סוקאל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סוקאל
Сокаль
Sokal coats of arms.png
סמל סוקאל
Flag of Sokal.png
דגל סוקאל
2015 Sokal, Ratusz 04.JPG
בית העירייה של סוקאל
מדינה אוקראינהאוקראינה  אוקראינה
אובלסט מחוז לבובמחוז לבוב לבוב
שטח 8.47 קמ"ר
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 21.451 (2004)
 ‑ צפיפות 2,533 נפש לקמ"ר (2004)
קואורדינטות 50°29′00″N 24°17′00″E / 50.483333°N 24.283333°E / 50.483333; 24.283333קואורדינטות: 50°29′00″N 24°17′00″E / 50.483333°N 24.283333°E / 50.483333; 24.283333
אזור זמן UTC +2
כנסיית הקדושים פטרוס ופאולוס בסוקאל

סוקאלאוקראינית: Сокаль, בפולנית: Sokal, ביידיש: סקאָהל) היא עיר באוקראינה, סמוך לגבולה עם פולין, על גדת נהר הבוג המערבי וקרובה לעיירות דובנה, ניימירוב ולעיר ראווה רוסקה.[1]

סוקאל נמצאת בחבל גליציה שהשליטה בו עברה בין כמה מדינות במהלך ההיסטוריה. בין שתי מלחמות העולם נכללה העיר בשטח הרפובליקה הפולנית השנייה. במלחמת העולם השנייה עברה השליטה בה בין ברית המועצות וגרמניה. עד השואה התקיימה בעיר וסביבתה קהילה יהודית גדולה, אשר חוסלה לחלוטין במהלכה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסביבות העיר נחפרו ממצאים מהתקופה המזוליתית והתקופה הנאוליתית, וכן ממצאים מתקופת הברונזה, הקשורים בתרבות הקלטית והיוונית העתיקה.

סוקאל הוזכרה לראשונה בכתובים בשנת 1377, ובשנת 1424 קיבלה את זכויות מגדבורג. בשנת 1519 נשרפה העיר ב'קרב סוקאל' בידי הטטרים, ובשנים שלאחר מכן סבלה מפשיטות קוזקים. עם חלוקת פולין הפכה לעיירת נופש לאצילים פולנים, תחת שלטון הקיסרות האוסטרו-הונגרית, וארמונות פאר נבנו לאורך רחובה הראשי שקיבל את השם "דרך האצילים" (שם הרחוב הוחלף לבוגדן חמלניצקי). מסילת רכבת נסללה בעיר ב-1855, דבר שהביא לפיתוחה באופן משמעותי. במפקד אוכלוסין מ-1881 נמנתה העיר עם 30 הערים הגדולות בגליציה ואוכלוסייתה כ-8,000 איש.

מה-16 ועד ה-31 ביולי 1915 צבאות הצאר תקפו את סוקאל, עיירת גבול על נהר הבוג שחצתה בין הכוחות הרוסיים לאוסטרו-הונגרים. סוקאל שהייתה תחנת הרכבת האחרונה בקו לקרקוב, בירתה הקדומה של פולין. הכוחות הוסגו לאחור באחד הקרבות הגדולים הראשונים של המלחמה באזור זה. בעת כניסת הרוסים בעיירה היהודים הותקפו והוכו, וסחורה נחטפה מחנויותיהם של יהודים בלבד כפי שהתברר מפיהם של פליטים.[2] לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, ב-19 באוקטובר 1918 העיר הייתה בידי הסובייטים, אך עברה מידיהם לפולנים עם תום המלחמה. בין מלחמות העולם הייתה העיר חלק ממחוז לבוב בפולין. קרבות נוספות נערכו בעיר עם תום המלחמה, ופריצתה של מלחמת פולין ברוסיה הסובייטית. יהודי העיירה המשיכו לסבול מתקיפות אקראיות ושוד בעיקר בידי החיילים בשעות הלילה.[2]

בעיירה פעלו בתקופה זו ארבעה בתי כנסת, "קהילת היראים" - חסידי רבי ישכר דב מבעלזא, "קהילת המתונים", חסידי הרבי מהוסיאטין בבית כנסת בן 200 שנה, ובית הכנסת המרכזי.

העיירה וקרבותיה מוזכרים בספר "החייל האמיץ שוויק".

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה נכבשה העיר בידי ברית המועצות בהתאם להסכם מולוטוב ריבנטרופ, ומקיץ 1941 הייתה חלק מהגנרלגוברנמן, תחת הכיבוש הגרמני. ב-19 ביולי 1944 נכבשה העיר שוב בידי הצבא האדום.

לאחר המלחמה נותר חלק העיר שמעבר לנהר הבוג (העיירה צבירקה) בצדו הפולני של הגבול. במסגרת הסכמי החלפת שטחים ב-15 בפברואר 1951, הועבר חלק זה לשלטון הסובייטי ונרשם תחת הרפובליקה האוקראינית כחלק מברית המועצות. מאז 1991 העיר נמצאת בשלטון אוקראינה העצמאית.

חותם העיר כולל המבצר והנשר הוא חותם קדום.

