פוליטיקה של סין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סין
סמל סין
ערך זה הוא חלק מסדרת
ממשל ופוליטיקה של סין
  • התובע הכללי: יינג יונג

הפוליטיקה של סין היא השלטון ברפובליקה העממית של סין (רע"ס או סין) כמדינה סוציאליסטית חד-מפלגתית מרקסיסטית-לניניסטית הנשלטת על ידי המפלגה הקומוניסטית של סין (מק"ס). המערכת הפוליטית הסינית היא אוטוריטרית.[3] אין מנהיגים לאומיים הנבחרים בבחירות חופשיות, האופוזיציה הפוליטית מדוכאת, כל הפעילות הדתית נשלטת על ידי המק"ס, התנגדות אסורה, וזכויות האזרח מצומצמות.[4] בחירות ישירות נעשות ברמה מקומית בלבד, לא ברמה לאומית, וכל המועמדויות נשלטות על ידי המק"ס.[5]

המשילות ברע"ס נעשית דרך המק"ס, דרך ממשלת העם ודרך הרשויות האזוריות והמקומיות שלה. בהונג קונג ובמקאו, שני אזורים מנהליים מיוחדים של סין, יש מערכות פוליטיות אוטונומיות, הפועלות בנפרד מהמערכת החד-מפלגתית של סין היבשתית.

הליך הבחירות מוגבל על ידי מונופול המק"ס על השלטון, על ידי הצנזורה בסין (אנ') ועל ידי שליטה מפלגתית בבחירות.[6] לפי רורי טרוקס מבית הספר לעניינים ציבוריים ובינלאומיים בפרינסטון, שולטת המק"ס בהליכי הבחירות והמינוי בכל רמה בקונגרס הלאומי העממי. הליך הבחירות המדורג והבלתי ישיר בקונגרס מוודא שהצירים ברמות הגבוהות ביותר לא יתמודדו עם שום מראית עין של אחריות אלקטורלית כלפי האזרחים הסינים.[7]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאו דזה-דונג מכריז על הקמת הרפובליקה העממית של סין (רע"ס) ב-1 באוקטובר 1949

מיום הקמת הרע"ס ב-1 באוקטובר 1949, טוענת הממשלה בבייג'ינג שהיא הממשלה הלגיטימית היחידה של סין, כולל סין היבשתית וכולל טאיוואן. טאיוואן (רפובליקת סין) חולקת על כך מיום נסיגתה של מפלגת קוומינטנג[8] לטאיפיי ב-1949. מאז עברה הרע"ס רפורמות פוליטיות.

אוכלוסיית סין (אנ'), המרחב הגאוגרפי (אנ') והמגוון החברתי בסין פועלים נגד שלטון בייג'ינג. הרפורמה בכלכלת סין בשנות ה-80 והאצלת קבלתן של החלטות ממשלתיות מרכזיות, לצד רצונם של פקידי המק"ס המקומיים להעשיר את עצמם ויצירת שוק שחור, הקשו על הממשל המרכזי לשמור על סמכותו.[9] בפועל, צריכים מנהיגי הממשל המרכזי לבנות קונצנזוס למדיניותם בקרב חברי המפלגה, המנהיגים המקומיים והאזוריים, מקורבים שאינם חברי המפלגה, ואוכלוסיית המדינה.[10] עם זאת, לעיתים קרובות נשמרת השליטה על הקבוצה הגדולה יותר על ידי שליטה במידע.[11]

נשיא סין הוא ראש המדינה, ונבחר לחמש שנים על ידי הקונגרס העממי. לפי חוקת סין מ-1982, תפקידי וסמכויות הנשיא דמו למונרכיה חוקתית או לראש מדינה ברפובליקה פרלמנטרית, והוא היה דמות ייצוגית. הנשיא מינה או הסיר את ראש הממשלה, את הממשלה, מזכ"ל הממשלה, המבקר הכללי ופקידים בכירים במדינה – אחרי המלצת הקונגרס; מינה שגרירים סיניים וקיבל כתבי האמנה משגרירי מדינות זרות, לפי המלצת הוועדה המתמדת בקונגרס; העניק מדליות לעם; הכריז על מצב מלחמה, על חוקים צבאיים ועל גיוס העם, לפי המלצת הוועדה המתמדת; הכריז על חנינות, וייצג את הרע"ס במדינות זרות.[12]

