ניקולאיה טיטולסקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ניקולאיה טיטולסקו
Nicolae Titulescu
Nicolae Titulescu.jpg
ניקולאיה טיטולסקו
לידה 4 במרץ 1882
קראיובה
פטירה 17 במרץ 1941 (בגיל 59)
קאן
מדינה רומניה
מקום קבורה ב-1940 קאן, ב-1992 -בית הקברות אקטרינה הקדושה ליד כנסיית ניקולאיה הקדוש בשקיי, בראשוב
השכלה סורבון עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק דיפלומט, פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה השמרנית דמוקרטית בשנים 1907-1922; אחר כך ללא מפלגה
בת זוג קטרינה בורקה (Caterina Burcă)
שר החוץ של רומניה
24 בנובמבר 19279 בנובמבר 1928
(50 שבועות ויומיים)
מונרך בתקופה מיכאי הראשון, מלך רומניה
אירועים בתקופתו
יושב ראש חבר הלאומים
19301931
אירועים בתקופתו


שר החוץ של רומניה
20 באוקטובר 19321 באוקטובר 1934
(שנתיים)
אירועים בתקופתו


שר החוץ של רומניה
10 באוקטובר 193428 באוגוסט 1936
(שנה ו-46 שבועות)
אירועים בתקופתו


שר האוצר של רומניה
19171921
(כ־4 שנים)
אירועים בתקופתו
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ניקוֹלָאֶיה טיטוּלֶסקוּרומנית: Nicolae Titulescu; ‏ 4 במרץ 1882 - 17 במרץ 1941) היה דיפלומט, מדינאי ומשפטן רומני. כיהן בשנים 1921–1936 כנציג רומניה בחבר הלאומים ותוך כדי כך היה שר החוץ של ארצו שלוש פעמים בין השנים 19271928 ו-19321936. נבחר פעמיים כיושב ראש חבר הלאומים בשנים 1930 ו-1931. נחשב לפוליטיקאי פטריוט ודמוקרט ונודע כנואם בחסד. במדיניותו ניסה להגן בעקשנות על האידיאלים המוצהרים של חבר הלאומים ולהתנגד לתוקפנות גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית. הוא עשה מאמצים ליצור נגדן ברית של מדינות בדרום-מזרח ומרכז אירופה. היה פרופסור למשפט אזרחי באוניברסיטת בוקרשט וחבר באקדמיה הרומנית. בשנים 19341941 כיהן כיושב ראש "האקדמיה הדיפלומטית הבינלאומית" שמושבה היה בפריז, ואחר כך בז'נבה.

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המכללה הלאומית "קרול הראשון" בעיר קריובה, בה למד ניקולאיה טיטולסקו

ניקולאיה טיטולסקו נולד בעיר קריובה, בירת חבל אולטניה, למשפטן אמיד, בשם יון טיטולסקו (1838-1883), שלמד בצרפת ומילא תפקידים בכירים במנהל ובמוסדות המשפטיים המקומיים (היה פרפקט המחוז דולז' ונשיא בית המשפט האזורי לערעורים). אמו, מריה לבית אוּרדֶרְיאָנו, הייתה צאצאית למשפחה של בויארים. סבתו מצד האם, לוכסנדרה (לוצה) אמאן, הייתה אחותו של הצייר הרומני תאודור אמאן. ניקולאיה נולד כילד אמצעי ובן יחיד מבין שלושה ילדים.[1] הוא התייתם מאביו שנה וחצי אחרי לידתו. בילדותו התגורר באחוזת המשפחה ביישוב טיטולשט במחוז אולט שבדרום רומניה. למד בבית ספר יסודי ב"פנסיון" הצרפתי "ז'אווה" בקריובה ובבית הספר אובדיאנו. החל משנת 1893 למד במכללה הלאומית ע"ש קרול הראשון, מלך רומניה בקריובה, שם סיים את בחינותיו בהצטיינות. בשנת 1900 החל ללמוד משפטים בפריז, ובסיום קיבל את התואר "דוקטור למשפטים" בהצטיינות עם עבודת הגמר מסה על תורת זכויות הקשורות לירושה שאותה הציג בפני המשפטן הנודע מרסל פלניול. בעת לימודיו זכה בשנת 1903 בתחרות סטודנטים למשפטים וקיבל את הפרס ע"ש ארנסט בומון. בחזרתו לרומניה, בגיל 22 בלבד, בשנת 1905, מונה כפרופסור ממלא מקום בפקולטה למשפטים באוניברסיטת יאשי ובנובמבר 1908 עבר את בחינות ה"דוצנטורה". בשנת 1909 עבר ללמד באוניברסיטת בוקרשט הבירה, כפרופסור למשפט אזרחי. בשנת 1904 התקבל כחבר בלשכת עורכי הדין.

