוטין נמצא בעיקר בצמח הטבק (אם כי הוא נמצא - בכמויות מזעריות - גם בצמחים אחרים ממשפחה זו, כגון עגבנייה, חציל, תפוח אדמה ופלפל ירוק) והוא מהווה בין 0.3% ל־5% ממסת הצמח. הוא נוצר בשורשי הצמח ונאגר בעליו. ניקוטין מזוקק הוא נוזל שמנוני היגרוסקופי ומסיס במים בצורתו הבסיסית. מלחיו וחומצות הנגזרות ממנו מסיסים במים גם כן.

השפעותיו על הגוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקוטין הוא אגוניסט של חלק מקולטני האצטילכולין, המכונים בהתאם קולטני אצטילכולין ניקוטיניים. אצטילכולין משמש כמוליך עצבי הן במערכת העצבים המרכזית והן במערכת העצבים ההיקפית, בה ניתן למצוא קולטנים ניקוטיניים גנגליוניים בגנגליונים האוטונומיים.

הניקוטין גורם למשתמשים בו להתמכרות פיזית ונפשית כאחד. ההתמכרות הפיזית שהניקוטין יוצר בשימוש ממושך היא חמורה, והמשתמש בו מפתח סבילות אליו - כלומר, בכל פעם של צריכתו יהיה צורך בכמות גדולה יותר כדי להגיע לתוצאות הרצויות. אנשים המפסיקים לעשן מדווחים על תחושות של עצבנות, כאב ראש, הפרעות בשינה וכדומה; תופעות אלה מתגברות לקראת השעה ה־48 או ה־72 לאחר ההפסקה, ואז נחלשות באופן מתמיד לאורך שבועיים עד שישה שבועות.[דרוש מקור]

הנזק הקשור לעישון, נגרם כמעט בלעדית ללא הניקוטין, על ידי כמיקלים ומסרטנים בעשן טבק. ברם, הניקוטין הוא החומר הממכר העיקרי שמקשה על תהליך הגמילה.[1]

ברגע שהניקוטין חודר לגוף, הוא נספג עד מהרה במחזור הדם וחודר למוח בזמן קצר מאוד (כ־7 שניות בממוצע) בעברו את מחסומי הדם־מוח.[דרוש מקור] במוח, הניקוטין גורם לשחרור של אדרנלין, מה שגורם לערנות, האצת קצב פעימות הלב ולעלייה בלחץ הדם; וכן הוא גורם לשחרור של דופאמין, מה שגורם לתחושת ההנאה מהעישון ובסופו של דבר להתמכרות אל הניקוטין הבא בצורת טבק ומוצריו.

במצב טהור, הניקוטין הוא סם רעיל.[2] מנה הקטלנית של ניקוטין משוערת להיות בין חצי גרם לגרם במבוגר.[2]

ניקוטין הוא בין הסמים הממכרים ביותר הידועים לאנושות, ממכר אפילו יותר מסמים קשים כמו הרואין. לשם השוואה, 32% ממשתמשי הניקוטין יתמכרו לניקוטין, בניגוד ל-23% ממשתמשי ההרואין שיתמכרו להרואין.[3]

ניקוטין ומחלת הסרטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניקוטין כשלעצמו איננו חומר מסרטן, דהיינו הוא אינו גורם להיווצרות רקמה סרטנית. ברם, קיים ויכוח לגבי הניקוטין כגורם שמעכב את תהליך האפופטוזה, שהוא אחד התהליכים שבעזרתם הגוף נפטר מתאים לא־רצויים (ובפרט תאים טרום־סרטניים), כך שהוא מסייע להתפתחותו של הסרטן.[4]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטבק הוכר לאירופים זמן קצר לאחר הגעתם לאמריקה, שכן האינדיאנים נהגו לעשנו. עד מהרה הובא הטבק גם לאירופה. את השם "ניקוטין" קיבל החומר על שמו של ז'אן ניקו דה וילמן (Jean Nicot de Villemain), שגריר צרפת בפורטוגל, ששלח זרעי טבק לפריז בשנת 1560. הניקוטין זוקק לראשונה בשנת 1828, בשנת 1843 התגלתה נוסחתו הכימית, ובשנת 1904 הצליחו לראשונה לייצר ניקוטין באופן מלאכותי. השימוש העיקרי כיום בניקוטין שלא כמוצר טבק לעישון, הוא בתור מדביר חרקים בחקלאות.

שימושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשפעה הענפה שיש לניקוטין על המוח גרמה לניסיונות למצוא לו שימושים ברפואה, אף על פי שאין כיום שימוש בניקוטין כתרופה, מחקרים מראים שבמצבים מסוימים צריכה של ניקוטין (שלא דרך עישון) יכולה לעזור לסייע בתפקודים קוגניטביים מסוימים ולשפר את הזיכרון.[דרוש מקור] וכן לסייע לחולי סכיזופרניה[דרוש מקור].

בהיותו חומר נוגד דלקת רב עוצמה, ניקוטין יכול למתן תגובות מסוכנות של מערכת החיסון.[דרוש מקור] אולם הוא ממכר ומסוכן מכדי לשמש כתרופה.

בחקלאות משתמשים בניקוטין כמגן ביולוגי כנגד מזיקים. ריסוס בניקוטינואידים נחשב לריסוס שנזקו מועט בהשוואה לחומרי ריסוס מסורתיים. בנוסף מסתייעים בשיטות של הנדסה גנטית על מנת לקבל ריכוזי ניקוטין ניכרים בעלים - מה שמעניק לצמח הגנה ללא צורך בריסוס.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ https://www.nice.org.uk/guidance/ph45/chapter/2-Public-health-need-and-practice
  2. ^ 2.0 2.1 Mayer, Bernd (2013). "How much nicotine kills a human? Tracing back the generally accepted lethal dose to dubious self-experiments in the nineteenth century". Archives of Toxicology 88 (1): 5–7. ISSN 0340-5761. doi:10.1007/s00204-013-1127-0. 
  3. ^ http://www.psychologytoday.com/blog/the-teenage-mind/201012/is-marijuana-addictive
  4. ^ Cardinale A; Nastrucci C; Cesario A; Russo P (ינואר 2012). "Nicotine: specific role in angiogenesis, proliferation and apoptosis". Critical Reviews in Toxicology 42 (1): 68–89. PMID 22050423. doi:10.3109/10408444.2011.623150.