ב-14 במרץ 2013 נבחר שי ג'ינפינג כנשיא הרע"ס, אחרי שב-15 בנובמבר 2012 נבחר כמזכ"ל המק"ס.[13] במרץ 2018 הסיר הקונגרס את המגבלות על כהונת הנשיא.[14] במדינה חד-מפלגתית, מחזיק מזכ"ל המק"ס בכוח ובסמכות מוחלטים על הממשלה ועל המדינה. מ-1993 שולט הנשיא דה יורה ודה פקטו על סין. מזכ"ל המק"ס הוא המנהיג העליון של הקונגרס, של הממשלה, של הוועידה הפוליטית העממית המייעצת (אנ'), של הוועדה הצבאית המרכזית (אנ'), של בית המשפט העליון ושל התובע הכללי.[15] בתגובה, מתח העולם המערבי ביקורת על שי על כך שנטל לעצמו כוח רב מדי.[16]

הגדרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקת סין כוללת מבוא, המתאר את היסטוריית סין, את נפילת הקיסרות ועליית הקומוניזם, וטוען כי טאיוואן היא חלק מסין. אחרי המבוא לחוקה, מגדיר סעיף 1 בחוקה את שיטת הממשל בסין כדיקטטורה עממית דמוקרטית (אנ').[17]

לצד החוקה, יצרה המק"ס הגדרות נוספות כדי לתאר רשמית את שיטת הממשל של סין, כמו "דמוקרטיה מייעצת סוציאליסטית", "דמוקרטיית אנשים כוללת"[18] ו"צנטרליזם דמוקרטי". לפי Qiusi ("מחפש האמת"), בטאון המק"ס הדו-חודשי, "נוצרת הדמוקרטיה המייעצת על ידי המק"ס ועל ידי העם הסיני כצורה של דמוקרטיה סוציאליסטית. היא לא רק מייצגת מחויבות לסוציאליזם, אלא נושאת את המסורות הפוליטיות והתרבותיות של סין. לא רק מייצגת מחויבות לעקרונות הארגוניים ולאופן ההנהגה של ריכוזיות דמוקרטית, אלא גם מאשרת את תפקיד הציבור הרחב בדמוקרטיה. לא רק מייצגת מחויבות להנהגת המק"ס, אלא מאפשרת ביטוי למפלגות, לארגונים פוליטיים ולאנשים מכל הקבוצות האתניות ומכל מגזרי החברה".[19]

מגזין המק"ס החודשי "סין היום" הגדיר את השקפת המק"ס: "דמוקרטיה מייעצת מבטיחה השתתפות נרחבת ואפקטיבית בפוליטיקה באמצעות התייעצויות הנעשות על ידי מפלגות פוליטיות, ארגוני עמים, קונגרסי עמים, מחלקות ממשלתיות, הוועידה הפוליטית העממית המייעצת, קהילות וארגונים חברתיים".[20]

המפלגה הקומוניסטית הסינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – המפלגה הקומוניסטית של סין

המק"ס שולטת בנוף הפוליטי הסיני. הגוף העליון של המפלגה הוא קונגרס המפלגה, המתכנס כל חמש שנים. לפני מהפכת התרבות, הפגישות היו לא סדירות, אבל מאז הן תקופתיות. הקונגרס בוחר את הוועד המרכזי של המק"ס ואת הוועדה המרכזית לפיקוח על משמעת (CCDI).

  • לאחר בחירתו, בוחר הוועד המרכזי את המזכיר הכללי, פקיד המפלגה הבכיר ביותר, והוא בדרך כלל המנהיג העליון של סין.
  • הוועד בוחר גם את הפוליטביורו, המונה 22 חברי מפלגה מלאים, כולל חברי הוועדה המתמדת של הפוליטביורו.
  • הוועד בוחר את הוועדה המתמדת של הפוליטבירו (PSC), הגוף החזק ביותר המקבל החלטות בסין. נכון ליוני 2020 מונה הוועדה שבעה חברים, כולל שי ג'ינפינג.[21]
  • הוועד בוחר את המזכירות, המנגנון המנהלי העיקרי של המק"ס, בראשות המזכיר הכללי.
  • הוועד בוחר את הוועדה הצבאית המרכזית.