פריצת הקריירה הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוך כדי כניסה לחיים הפוליטיים כחבר במפלגה השמרנית דמוקרטית של טאקה יונסקו נבחר בשנת 1912 לפרלמנט הרומני כנציג המחוז רומנאץ (כיום אינו קיים) שנמצא בדרום אולטניה. כעבור 5 שנים (1917) כיהן כשר האוצר בממשלת יון י.ק. ברטיאנו.

בקיץ 1918 יחד עם טאקה יונסקו, אוקטביאן גוגה, טראיאן וויה, קונסטנטין מילה ואחרים נמנה עם מייסדי "הוועד הלאומי לאחדות הרומנים" בפריז שמטרתו הייתה לקדם בזירה הבינלאומית את נושא איחוד כל הרומנים במדינה לאומית אחת. בשנת 1919 היה חבר בכיר במשלחת הרומנית בועידת השלום בפריז (1919), וביחד עם פרופ' יון קנטקוזינו, חתם ב-4 ביוני 1920 על הסכם טריאנון עם הונגריה.

כשחזר למולדתו כיהן שוב כשר האוצר בשנים 19201921. בתור שר האוצר של רומניה השתתף טיטולסקו בוועידה לפיצויים על נזקי המלחמה שהתקיימה בספא בבלגיה. אחרי היעלמות "המפלגה השמרנית דמוקרטית" מהזירה הפוליטית הרומנית לא הצטרף טיטולסקו למפלגה אחרת.

פעילותו בחבר הלאומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקולאה טיטולסקו (באמצע) בוועידת לוגנו, 1928

בין דצמבר 1921 ליולי 1927 ובין אוגוסט 1928 לאוקטובר 1932 כיהן טיטולסקו כציר של רומניה בלונדון. בשנת 1930 היה חבר בחבר השופטים של בית דין הבינלאומי לבוררות בהאג. החל משנת 1921 ועד 1936 טיטולסקו היה הנציג של ממלכת רומניה בחבר הלאומים בז'נבה. פניו הכאילו "מזרח אסיתיים" נהיו למוכרים בכל הפורומים החשובים של הזירה הדיפלומטית. טיטולסקו הרשים בבקיאותו ובכישוריו כדיפלומט וכבעל עקרונות.

בנאומו בפני הרייכסטאג בשנת 1929 הצהיר:

"אנחנו חותרים לשלום אבל איננו פציפיסטים עוורים"

[2]

בשנים 1930 ו-1931 נבחר פעמיים, מקרה ללא תקדים, כיושב ראש של עצרת חבר הלאומים (בעונתה ה-11 וה-12). בתוקף תפקידיו בחבר הלאומים נאבק על שמירת יציבות הגבולות החדשים באירופה שלאחר ועידת ורסאי, על הגנת הריבונות והזכויות השוות של כל המדינות בקהילה הבינלאומית, להשגת ערבויות לביטחון ומניעת תוקפנות.

