סחר בנשים בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סחר בנשים בישראל מתקיים במטרה להעסיקן בזנות. על פי רוב מתבצע הסחר בנשים שאינן אזרחיות ישראל, ושהובאו בהונאה לישראל[דרוש מקור]. סחר הנשים בישראל הוא חלק ממגמה עולמית רחבה יותר של סחר למטרות זנות, שבו נשים מגויסות, לרוב במרמה[דרוש מקור] ובמקרים רבים תוך אלימות קשה, לעבודה בזנות.

שינוי ההגדרה מ"זונות" ל"קורבנות סחר", הוא מאבק לשוני המהווה חלק ממאבק למען זכויות הנשים המנוצלות בזנות, מתוך הכרה כי שינוי ההגדרות מוביל לשינוי תפיסתי. ההגדרה של סחר בנשים באה להדגיש כי מדובר בקורבנות: נשים הנסחרות למטרות זנות וללא יכולת בחירה אמיתית תוך היותן נתונות לניצול ולפגיעה מתמשכת. זונה נתפסת כ"אחר", מודרת מהשיח ההגמוני ושרויה בשיח של הצפנה והשתקה. לעומת זאת, ההגדרה "קורבן סחר" היא הגדרה חדשה ומודרנית היוצרת הזדהות רבה יותר במסגרתו של השיח הליברלי על זכויות האדם ובמסגרת הביקורת על תוצאותיה השליליות של הגלובליזציה.

בישראל קיים מטה המאבק בסחר בנשים.

מאפיינים של הסחר בנשים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסחר בנשים בישראל במתכונתו הנוכחית מתקיים מראשית שנות ה-90 של המאה ה-20. תופעת הסחר בנשים החלה להיות נפוצה עקב תהליכים גלובליים, כגון התפרקות ברית המועצות, שהובילו לתוצאות כלכליות וחברתיות שהשפיעו על הביטחון הסוציאלי של מיליונים, עד לכדי איום על פרנסתם וקיומם. נוסף על כך, התמוטטו רשתות התמיכה החברתיות בארצות הגוש הקומוניסטי לשעבר, יחד עם חקיקה ואכיפה מועטות כנגד סחר בבני אדם בארצות רבות, ובהן ישראל. לפיכך, הגירה נובעת בעיקר ממצוקה כלכלית ומרצון לשרוד. אדישות רשויות האכיפה והציבור בארצות אלה מאפשרות את שגשוג הסחר בנשים למטרת זנות.

על פי ההערכות, גילן הממוצע של הנשים הנסחרות למטרות זנות הוא 23, ורובן מובאות ממזרח אירופה: מולדובה, אוקראינה ורוסיה. רק 9% מהן דיווחו כי עבדו בזנות גם לפני הגעתן לישראל. 29% דיווחו כי היו מובטלות במדינת מוצאן; ואלו שעבדו, שימשו מזכירות, מורות, תופרות וכדומה, בשכר ממוצע של 38 דולר בחודש.[1]

נכון ל-2009, מרבית הנשים הנסחרות מועברות לישראל דרך גבול ישראל-מצרים. לרוב הן מועברות מארץ מוצאן למוסקבה ומשם למצרים. הן מוברחות אל גבול ישראל-מצרים ברכב או ברגל, לעתים במסעות מפרכים. דווח כי לעתים הן נאנסות ומוכות בדרך על ידי הבדואים המופקדים על ההברחה. עם כניסתן לישראל הן נמכרות לסרסורים; חלקן במכירה פומבית, חלקן במכירה פרטית יותר, וחלקן נכנסות כבר כשהן תחת בעלותו של סרסור אשר מימן את הבאתן.

בישראל עומד המחיר לאישה על סך של בין 4,000 ל-10,000 דולר, המחיר מותנה במראה ובאיכות התיעוד שברשות האישה, בגילהּ, בפגמי עור, בלידות ובניסיון עבר בזנות. ישנם סרסורים שמחוסר תקציב, מתחלקים בבעלות על האשה עם סרסור נוסף, כשהרווחים מעבודתה מתחלקים ביניהם. לאחר מכירתן מגיע שלב העסקתן, שבו הדרכונים שלהן כבר לא ברשותן, מה שמהווה מכשול לבריחה אפשרית.

חלק ניכר מהנשים מועסקות בתנאים קשים של התנכרות, צפיפות והרעבה; הן עובדות במשך שבועות רצופים, וניתן להן יום חופש אחד בחודש במקרה הטוב. הן עובדות גם בתקופת הווסת, ובממוצע עובדות 13 שעות ביום. ענף הזנות מגלגל סכומי עתק, שמהם מקבלות הנשים עצמן שכר זעום. ישנן נשים המדווחות כי סוחרים גובים מלקוח 100 עד 600 ש"ח, כשמתוכן הן זוכות ל-20 ש"ח בלבד. אחוז לא מבוטל של נשים אינן מקבלות את שכרן כלל. סוחרים וסרסורים נוקטים לא פעם בצעדים של הטלת קנסות על הנשים כשהן מבצעות "עבירה" (שעלולה להיות גם לעיסת מסטיק) בסכום מופרז של אלפי דולרים, כשעיקר מטרתם היא להימנע מתשלום לנשים או לצמצם אותו.