כשהייתה ליברליזציה יחסית בסין, גברה השפעתם של אנשים וקבוצות מחוץ למבנה המפלגה הפורמלי, בעיקר בתחום הכלכלי. בכל מקרה, לוועדות המפלגה תפקיד רב-עוצמה ומכריע בכל המוסדות הממשלתיים בסין.[22] לפי המלומד רוש דושי, המפלגה יושבת מעל המדינה, פועלת במקביל למדינה, ושבויה בכל רמה של המדינה.[23]

שליטת המפלגה המרכזית במשרדי הממשלה המרכזיים, בכלכלה העירונית, בהגדרות התעשייתיות ובהגדרות תרבותיות היא הדוקה ביותר. שליטתה רופפת יותר בממשלה ובמוסדות המפלגה באזורים הכפריים, שבהם חיים רוב תושבי סין. המק"ס התייחסה לסוגיה זו בבחירה וקידום של כוח אדם, המוודא שננקטות הנחיות המפלגה והמדינה, ושמי שאינם חברי המפלגה אינם יוצרים ארגונים אוטונומיים העלולים לערער על שלטון המפלגה. קבוצות מובילות מרכזיות, או בשמן השני – קבוצות קטנות מובילות, מתאמות פעילויות של גופים שונים. כך נדרשים מפעלים בבעלות המדינה, חברות פרטיות ועסקים בבעלות זרה לקיים ועדות פנימיות של המק"ס.[24]

סיעות פנים-מפלגתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפוליטיקה הסינית מתחרות ביניהן סיעות פנים-מפלגתיות בהצבה של בני בריתן בעמדות כוח במק"ס ובממשלה הסינית.[25][26][27]

תחת המזכירים הכלליים ג'יאנג דזה-מין וחו ג'ינטאו, שתי הסיעות העיקריות היו טואנפאי בראשות חו וכנופיית שאנגחאי בראשות ג'יאנג.[26][28][29] בטואנפאי היו מתמחים ופקידים מליגת הנוער הקומוניסטית של סין, ובכנופיית שאנגחאי היו פקידים שעלו לגדולה תחת ג'יאנג כשהיה ראש עיריית שאנגחאי, ולאחר מכן מזכיר ועדת המק"ס של שאנגחאי.[27]

שי ג'ינפינג, שנבחר כמזכ"ל המק"ס ב-2012, ריכז אצלו את הכוח, הסיר את השפעת הסיעות הקודמות וקידם את בעלי בריתו, שנקראים לפעמים "סיעת שי ג'ינפינג". עקב כך, נחשבות הסיעות הוותיקות, כולל טואנפאי, כנכחדות,[30] בעיקר מאז קונגרס המק"ס ה-20, שבו שלטו בני בריתו של שי בפוליטביורו החדש ובוועדה המתמדת של הפוליטביורו.[31]