בעת עצרת חבר הלאומים (יוני 1936) כאשר קיסר אתיופיה היילה סלאסי נאם על זכויות עמו לאחר פלישת איטליה לארצו, תגובותו של טיטולסקו להפרעות הקולניות של הפאשיסטים האיטלקים באולם הייתה למפורסמת:

הברברים החוצה! !À la porte les sauvages

[3]

רבים סבורים שתגובותו תרמה להעכרת יחסי רומניה עם רומא. במציאות הממשלות הפרו-פאשיסטיות ששלטו ברומניה בסוף שנות ה-30 לא יכלו למנוע את המדיניות האנטי רומנית של בניטו מוסוליני כפי שבאה לידי ביטוי בתכתיב וינה מ-1940. מכל מקום, מדיניותו עוררה זעם בקרב הימין הקיצוני ובשנים הבאות הועלו אף חשדות של ניסיונות להרעילו.[4]

בינואר 1930 בברלין, ניקולאיה טיטולסקו (מימין), יחד עם שר החוץ דאז, ג'ורג'ה מירונסקו

טיטולסקו ו"ברית ארבע המעצמות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות המשטר ברומא הדאיגה את טיטולסקו גם בעקבות נאומו של מוסוליני בטורינו ב-23 באוקטובר 1932 שבו בתירוץ חולשת מנגנוני חבר הלאומים, הציע שארבע מעצמות - גרמניה (עדיין לא נאצית), איטליה, צרפת ובריטניה, תגענה להסכמות לגבי שינויים מחדש בגבולות בין מדינות אירופה, ותערבנה ל"שוויון" במרוץ החימוש גם בשביל ארצות כמו גרמניה, אוסטריה, הונגריה ובולגריה. מוסוליני הציג את הצעה זאת של "ברית שיתוף פעולה והבנה בין ארבע המעצמות המערביות" גם ב-18 במרץ 1932 בעת ביקורם של ראש הממשלה הבריטי מקדונלד ושר החוץ שלו סיימון באיטליה. טיטולסקו עשה מאמצים רבים כדי לסכל את המזימה זאת שבישרה למעשה את רוח הסכמי מינכן מבעוד 6 שנים. ארצות ההסכמה הקטנה (רומניה, יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה) הביעו את התנגדותן. פולין התנגדה מפני שלא נכללה בין המעצמות הקובעות. אחרי המגעים ב-29 במרץ - 9 באפריל של טיטולסקו בפריז, לונדון וז'נבה, צרפת הביעה גם היא (בתזכיר מ-10 באפריל 1933) את התנגדותה להפרת הריבונות של המדינות הקטנות ולשינוי מחדש של הגבולות,[5] ולבסוף גם בריטניה הגמישה את עמדתה. ההסכם הסופי של "ברית הארבע" ל-10 השנים הבאות, שסוכם ב-7 ביוני ונחתם ברומא ב-15 ביולי 1933 דנה בבעיות של המדניות החותמות בלבד ובפעילות מתואמת "במסגרת חבר הלאומים" לשיתוף פעולה בין כל המעצמות לשם שמירת השלום. לבסוף הפרלמנט בפריז לא אישרר את ההסכם הזה והוא נשאר על הנייר.

המאמצים לפירוק הנשק והסדרי ביטחון באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1932 - 1936 כיהן טיטולסקו כשר החוץ בממשלות של יון גאורגה דוקה, שנרצח בשנת 1934 על ידי אנשי הימין הקיצוני, ושל יורשו של דוקה, גאורגה טטרסקו. כשר חוץ הרגיש טיטולסקו מחויב לעניין השגת הכרת גבולות רומניה על ידי שכניו ומניעת מלחמה באירופה. ב-2 בפברואר 1932 התכנסה בז'נבה הוועידה לפירוק הנשק בהשתתפות 62 מדינות, כולל כאלה שלא היו חברות בחבר הלאומים כמו ברית המועצות וארצות הברית. כינוסה זורז על ידי הפלישה היפנית לשטחי סין בשלהי שנת 1931.[6]