התמודדות עם תופעת הסחר בנשים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנת 2000 מדינת ישראל התעלמה כמעט לחלוטין מתופעת הסחר בנשים. במהלך חודש מאי 2000 נחקק בראשונה תיקון לחוק העונשין, שלפיו קיים איסור מפורש על סחר בנשים למטרות זנות. צעד זה נעשה בעקבות דו"ח שפרסם ארגון אמנסטי אינטרנשיונל על אודות הפרת זכויות אדם של הקורבנות. ביולי 2001 פורסם דו"ח של משרד החוץ האמריקני, שבו סווגה ישראל ב"רשימה השחורה" – רשימת מדינות שאינן עומדות במדדים הבסיסיים של החוק האמריקני למאבק בסחר בבני אדם ושאינן פועלות למיגור הסחר בנשים. איומהּ של ארצות הברית לבטל את הסיוע הכלכלי למדינות מרשימה זו הוביל לשינוי במדיניותהּ של ישראל בנוגע לתופעה. כחלק מהשינוי במדיניות החקיקה בישראל עלתה ישראל בדו"ח זה לשנת 2002 מרמה 3 לרמה 2, המעידה על מדיניות טובה יותר, אך עדיין טעונה שיפור.[2]

צעד המשמעותי לתכלול כל הגורמים הממשלתיים להתמודד עם התופעה, נעשה בשנת 2000, על ידי היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, שיזם פנייה לרשויות הנוגעות לעניין וביקש להקים צוות בין משרדי, בראשות נציג משטרת ישראל, שיבחון את ההתמודדות של המדינה עם התופעה, וישמש כצוות מעקב. בין המלצות הצוות, שאומצו על ידי הממשלה, הייתה ההמלצה להקים מקלט לקורבנות הסחר, במסגרת משרד העבודה והרווחה. מקלט זה החל לפעול ב-15 בפברואר 2004, ובמהלך שלוש השנים הראשונות לקיומו הופנו אליו כ-240 נשים.

הכנסת החליטה על הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בראשותה של ח"כ זהבה גלאון. בהיבט הכלכלי-הגלובלי, נקטה הוועדה בשני מהלכים מרכזיים: אפשרות לתביעת פיצויים של אישה הנסחרת לזנות מן הסרסורים, וביקורת על הפחתת הפיקוח של מדינת ישראל.[3]

לפי הערכה של משטרת ישראל, בשנת 2000 היו בישראל כ-3,000 קורבנות סחר למטרות זנות, ואילו בשנת 2009 היו בישראל רק עשרות בודדות של קורבנות, וזאת גם בזכות האכיפה המשטרתית בתחום. בדו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת נאמר על שינוי זה: "האכיפה בתחום, שהובילה למספר רב של מעצרים וכתבי-אישום לעומת העבר, הובילה גם לשינוי באופי הסחר בנשים, והוא נעשה גלוי פחות. כתוצאה מכך, גם המאבק בסוחרי נשים למטרות זנות מצריך שינויים. את הירידה במספר הקורבנות שנמצאו אפשר, לפיכך, להסביר בכמה סיבות: צמצום ממדי התופעה; שינויים בדפוס הסחר בנשים, שלא זוהו; ירידה בפעילות האכיפה."[4]

בציבוריות הישראלית, נערך דיון בלגיטימיות שבהעסקת הנשים הנסחרות בזנות, גם במטרה להעלות את המודעות לתנאי העסקתן באמצעות תיאור ניצולן הקשה והפגיעה בהן. מטרתו הוא לשנות את דימוין במגזרים רחבים כנשים עצמאיות חברתית וכלכלית, המרוויחות כסף רב. לפיכך, יש שינוי הגדרתי מ"עובדים" ל"עבדים", כמו גם שינוי מ"שוהות בלתי חוקיות" ו"פושעות", ל"קורבנות עבירה" ואף ל"נאנסות". השינוי בהגדרה אינו סמנטי בלבד, אלא מבטא מציאות ענישה שונה לחלוטין. בעבר היה נענש סרסור לעבירות זנות וניהול מכון זנות במאסר, כשהעונש המרבי היה חמש שנות מאסר; בשנת 2006 שונה הסעיף לעבירת סחר בבני אדם, כאשר שהענישה המרבית על כך היא 16 שנות מאסר.[5] בנוסף, בעבר נהג מעצר נשים על היותן שוהות בלתי חוקיות, ואילו עתה מקובל להפנותן למקלט ארעי לקורבנות סחר.

בשנת 2012 עלתה ישראל לדרגה הראשונה בדו"ח משרד החוץ האמריקאי בנושא סחר בבני אדם, המעידה על כך שהיא עומדת בקריטריונים למאבק בסחר בבני-אדם ופועלת למיגור התופעה.[6] עם זאת, הדו"ח מותח ביקורת על קולת הענישה הנהוגה בישראל כלפי סרסורים.[7]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נעמי לבנקרון ויוסי דהאן, אישה עוברת לסוחר – סחר בנשים בישראל, 2003, דוח מטעם "מוקד סיוע לעובדים זרים", "אשה לאשה" – מרכז פמיניסטי חיפה ו"מרכז אדוה"; ראו גם פסק-הדין של בית-הדין הארצי לעבודה, עע 111/07 ,210/07.
  2. ^ Trafficking in Persons Report, Department of State, June 2009, p. 166
  3. ^ יונתן ארליך, יישום מסקנות ועדת החקירה הפרלמנטרית למאבק בסחר בנשים 2004-2000, באתר הכנסת, ינואר 2006
  4. ^ גלעד נתן, ‏טיפול המשטרה בקורבנות סחר בבני-אדם למטרות עבודה וזנות, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 10 בנובמבר 2009.
  5. ^ חוק איסור סחר בבני אדם (תיקוני חקיקה), התשס"ז-2006, ס"ח 2067 מ-29 באוקטובר 2006
  6. ^ סקירת פעילות של מדינת ישראל בתחום המאבק בסחר בבני-אדם: הטיפול בתופעת הסחר בנשים, באתר הכנסת, ‏20 באוקטובר 2013.
  7. ^ ורד לי, מאדאם בסך הכל הפעילה עסק, באתר הארץ, 29 בינואר 2017.