מבנים היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנזר ברנרדין

היסטוריה יהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיעוד הראשון לישיבת יהודים בסוקאל הוא מהמאה ה-16, ובתקופה זו הוטלו על יהודי היישוב מגבלות מגורים ועבודה. בשנת 1856 הוקם בעיר בית כנסת גדול.

בעיר שכן בית מדרשו של המגיד מלוצק, שבו למד בסתר רבי שלום רוקח, מייסד שושלת חסידות בעלז, ורוב יהודי העיר נמנו על חסידות זו.[4] לצידם היו פעלו בתי כנסת ישנים: חסידי הוסיאטין בן 200 שנה, וקהילת המתונים החדש יותר, וכן בית הכנסת המרכזי, בן 300 השנים.[2]

מתחילת המאה ה-20 התקיימה בעיר פעילות ציונית ותנועת השומר הצעיר הייתה אחת מתנועות הנוער הפעילות ביותר בעיירה.[5] במהלך מלחמת העולם הראשונה בזזו החיילים הרוסים חנויות של יהודים בעיר, וגירשו חלק מיושביה. לאחר מכן, הובאו לעיר אלפי יהודים שגורשו מיישובי הסביבה.[2]

בין מלחמות העולם נמנו בעיר כ-5,200 יהודים, כמחצית תושביה, ופעלו בה בתי ספר מרשתות תרבות ובית יעקב. במהלך שנות השלושים של המאה ה-20 סבלו יהודי העיר מהתנכלויות אנטישמיות גוברות והולכות מצד שכניהם האוקראינים והפולנים.

בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כיבוש העיר בידי הגרמנים ב-23 ביוני 1941, רצחו בה שמונה יהודים ביום הראשון לכיבוש, ולאחר מכן, הוציאו בה להורג כמה מאות יהודים שהואשמו בקומוניזם. בד בבד, יודנרט שמונה בעיר נצטווה לספק לשלטונות מאות עובדי כפייה יהודים מדי יום, חלקן במחנות עבודה, בהם נספו רוב העובדים.

יחידת אס דה גרמנית שכנה בסוקאל ובאמצע יולי יצאה לפעולה בראווה רוסקה הסמוכה לסילוק ההנהגה היהודית ובראשם ד"ר יוסף מאנדל, שהתנגדה להוראות רצחניות של הגרמנים.[1] יחידה זו יצאה שוב לראווה-רוסקה בפורים תש"ב (ה-3 במרץ 1942) ובסיוע שוטרים אוקראינים ריכזו 1000 מן היהודים הזקנים והחולים שם ושילחו אותם בקרונות בקר למחנה המוות בלזץ שהוקם סמוך לאותה תקופה. יחידה זו פרסמה תצלומים מפעילותה.[1]

ב-17 בספטמבר 1942, ארבעה ימים לפני יום כיפור תש"ג, סרקו את בתי העיר שוטרים גרמנים ואוקראינים, ולאחר שרצחו כ-160 יהודים ברחובות העיר, שילחו כ-2,000 יהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ.

חודש לאחר מכן, ב-15 באוקטובר 1942 רוכזו יהודי העיר הנותרים בגטו קטן, אליו הועברו גם כ-3,000 יהודים מהסביבה. מספר יושבי הגטו הגיע לכ-5,000 איש, ומדי יום מתו בו מרעב וממגיפות כ-20 איש.

ב-28 באוקטובר 1942 נערכה בגטו שבעיר אקציה המונית, בה שולחו כ-2,500 יהודים לבלז'ץ. בשעת האקציה נרצח ראש היודנרט המקומי, וכן רבים מהיהודים שניסו להימלט מקרונות הרכבת הדחוסים. בחורף שלאחר האקציה השנייה, מתו כ-1,500 מיהודי הגטו שבעיר מרעב וממחלות. יהודים שהצליחו להימלט מהגטו ליערות הסביבה, נרצחו ברובם בידי אוקראינים לאומנים.

ב-27 במאי 1943 כ"ב באייר ה'תש"ג חוסל גטו סוקאל, תוך ירי בחלק מיושביו בתוך הגטו, ורצח כל היתר בבורות ירי במרחק של כשלושה ק"מ מהעיר.

מכ-5,200 יהודי העיר שרדו את השואה כ-30 איש.

בית המדרש של חסידי בעלזא נותר על כנו לאחר המלחמה.[3][6]

אישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 העיר ראווה רוסקה בשואה (האתר לחקר השואה (באנגלית))
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 [http://www.danielabraham.net/tree/places/sokal/ מחקרו של דניאל אברהם על מלחמת העולם הראשונה (באנגלית)
  3. ^ 3.0 3.1 ראו תמונת בית הכנסת וכן מאמר באנגלית על בתי כנסת בסגנון מבצר אשר שימש להגנת תושבים במלחמת גאורגיה.
  4. ^ מעשה רוקח, תולדות המחבר, דף ה', בעריכת הלל וינד, ירושלים תשט"ו
  5. ^ השומר הצעיר בסוקאל (אתר דורות יהודים, (באנגלית))
  6. ^ ר' קישורים חיצוניים: תמונות בית הכנסת בעת השואה וכיום