בול רומני ממאי 1940 לכבוד הברית הבלקנית

היא נגמרה רשמית ב-11 ביוני 1934 בכישלון מוחלט, במיוחד בעקבות עלייתו של היטלר לשלטון. כשב-6 בפברואר 1933 הציע שר החוץ הסובייטי ליטבינוב הסכם על "הגדרת התקופן". צעד זה נחשב כסימן להתקרבות ברית המועצות לעמדת אותן הארצות, כדוגמת רומניה, שדגלו בשמירת הסטטוס קוו הטריטוריאלי מול אלו שביקשו את שינויו ("רוויזיה"). הודות למאמצי טיטולסקו הוועדה בראשות נציג יוון, נ. פוליטיס, הגדירה את ה"טריטוריה" שיש להגן עליה מפני תוקפן כ"שטח האדמה הנשלטת בפועל על ידי מדינה מסוימת". בהמשך, בעזרת הנציג הטורקי, ריסטי אראס, הגיעו טיטולסקו וליטבינוב לניסוח שני הסכמים (conventions). שני ההסכמים להגדרת התקופן נחתמו ב-3 - 4 ביולי 1933 בלונדון. הראשון, מ-3 ביולי - בין ברית המועצות וחלק משכניה: לטביה, אסטוניה, רומניה, טורקיה, איראן ואפגניסטן. ההסכם השני נתחם למחרת בין ברית המועצות, רומניה, צ'כוסלובקיה, יוגוסלביה וטורקיה והיה פתוח להצטרפות שאר המדינות. טיטולסקו קיווה כי הסכמים אלו יקדמו את היחסים בין רומניה ובין ברית המועצות ויאפשרו המשך השליטה הרומנית בבסרביה המיושבת ברובה ברומנים.[7][8][9][10][11] אחרי שחתם על ההסכמים ל"הגדרת התוקפן", תוך כדי תליית תקוות בערבויות ביטחון מצד צרפת ואנגליה, חתר בשנת 1933 להידוק מבחינה ארגונית של ה"ההסכמה הקטנה" Petite Entente) שהוקמה ביוזמתו של המדינאי הצ'כי אדווארד בנש ב-1920 עם צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה (בזמנו ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים). אכן הסכם בכיוון זה נחתם בז'נבה ב-14 - 16 בפברואר 1933. בנוסף, ב-1934 טיטולסקו תרם ליצירת "הברית הבלקנית" (Entente balkanique) עם יוגוסלביה, יוון וטורקיה. בריתות אלה, שנתמכו על ידי צרפת, נועדו בעיניו לבלימת תוקפנות מצד המדינות ה"רוויזיוניסטיות". (במקרה זה - הונגריה ובולגריה שהיו להן תביעות טריטוריאליות כלפי שכניהן). בקיץ 1936 הציע טיטולסקו הסכם חדש בין חברי ההסכמה הקטנה תוך חיזוק ההתחיבויות ההדדיות ביניהם. אך צרפת לא הייתה מוכנה לתת ערבויות חדשות לביטחונן והדיונים בנושא כשלו.[12]

המגעים סביב "הברית המזרחית"[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שגרמניה פרשה מהוועידה לפירוק הנשק ואחר כך מחבר הלאומים עצמו, וחתמה עם פולין על ברית פיוס ושכנות טובה לעשר שנים ב-26 בינואר 1934, הדיפלומטיה הצרפתית ובראשה לואי בארטו החליטה לקדם מעין "לוקרנו מזרחי" שיערב ברית המועצות, גרמניה, הארצות הבלטיות, פולין וצ'כוסלובקיה. בהתאם לדיונים בין ליטבינוב ובארטו מדינות אלה היו אמורות לחתום על הסכם לאי תקיפה וסיוע הדדי. הוא היה עשוי להתלוות בברית לסיוע הדדי בין צרפת ובין ברית המועצות.[13] לרומניה וליוגוסלביה בארטו הציע כתמריץ ופיצוי "ברית ים תיכונית" מעורפלת. ליטבינוב התנגד להצעת טיטולסקו לכריתת ברית לאי תקיפה בין רומניה, פולין וברית המועצות. שר החוץ הפולני יוזף בק שארצו לא הייתה מוכנה לערב את ביטחון גבולותיה של צ'כוסלובקיה ושל ליטא, תרץ את התסיגותו באי שיתופה של רומניה. לבסוף רומניה בקולו של טיטולסקו ב-12 ביולי 1934 כן ביקשה להצטרף ל"ברית מזרחית" כזו.[14]

אנגליה, מצדה, הביעה תמיכה בסופו של דבר מאופקת ביוזמה הצרפתית. בספטמבר גרמניה וגם פולין דחו את הרעיון.

