עגונות מלחמת העולם השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עגונות מלחמת העולם השנייה או עגונות השואה היו נשים יהודיות, בדרך כלל ניצולות השואה, שהיו נשואות לפני מלחמת העולם השנייה לגברים שעקבותיהם אבדו במהלך המלחמה והשמדת יהדות אירופה ולא נותר תיעוד מספק על מותם. נשים אלו שבחרו לשמור על כללי ההלכה, נאלצו להתמודד עם בעיית העגינות. פוסקי הלכה רבים נחלצו לעסוק בהיתרי עגונה פרטיים וכלליים, והתפתחה ספרות רבנית ענפה בנושא זה.

לפי ההערכות הותרו לבסוף עגונות המלחמה ברובן המכריע[1].

מורכבות שאלת עגונות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רב הוא מספר הנשים שנתעגנו מבעליהם אשר נפלו בידי "החיה הצהובה"[2] המטיילת בדמות אדם בתוך מרכז ישובו של עולם באירופה

– הרב יחזקאל אברמסקי[3]

בניגוד למקרי עגינות פרטיים בהם נסוב הדיון בתשובות ההלכתיות העוסקות בהיתר העגונה בפרטי המקרה נשוא השאלה, במקרי עגינות רחבי היקף, כמו לאחר פרעות ת"ח ת"ט ולאחר כמה ממלחמות ישראל, עסקו פוסקי ההלכה בהיתרי עגונה כלליים שטיפלו באופן כללי בסוגיות ההלכתיות שנגעו לרוב ככל מקרי ההיעדרות, ושימשו כטיוטת היתר עבור כל המקרים הפרטיים בהתאמות מתבקשות למקרים ספציפיים. מורכבות המלחמה והבדלי תנאים במקומות העדרות הבעלים, כמו גם ההיקף הלא-נתפס והיחידאי בהיסטוריה של גברים יהודים שנעדרו בנסיבות לא מתועדות, הובילו להיווצרות בעיה בהיקף רחב, וגם אופי השאלות ההלכתיות שעמדו לבירור השתנה בין מדינות שטחי הכיבוש הנאצי ובין תאריך ההיעדרות. בנוסף, היו יהודים שנמלטו לשטחי הכיבוש הסובייטי בפולין בראשית המלחמה, חלקם הוגלה בהמשך לסיביר ולגבי חלקם לא היה ידוע כלל מה עלה בגורלם מאז בריחתם מזרחה; ידוע היה שהיהודים בשטחי הכיבוש הסובייטי, אף שלא נהנו מתנאים נוחים, לא עמדו בסכנת השמדה יזומה, אך היהודים שנותרו בשטח הכיבוש הגרמני, יחד עם אלו שנותרו בשטחים שנפלו בידי הגרמנים במבצע ברברוסה או בהמשך הלחימה בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה, יועדו להשמדה.

את סוגי מצבי העגינות שנוצרו תיאר הרב אברהם ישעיהו קרליץ (ה"חזון איש"), מפוסקי ההלכה הבולטים במאה ה-20, במעין סקיצה להיתר עגונות כללי לעגונות השואה, שנכללה בספרו חזון איש (הלכות אישות סימן לא אות ז). כדי לנטרל את הממד האקטואלי מהדיון ההלכתי, המיר הרב את שמות המדינות במדינות מן המרחב "התלמודי", המזרח תיכוני; כך משמשת פרס בתיאור דלהלן ככינוי לפולין, בבל היא רוסיה הסובייטית ומדי היא גרמניה הנאצית:

פרס בין בבל ובין מדי, ובפרס מאה עיירות של יהודים אלף נפש בכל עיר, ונלחמה מדי בפרס וכבשה שבעים עיר. חזרה בבל וכבשה שלשים עיר הנותרות, חזרה מדי וגרשה את בבל מהשלשים עיר ועוד כבשה חלק הארץ של בבל. חזרה בבל וגברה על המדיים וגרשום מכל הארץ פרס, וכבשה כל ארץ מדי.
בזמן שנכנסו המדיים לפרס הצרו מאד את היהודים במכה וחרפה, אבל השאירום בחיים ונתנו להם להתפרנס. רק במקרים בודדים הרגו יחידים בעלילות קלות. כשנכנסו המדיים לערי היהודים היו מהם שברחו לעיירות הסמוכות לבבל, וכשנכנסו הבבלים לשלשים העיירות היו שם יהודים שברחו משבעים העיירות שכבשו המדיים, הבבלים הגלו יהודים הרבה לעומק ארצם.
כשגברו המדיים על הבבליים שפכו המדיים את חמתם ביהודים והרגום, וסדרו גייס שעבר מעיר לעיר וכנס את כל היהודים והבריחם אל הבורות שהכין להם לקברות ושמה ירה עליהם וקברם בעודם בחיים, ויש שדנם בשריפה ובשאר מיתות משונות.
כשנגמרה המלחמה נתברר כי לא נשארו ממאת אלף יהודים הפרסים בחיים רק מיעוטם. המיעוט שניצל מיד המדיים היה בחמשה סוגים:
א. אותם שהגלו הבבלים לעומק ארצם.
ב. אותם שהמדיים מצאו אותם לראויים לאומנות ולעבודה, ולא הרגום ולקחו אותם לעבודה, וכשגברו עליהם הבבלים לא הספיקו להרגם ונשארו בחיים.
ג. אותם שהיה להם הכרה עם אינם יהודים חמרים ועגלונים והיה בידם כסף תועפות, ועלתה בידם שהעבירום העגלונים בחביון לחוץ לגבול המדיים.
ד. אותם שהיו להם מרחמים אינם יהודים שהחביאום מיד הרוצחים.
ה. אותם שהחביאו עצמם ביערות וחיו שם עד גמר המלחמה.