הוועדה המתמדת של הפוליטביורו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי הוועדה המתמדת של הלשכה המדינית של הוועד המרכזי ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסינית[32]
דרגה תמונה שם סינית 19th PSC לידה חבר לידה תארים תפקידים מקור
1 שי ג'ינפינג שי ג'ינפינג 习近平 ותיק 1953 1974 בייג'ינג
השכלה
אחד עשר
  • משרדי המפלגה
    • מזכ"ל הוועד המרכזי של המק"ס
    • יושב ראש הוועדה לביטחון לאומי של המק"ס
    • יושב ראש הוועדה להעמקת רפורמות מקיפה של הוועד המרכזי
    • ראש הקבוצה המובילה המרכזית לענייני טאיוואן של הוועד המרכזי
    • ראש הקבוצה המובילה המרכזית לעבודה פיננסית וכלכלית של הוועד המרכזי
    • ראש הקבוצה המובילה המרכזית לאבטחת רשת וטכנולוגיית מידע של הוועד המרכזי
  • משרדים צבאיים
    • יושב ראש הוועדה הצבאית המרכזית
    • המפקד העליון של מרכז פיקוד המבצעים המשותף של הוועדה הצבאית המרכזית של צבא השחרור העממי (צבא סין)
    • ראש הקבוצה המובילה להגנה לאומית ולרפורמה צבאית של הוועדה הצבאית המרכזית
    • ראש הוועדה המרכזית המשולבת לפיתוח צבאי-אזרחי
  • משרדי המדינה
    • נשיא סין
 [33]
2 לי צ'יאנג לי צ'יאנג 李强 חדש 1959 1983 ג'ג'יאנג
השכלה
שמונה
  • משרדי המפלגה
    • מנהל ועדת הארגון המוסדי המרכזי
    • סגן מנהל הוועדה המרכזית להעמקת רפורמות מקיפה
    • סגן מנהל הוועדה המרכזית לפיננסים וכלכלה
    • סגן מנהל הוועדה המרכזית לסייבר
    • סגן מנהל ועדת החוץ המרכזית
    • ראש הקבוצה המובילה המרכזית לשינוי אקלים והפחתת פליטות
    • מנהיג הקבוצה המובילה של חברי המפלגה בממשלת סין
  • משרדי המדינה
[34]
3 ג'או לג'י ג'או לג'י 赵乐际 ותיק 1957 1975 שאנדונג
השכלה
אחד
[35]
4 ואנג חו-נינג ואנג חו-נינג 王沪宁 ותיק 1955 1984 שאנגחאי
השכלה
אחד
[36]
5 קאי צ'י קאי צ'י 蔡奇 חדש 1955 1975 פוג'יין
השכלה
  • דוקטור בכלכלה פוליטית
  • תואר מתקדם בכלכלה
  • תואר ראשון במדע המדינה
שלושה
  • משרדי המפלגה
    • מזכיר ראשון במזכירות המפלגה של הוועד המרכזי של המק"ס
    • מנהל המשרד הכללי של הוועד המרכזי של המק"ס
    • מנהל משרד המזכ"ל של המק"ס
 [37]
6 דינג שושיאנג דינג שושיאנג 丁薛祥 חדש 1962 1984 ג'יאנגסו
השכלה
  • מוסמך אוניברסיטה במדעי הניהול
  • בוגר אוניברסיטה בהנדסה
אחד
  • משרדי המדינה
    • סגן ראשון של ראש הממשלה
 [38]
7 לי שי לי שי 李希 חדש 1956 1982 גאנסו
השכלה
  • מוסמך אוניברסיטה במנהל עסקים
  • תואר ראשון בספרות
שניים
  • משרדי המפלגה
    • מזכיר הוועדה המרכזית לפיקוח על משמעת
    • מנהל הקבוצה המובילה המרכזית לענייני פיקוח
 [39]

הקונגרס הלאומי העממי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הקונגרס הלאומי העממי

חוקת סין קבעה כי הסמכות העליונה ברע"ס היא הקונגרס הלאומי העממי (NPC ,National People's Congress).[40] הקונגרס מתכנס מדי שנה למשך כשבועיים כדי לבדוק ולאשר כיווני מדיניות משמעותיים חדשים, חוקים, תקציב סין ושינויים גדולים בכוח אדם. הקונגרס בוחר וממנה תפקידי מפתח בסין כמו הנשיא, סגן הנשיא, יו"ר וחברי הוועדה הצבאית המרכזית, ראש הממשלה ושריה, נשיא בית המשפט העממי העליון, התובע הכללי ופרקליטות העם העליונה.

הקונגרס בוחר גם ועדה מתמדת (NPCSC ,Standing Committee of the National People's Congress), ועדת הקונגרס שמתכנסת באופן קבוע בין ישיבות הקונגרס. רוב החקיקה הלאומית בסין נעשית בוועדה המתמדת. היוזמות מוצגות בפני הוועדה המתמדת, ומועברות לבחינת הממשלה, אחרי אישורן המוקדם בוועדה המתמדת של הפוליטביורו של המק"ס.