המשא ומתן עם ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1934 שאף טיטולסקו להשיג שיפור היחסים עם ברית המועצות ואחרי 9 ביוני 1936 יחסים דיפלומטיים עם השכנה הגדולה מן המזרח. אחרי שבמאי 1935 צ'כוסלובקיה וצרפת חתמו עם ברית המועצות הסכמי סיוע הדדי הגיע טיטולסקו עם ליטבינוב ב-21 ביולי 1936 במונטרה שבשווייץ, להסכם ג'נטלמני שעסק בהתחייבות הדדית לאי תקיפה ואי חציית נהר הדנייסטר (שבגבול) מכל צד ללא הסכמת הצד שכנגד. ברית המועצות לא הייתה מוכנה להכיר בגבולה המזרחי של רומניה ובשליטתה בחבל בסרביה. חוגים רומנים רבים ראו בעוינות את המשא ומתן עם ברית המועצות וחששו מאוד מפני חציית רומניה על ידי הצבא הסובייטי במקרה של יישום ההסכמים לסיוע לצ'כוסלובקיה או צרפת. לבסוף ההסכם הסופי לא נחתם בספטמבר 1936 כפי שהיה מתוכנן.

ב-29 באוגוסט 1936 המלך קרול השני פיטר את טיטולסקו מכל תפקידיו ואילץ אותו לצאת לגלות. טיטולסקו התיישב בשווייץ ואחר כך בצרפת. בספטמבר 1936 ליטבינוב אמר לטיטולסקו שפיטוריו על ידי המלך שמו קץ לתוקף ההסכם הג'נטלמני ביניהם מפני שסימן שינוי במדיניות רומניה.[15]

הקשר הרומני להקמת חברת "אייר פראנס"[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיון של ניקולאיה טיטולסקו (ששוחח עליו עם הגנרל מוריס דובאל בעת הדיונים בטריאנון ב-1919[16]) ויוזמת הרוזן פייר קלארה דה פלריה Claret de Fleurieu באותה השנה 1919 עמדו מאחורי ייסודה של "החברה הצרפתית-רומנית לתעופה" במימונו של הבנקאי היהודי-רומני אריסטידה בלנק (2.5 מיליון פרנקים). חברה זו נרשמה ב-23 באפריל 1920 אחרי שיחה בין קלארה דה פלרייה ובין תת-מזכיר המדינה לענייני תעופה, פייר אטיין פלנדן שהבטיח סבסוד גרעונות על ידי הממשלה הצרפתית וסיוע באספקת מטוסים של הצבא הצרפתי בתחילת הפעלת הנתיב האווירי בין צרפת ובין רומניה. החברה הצרפתית-רומנית הפכה בשנת 1925 לחברת CIDNA ובשנת 1933 כשהממשל הצרפתי הלאים את התעופה, חברה זו יחד עם עוד שלוש חברות הפכו לחברה הלאומית הצרפתית "אייר פראנס".[17][16]