בשל העובדה שרבים מניצולי השואה נמנו על בני יהדות אשכנז במנהגיהם, נוצרה גם תופעה של "עגינות גברים", שנשותיהם אבדו ולא יכלו להינשא בשנית בשל חרם דרבנו גרשום האוסר לגבר לישא שתי נשים. גם יהודים ספרדים שנשותיהם נעדרו במהלך המלחמה היו זקוקים לפתרון, שכן רבים נהגו להישבע לנשותיהם תחת החופה שלא יישאו אשה נוספת[4].

הטיפול בהיתר העגונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ושאלת השאלות - עגונות. לא עגונות בודדות, מקריות, כדרך שקרו ויאתיו בכל הדורות, אלא עגונות בסיטונות. עגונות השואה

– הרב ש"י זווין, על פעילות הרב הרצוג[5]

הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, שהיה הרב הראשי לישראל, הנהיג שכל הגברים היהודים הנשואים מבני היישוב שהתגייסו לצבא הבריטי, יפקידו גיטין לנשותיהם בידי הרבנות, על מנת שיעשה בהם שימוש אם ייעגנו. המקרה הידוע ביותר של מימוש גיטין אלו היה לצורך התרת נשות חללי פלוגת ההובלה 462.

תוך כדי התנהלות המלחמה, הוקם בירושלים "המרכז לענייני עגונות המלחמה" שאת פעילותו ריכז הרב שלמה דוד כהנא מרבני ורשה שעלה לירושלים ושימש בסוף ימיו כרבה של העיר העתיקה. המרכז פנה לרבנים בארץ ובתפוצות בשני תחומים: 1. ניסוח עקרונות ההיתרים העתידיים, והנושאים הבעייתים שאליהם יש להידרש במסגרת היתרי עגונות המלחמה ובמסגרת תחקור עדים מן הניצולים. 2. הפעלת קשריהם עם המוסדות המקומיים כדי לאסוף בצורה מסודרת מפי הפליטים עדויות שתוכלנה לסייע בעתיד בפתרון והתרת עגונות שיבואו לבקש היתר בעתיד. בשל פעילותו זו זכה הרב כהנא לכינוי "אבי העגונות". לאחר המלחמה פורסמו סטטיסטיקות שלפיהן אחוז הניצולות גבוה בכ-30 אחוזים מן הניצולים הגברים, נתון שיכול להצביע על היקף הבעיה[6]. בתל אביב הקימו הרבנים הראשיים איסר יהודה אונטרמן ויעקב משה טולידאנו בית דין מיוחד לעגונות לזירוז הטיפול בהיתרי עגונות המלחמה.

בגטו דז'ורין (פול') הקימו הרבנים ברוך הגר מסירט, ישראל הרניק מווייקוב ודוד שנעבלאג, בית דין להתרת עגונות שהתכנס מדי שבוע והתיר עגונות רבות שבעליהן נרצחו או מתו בתאונות שונות במהלך עבודות הכפייה. לאחר עזיבת ראש בית הדין הרב הגר, החליפו אותו הרב אברהם משה באב"ד, והרב חיים מרדכי רוזנבוים האדמו"ר מנדבורנה[7]. הרב מרדכי בריסק שנספה בעצמו בשואה, הספיק עוד במהלך המלחמה לעסוק בהתרת עגונות של יהודים רבים מפלוגות העבודה שלא שבו לביתם, היתרים אלו פורסמו ב'שו"ת מהר"ם בריסק' שיצא לאור כבר בזמן המלחמה, טרם בוא שואת יהודי הונגריה.