חברי הממשלה כוללים את ראש הממשלה, מספר משתנה של סגני ראש הממשלה (ארבעה ב-2023), חמישה חברי ממשלה (במעמד שווה לסגני ראש הממשלה, אך עם תיקים מצומצמים יותר), ו-29 שרים וראשי ועדות בממשלה. בשנות ה-80 היה ניסיון להפריד בין תפקידי המק"ס למדינה, כאשר הראשונה קבעה מדיניות כללית והשנייה ביצעה אותה.[41] ניסיון זה נזנח בשנות ה-90, וכתוצאה מכך מנהיגי המק"ס הם גם ההנהגה הפוליטית של המדינה.[41]

מפלגות קטנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועידה הפוליטית העממית המייעצת (CPPCC)

בסין אין מפלגות אופוזיציה חוקיות. יש שמונה מפלגות קטנות, הפועלות בחזית מאוחדת (אנ') עם המק"ס. הן משתתפות בוועידה הפוליטית העממית המייעצת (CPPCC ,Chinese People's Political Consultative Conference) אך צריכות לתמוך ב"תפקיד הראשי" של המק"ס כדי שתמשכנה להתקיים,[42] והנהגתן מתמנה על ידי מחלקת העבודה של החזית המאוחדת (UFWD ,United Front Work Department) של המק"ס.[43] התיאום בין שמונה המפלגות הקטנות לבין המק"ס נעשה בוועידה הפוליטית העממית המייעצת, המתכנסת מדי שנה בבייג'ינג בחודש מרץ, בערך באותו זמן שבו מתכנס הקונגרס הלאומי העממי. תפקידן המקורי של המפלגות הקטנות היה ליצור רושם שהרע"ס נשלטת על ידי חזית לאומית מגוונת, ואיננה דיקטטורה של מפלגה אחת. בפועל, תפקידן הוא בעיקר לשמש אטרקציה לאזרחי הרע"ס ולקלוט נישות חברתיות בעלות נטיות פוליטיות, כמו באקדמיה.[44]

המפלגה הקומוניסטית הסינית ושמונה המפלגות הקטנות
דירוג שם המפלגה
(קיצור) 		שנת ייסוד מספר חברים יושב ראש מושבים בקונגרס הלאומי העממי (NPC) מושבים בוועדה המתמדת של הקונגרס (NPCSC) מושבים בוועידה הפוליטית העממית המייעצת (CPPCC)
המפלגה הקומוניסטית של סין (מק"ס)
中国共产党 (中共)
Zhōngguó Gòngchǎndǎng (Zhōnggòng) 		1921
 98,041,000 (2022) שי ג'ינפינג
2,091 / 2,980
118 / 175
99 / 544
1. הוועדה המהפכנית של הקואומינטנג הסיני
Revolutionary Committee of the Chinese Kuomintang (RCCK)
中国国民党革命委员会 (民革)
Zhōngguó Guómíndǎng Gémìng Wěiyuánhuì (Míngé) 		1948
 158,000 (2022) ג'נג ג'יאנבנג
44 / 2,980
6 / 175
65 / 544
2. הליגה הדמוקרטית של סין
China Democratic League (CDL)
中国民主同盟 (民盟)
Zhōngguó Mínzhǔ Tóngméng (Mínméng) 		1941
 330,600 (2020) דינג ז'ונגלי
57 / 2,980
9 / 175
65 / 544
3. איגוד הבנייה הלאומי הדמוקרטי בסין
China National Democratic Construction Association (CNDCA)
中国民主建国会 (民建)
Zhōngguó mínzhǔ jiànguó huì (Mínjiàn) 		1945
 193,000 (2018) האו מינגג'ין
57 / 2,980
3 / 175
65 / 544
4. האגודה הסינית לקידום דמוקרטיה
China Association for Promoting Democracy (CAPD)
中国民主促进会 (民进)
Zhōngguó Mínzhǔ Cùjìn Huì (Mínjìn) 		1945
 156,808 (2016) קאי דפנג
58 / 2,980
7 / 175
45 / 544
5. מפלגת האיכרים והפועלים הדמוקרטית הסינית
Chinese Peasants' and Workers' Democratic Party (CPWDP)
中国农工民主党 (农工党)
Zhōngguó Nónggōng Mínzhǔdǎng (Nónggōngdǎng) 		1930
 177,943 (2019) הא ווי
54 / 2,980
7 / 175
45 / 544
6. מפלגת ג'י גונג בסין
China Zhi Gong Party (CZGP)
中国致公党 (致公党)
Zhōngguó Zhì Gōng Dǎng (Zhìgōngdǎng) 		1925
 48,000 (2016) ג'יאנג זווג'ון
38 / 2,980
3 / 175
30 / 544
7. אגודת ג'יוסאן
Jiusan Society (JS)
九三学社
Jiǔsān Xuéshè 		1945
 183,710 (2019) וו וייהואה
63 / 2,980
4 / 175
45 / 544
8. ליגת השלטון העצמי הדמוקרטית בטייוואן
(Taiwan Democratic Self-Government League, TDSL)
台湾民主自治同盟 (台盟)
Táiwān Mínzhǔ Zìzhì Tóngméng (Táiméng) 		1947
 3,000 (2018) סו הוי
13 / 2,980
3 / 175
20 / 544