כנסיית ניקולאיה הקדוש משקיי-ברשוב, שבקרבתה נקבר ניקולאיה טיטולסקו בשנת 1992

שנות הגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיטולסקו המשיך להשתתף בוועידות ובמאבק למניעת מלחמה ביבשת. הרצה בפני פורומים שונים באנגליה ובארצות אחרות וקרא למאמצים למנוע מלחמה, אך מבלי לגעת בגבולות הקיימים באירופה. (ב-11 באפריל 1937 בכנס בקאפ מרטן בשווייץ טען: "אי שינוי הגבולות הוא התנאי הראשוני להשגת הבנה בינלאומית") בנובמבר 1937 הודות למאמציו יוליו מאניו, באותה תקופה, חזר טיטולסקו למולדת. כעבור זמן קצר, בימי עליית כוחו של הימין הקיצוני בארצו, נאלץ לעזוב שוב לצרפת. ברומניה קם בינתיים משטר דיקטטורי של המלך קרול השני והחל מספטמבר 1940 משטר צבאי-פאשיסטי. ניקולאיה טיטולסקו שהביע בפומבי את התנגדותו לשלטון החדש בארצו חלה בינתיים במחלה קשה ומת בקאן, בריביירה הצרפתית ב-17 במרץ 1941. בצוואתו שערך בסן מוריץ ב-5 בינואר 1940 ביקש שייקבר ברומניה, בעיר הטרנסילבנית בראשוב, לא רחוק מסינאיה, שבה נקבר טאקה יונסקו. אלמנתו, התנגדה לבקשות השלטונות הקומוניסטים להבאתו לקבורה במולדתו כדי לא לתת לגיטימציה למשטר הטוטליטרי. הדבר התאפשר אחרי נפילת המשטר הקומוניסטי בעקבות מהפכת 1989. ב-14 במרץ 1992 נקבר מחדש בלווייה ממלכתית בבית הקברות "ספנטה אקתרינה" בשקיי בראשובולוי, בקרבת כנסיית ניקולאיה הקדוש בעיר ברשוב. בטקס השתתפה צמרת השלטון ברומניה ובראשה הנשיא יון איליאסקו, ראש הממשלה תאודור סטולוז'אן ושר החוץ אדריאן נסטאסה .[18]

ניקולאיה טיטולסקו היה חבר במסדר הבונים החופשים.

היה נשוי לקטרינה לבית בורקה (Caterina Burcă Titulescu). לזוג לא היו ילדים.

אותות ומחוות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חבר האקדמיה הרומנית
  • 1934 - 1941 יושב ראש האקדמיה הבינלאומית לדיפלומטיה
  • דוקטור כבוד של האוניברסיטאות ברטיסלאבה ואתונה

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביתו של טיטולסקו בדרך קיסלף 43 בבוקרשט, בימינו מושב הקרן ע"ש טיטולסקו ומושב האיגוד הרומני למשפט בינלאומי
  • כפר ילדותו, טיטולשט, נקרא לזכרו "ניקולאה טיטולסקו".
  • 1990 - קיימת בבוקרשט אוניברסיטה פרטית על שמו, המתמחה בלימודי משפטים, מנהל, בנקאות וניהול עסקים, ראיית חשבון וסוציולוגיה ועבודה סוציאלית.
  • ב- 15 במרץ 1991 הוקמה בבוקרשט, תחת חסות האקדמיה הרומנית, "הקרן האירופית ע"ש טיטולסקו" המוקדשת למורשתו. בראשותה התמנה אז אדריאן נסטאסה. עם חבריה המייסדים היסטוריונים, משפטנים, סופרים, פוליטיקאים מרומניה, צרפת, שווייץ, בריטניה וכו' כמו דניס דלטטנט, רובר בדנטר, ז'אק דה לונה, ז'אן ד'אורמסון, אלן פוהר, מוריס שומן, מרין סורסקו, ג'ורג'ה אוסטקסקו, קורנליו מנסקו ואחרים, כולל אחייניותיו - מריאלה נניור-אמנואיל וסנדה ארג'שיאנו.
  • ביתו של טיטולסקו בדרך קיסלף 47 בבוקרשט הוא מושב האיגוד הרומני למשפט בינלאומי וליחסים בינלאומיים, ומושב הקרן האירופית טיטלסקו.
  • פרס טיטולסקו מטעם משרד החוץ הרומני - בתחום הפעילות דיפלומטית
  • פרס טיטולסקו מטעם האקדמיה הרומנית - בתחום המשפט

כתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Correspondence. Selections

Fundaţia europeană Titulescu 2003

  • נאומים - מבוא, בחירת טקסטים והערות מאת רוברט דויטש - הוצאת הספרים המדעית, בוקרשט, 1967.

Discursuri / Nicolae Titulescu ; st. introd., texte alese şi adnot. de Robert Deutsch. – Bucureşti : Ed. ştiinţifică, 1967. – 621 p.

  • מסמכים סודיים - עורך, מבוא והערות - יון גרצ'סקו, הוצאת הספרים של האקדמיה הרומנית, בוקרשט,1992

Documente confidenţiale / Nicolae Titulescu ; ed. îngrijită, st. introd. şi note de Ion Grecescu. – Bucureşti : Ed. Academiei Române, 1992. – 175 p.