לאחר המלחמה עמד הרב צבי הירש מייזליש, מחבר ספר השו"ת "מקדשי השם", שהתמנה לרב מחנות העקורים בשטח הכיבוש הבריטי ועסק רבות בשיקום הפיזי והרוחני של הניצולים, בראש בית דין מיוחד שלפניו נידונו מאות מקרי עגינות ונגבו אלפי עדויות. הוא עמד בקשרי מכתבים עם רבנים מהעולם והסתייע בין היתר בניסיונו וחוויותיו האישיות כדי לקבוע את הגדרים ההלכתיים של מחנות הריכוז וההשמדה בנוגע להלכות אלו. אחד הפתרונות שהציע היה לתקן "היתר מאה רבנים" כללי לכל הניצולים, אולם בסופו של דבר היוזמה לא יצאה לפועל. חלק מפסיקותיו בנושא זה הובאו בקונטרס "תקנות עגונות" שהודפס בברגן בלזן בשנת תש"ו. גם הרב חיים מרדכי רולר שנודע כמומחה להיתר עגונות בין מלחמות העולם ופמפלט שכתב בשם "קונטרס באר חיים מרדכי: תשובה אחת להיתר עגינות" שימש כבסיס לחלק מהיתרי העגונות לאחר השואה, הספיק לעסוק בעצמו בשנה שלאחר המלחמה בהיתרי עגונות עד לפטירתו בסוף 1946. הוא עסק גם בשאלת העגונים הגברים והקים לשם כך בית דין מיוחד בבודפשט לאחר המלחמה תחת "הלשכה המרכזית של הקהילות האורתודוקסיות בהונגריה". בכהנו כנשיא "ועד הרבנים" שהוקם לעניין זה בארד, העמיד את הבסיס ל"היתר מאה רבנים" לגברים אלו והדגיש בפסק דינו שניתן להתיר בתנאי שישנה עדות של עדים כשרים שהאישה נשלחה בסלקציה באושוויץ לצד שמאל להמתה בתאי הגזים, ובתנאי "שיקבלו הבעל והאישה (שעומד לישא עכשיו) בחרם, בנדר ובשבועה ויתחייבו בעל פה ובכתב" שאם האישה בכל זאת נותרה בחיים ותחזור, יהיה אסור לבעל לחיות עם אחת מהן עד שייתן גט למי מהן שיחפוץ. הרב נפתלי יעקב הכהן הקים בית דין במהאיפלאלווא, הונגריה, שעסק בהיתר עגונות השואה באזור זה. בית הדין פעל עד עלותו של הרב הכהן בשנת תש"ח לישראל. הרב ברוך לייזרובסקי ורבנים נוספים הקימו במינכן את "אגודת הרבנים באשכנז", האגודה טיפלה בשאלות עגינות ושאלות נוספות בחיי היהדות של העקורים. בארץ ישראל עסק הרב הרצוג רבות גם לאחר המלחמה בהיתר העגונות, ואף הוא עסק בהיתר העגונים הגברים[8].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יצחק יוסף כהן, חכמי טראנסילוואניה, מכון ירושלים, תשמ"ט, פרק ט"ו השואה וספיחיה: עגונות השואה, עמ' רפב ואילך
  • אסתר פרבשטיין, בסתר רעם, מוסד הרב קוק, 2002, פרק שמיני "'מה זה סוביבור' - סוגיית העגונות לאחר השואה";
  • איתמר לוין, אותיות של אש, ידיעות אחרונות, 2002, פרק ה' - "'עיניה זולגות מאין הפוגות' - לאחר השואה (א): עגונות, עגונים ואישות";
מקורות הלכתיים
  • הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, שו"ת היכל יצחק אבן העזר א, ירושלים תש"כ. סימנים כד-כח
  • הרב צבי פסח פרנק, שו"ת הר צבי, לפי מפתח עניינים: עגונות השואה, חלק ה' (אבן העזר ב), מהדורת ירושלים תשס"ד עמ' רלט-רמ

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יצחק זאב כהנא, ‏ספר העגונות, ירושלים תשי"ד 1954, עמ' 50, באתר HebrewBooks.
  2. ^ החיה הצהובה, "Die Blonde Bestie", רעיון ניטשיאני מוכר אודות טבע האדם.
  3. ^ פתיחה לתשובה בענייני עגונות השואה, מצוטטת אצל אהרן סורסקי, מלך ביפיו, בני ברק תשס"ד, עמ' 446.
  4. ^ הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, שו"ת היכל יצחק אבן העזר א, ירושלים תש"כ, סימנים כו-כז.
  5. ^ ש"י זווין וזרח ורהפטיג (עורכים), מזכרת: קובץ תורני לזכר... הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. ירושלים תשכ"ב, עמ' 21.
  6. ^ יצחק זאב כהנא, ‏ספר העגונות, ירושלים תשי"ד 1954, עמ' 57, באתר HebrewBooks.
  7. ^ בית דין להתרת עגונות בגטו דז'ורין, בתוך: יעקב גלר, העמידה הרוחנית של יהודי רומניה בתקופת השואה (1940–1944), אורות יהדות המגרב, לוד תשס"ג. עמ' 357.
  8. ^ שו"ת היכל יצחק, אבן העזר, א, ירושלים תש"ך, סימן כז.