  • מסמכים דיפלומטיים בעריכת פרופ' ג'ורג'ה מקובסקו ואחרים, הוצאת הספרים הפוליטית, בוקרשט,1967

Documente diplomatice / Nicolae Titulescu ; red. : prof. univ. G. Macovescu s. a. – Bucureşti : Ed. politică, 1967. – 894 p. .

  • טיעונים למען השלום - בעריכת ג'ורג'ה פוטרה וקונסנטין י. טורקו, מבוא מאת ג. פוטרה, - הוצאת הספרים האנציקלופדית, בוקרשט, 1996

Pledoarii pentru pace / Nicolae Titulescu ; ed. îngrijită de George G. Potra şi Constantin I. Turcu ; st. introd. George G. Potra. – Bucureşti : Ed. enciclopedică, 1996. – 727 p.

  • הרהורים - מבוא מאת ג'. מקובסקו, מבחר, הקדמה, אינדקס ותרגום מאת ויריקה אונגוריאנו,

הוצאת הספרים "אלבטרוס", בוקרשט, 1995 Reflecţii / Nicolae Titulescu ; cuv. introd. de George Macovescu ; antol., pref., indici şi trad. de Viorica Ungureanu. – Bucureşti : Albatros, 1985. – 166 p.

  • בסרביה, אדמה רומנית - מבחר מסמכים - בעריכת ד"ר יון גרצ'סקו, רום-אירינה, בוקרשט, 1992

Basarabia, pământ românesc / Nicolae Titulescu ; ed. îngrijită, st. introd. de dr. în drept Ion Grecescu. – Bucureşti : Rum-Irina, 1992. – 136 p. : fotogr.

  • בתחום המשפט:
    • Împărţirea moştenirilor

(חלוקת הירושות)

    • מאמרים בכתבי העת "כרוניקה" ו"קוריירול ז'ודיצ'יאר".

מקורות מודפסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Keith Hitchins

Rumania 1866-1947 Oxford University Press 1994

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ion Grecescu Nicolae Titulescu:concepţie juridică şi
diplomatică

Editura Dragoş vodă, Cluj Napoca 2003 (יון גרצ'סקו - ניקולאיה טיטולסקו - השקפה משפטית ודיפלומטית)

  • George Potra Nicolae Titulescu -Un mare român, un

mare european, un mare contemporan Fundaţia europeană Titulescu 2002, Bucureşti (ג'ורג'ה פוטרה - ניקולאיה טיטולסקו, רומני דגול, אירופאי דגול,בן זמננו דגול)

  • WalterM.Bacon jr. Nicolae Titulescu şi politica externă a României ,

Institutul european Iaşi 1999 (ברומנית - ניקולאה טיטולסקו ומדיניות החוץ של רומניה)

  • Milan Vanku - Nicolae Titulescu promotor al politicii de pace şi colaborare în Balcani

Editura Politică 1986 Bucureşti (מילאן ואנקו - ניקולאיה טיטולסקו, יוזם מדיניות השלום ושתוף הפעולה בבלקן)

  • In memoriam Nicolae Titulescu / studiu introductiv, texte alese, traduceri Ion Grecescu

Editura Politică Bucureşti 1982 (לזכר ניקולאיה טיטולסקו - מבוא, טקסטים מובחרים, תרגומים מאת יון גרצ'סקו)

  • ז'אק דה לונה - המזוודה החמישית. טיטולסקו ואירופה. הוצאת הספרים אגני, (ברומנית), 1993

Jacques de Launay, A cincea valiză. Titulescu şi Europa, Bucureşti, Ed. Agni, 1993,

  • Ion M. Oprea, Nicolae Titulescu Editura Ştiinţifică ,Bucureşti,1966

יון אופריה - ניקולאיה טיטולסקו, בוקרשט 1966 - עם תקצירים באנגלית וצרפתית

  • Ion Oprea Nicolae Titulescu's Diplomatic Activity Publ.House of the Academy of S.R.of Romania -Bucharest, 1968

(יון אופריה - פעילותו הדיפלומטית של ניקולאיה טיטולסקו -הוצאת הספרים של אקדמיה, בוקרשט 1968 באנגלית)

  • Vasile Netea(1912-1889), Nicolae TitulescuEditura Meridiane Bucureşti, 1969
  • Mircea Maliţa, Romanian Diplomacy: A Historical Survey Meridian Publishing House, Bucharest, 1970

(מירצ'ה מליצה - הדיפלומטיה הרומנית - סקירה היסטורית - הוצאת מרידיאנה, בוקרשט - 1970 - באנגלית)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ניקולאיה טיטולסקו בוויקישיתוף

?Aristotel Chistol - N.Titulescu - victimă a eşecului politicii de securitate colectivă באתר המרכז לתרבות בעיר פיטשט ברשת.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרטים על משפחת אמאן וצאצאיה
  2. ^ מאמר של נ. לבדב בTitulescu : political realist, supporter of cooperation with the USSR International Affairs nr 6 , 18 , 1972 p 70-75, טיטולסקו - ריאליסט פוליטי, תומך בשיתוף פעולה עם ברית המועצות
  3. ^ Barker, A. J., The Rape of Ethiopia 1936, p. 133
  4. ^ כתבה בטיים מגזין ב-13 בדצמבר 1937
  5. ^ Ion Calafeteanu, Cristian Popişteanu (coord.), Politica externă a României. Dicţionar cronologic, Bucureşti, Ed. Ştiinţifică şi Enciclopedică, 1986,‏ p.202. יון קאלאפטיאנו, כריסטיאן פופישטיאנו (עורכים), מדיניות החוץ של רומניה, ההוצאה לאור המדעית והאנציקלופדית, בוקרשט 1986, ע' 202, מצוטט על ידי א.קיסטול
  6. ^ J.de Launay 1993 (רומנית) ע' 73 - מצוטט על ידי א.קיסטול.
  7. ^ Titulescu, ibidem, p.512-515, doc. nr. 293מצוטט על ידי א.קיסטול
  8. ^ Jacques de Launay, A cincea valiză.1993 p. 77 - מצוטט על ידי א. קיסטון
  9. ^ Gheorghe Gheorghe, Tratatele internaţionale ale României, vol. II, 1921-1939, Bucureşti Ed. Ştiinţifică şi Enciclopedică, 1980, p. 406, doc. nr. 383 מצוטט על ידי א.קיסטול
  10. ^ Relaţii internaţionale în acte şi documente, vol. I, (1917-1939), Bucureşti, Ed. Didactică şi Pedagogică, 1974, p. 162-163, doc. nr. 43H, מצוטט על ידי א.קיסטול
  11. ^ Walter M. Bacon Jr. 1999., p.100 מצוטט על ידי א.קיסטול
  12. ^ Julian Jackson - The fall of France :the nazi invasion in 1940, Oxford University Press 2004 p.64
  13. ^ P.Bărbulescu România la Societatea Naţiunilor 1929-1939 1975 p.240-241 ,Ed-Politică, פ.ברבולסקו - רומניה בחבר האומות 1929–1939, ההוצאה הפוליטית, בוקרשט,1975 ,ע' 240 - 241, מצוטט על ידי א. קיסטול
  14. ^ Nicolae Titulescu, Documente diplomatice (ediţie coordonată de George Macovescu), Bucureşti, Ed. Politică, 1967, p.566-568, doc. nr. 321; מצוטט על ידי א.קיסטול
  15. ^ Biblioteca Academiei Române, Arhiva Istorică, fond 3, dosar 355, Scrisoarea lui N Titulescu către regele Carol IIספריית האקדמיה הרומנית, הארכיון ההיסטורי, אוסף 3, תיק 355, מכתב של נ.טיטולסקו אל המלך קרול השני
  16. ^ 16.0 16.1 על החברה הצרפתית-רומנית לתעופה באתר רומניה בצרפתית
  17. ^ (Jean-Yves Conrad (2006 ע' 168
  18. ^ קטעי עיתונות על הבאת עצמותיו של טיטולסקו לקבורה במולדתו 8-10.3.1992