לצד מפלגות מוכרות אלו, יש שמונה מפלגות פוליטיות אסורות, המדוכאות באופן פעיל על ידי הממשלה. אחת מהן היא המפלגה המאואיסטית הקומוניסטית של סין (אנ'), שהוקמה בסין ב-2008 בתגובה לרפורמות הכלכליות שהנהיגה המק"ס בשנות ה-1980 בראשות דנג שיאופינג.[45] המפלגה המאואיסטית הקומוניסטית טענה שהרפורמות היו קפיטליסטיות, והוצאה מחוץ לחוק. מפלגה נוספת היא המפלגה הדמוקרטית של סין (אנ'), שנוסדה בסין ב-1998 והוצאה מחוץ לחוק על ידי המק"ס.[46] מפלגת הדמוקרטיה החדשה של סין (אנ'), נוסדה בנאנג'ינג ב-2007. אחרי מעצר היושב ראש שלה גואו קוואן ב-2008,[47] פועלת המפלגה בלוס אנג'לס ובסן פרנסיסקו.[48] מטות המפלגות האסורות נמצאים מחוץ לסין.[46][49]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פוליטיקה של סין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אתר למנויים בלבד Associated Press, הניו יורק טיימס, החזק ביותר מאז מאו: שי ג'ינפינג הכריז על כהונה שלישית כנשיא סין, באתר הארץ, 23 באוקטובר 2022
  2. ^ חדשות חוץ, סין: ראש הממשלה החדש נכנס לתפקידו, הכלכלה בראש סדר העדיפויות, באתר כלכליסט, 11 במרץ 2023
  3. ^ Truex, Rory (2016-10-28). Making Autocracy Work (באנגלית). הוצאת אוניברסיטת קיימברידג'. ISBN 978-1-107-17243-2. נבדק ב-2023-11-09.
    Mattingly, Daniel C. (2019-12-05). The Art of Political Control in China (באנגלית). הוצאת אוניברסיטת קיימברידג'. ISBN 978-1-316-99791-8. נבדק ב-2023-11-09.
    Tang, Wenfang (2016-01-04). Populist Authoritarianism: Chinese Political Culture and Regime Sustainability (באנגלית). הוצאת אוניברסיטת אוקספורד. ISBN 978-0-19-049081-2. נבדק ב-2023-11-09.
    Nathan, Andrew J.; Diamond, Larry; Plattner, Marc F. (2013-09-01). Will China Democratize? (באנגלית). הוצאת אוניברסיטת ג'ונס הופקינס. ISBN 978-1-4214-1244-3. נבדק ב-2023-11-09.
    Teets, Jessica C. (2014-06-09). Civil Society under Authoritarianism: The China Model (באנגלית). הוצאת אוניברסיטת קיימברידג'. ISBN 978-1-107-03875-2.
    Heurlin, Christopher (2016-10-27). Responsive Authoritarianism in China: Land, Protests, and Policy Making (באנגלית). הוצאת אוניברסיטת קיימברידג'. ISBN 978-1-108-10780-8. נבדק ב-2023-11-09.
  4. ^ Freedom in the World 2021: China, Freedomhouse.org, ‏2021 (באנגלית)
  5. ^ Gandhi, Jennifer; Lust-Okar, Ellen (2009-06-01). "Elections Under Authoritarianism". Annual Review of Political Science (באנגלית). 12 (1): 403–422. doi:10.1146/annurev.polisci.11.060106.095434. ISSN 1094-2939. נבדק ב-2023-11-09.
    Geddes, Barbara; Wright, Joseph; Frantz, Erica (2018). How Dictatorships Work (PDF). הוצאת אוניברסיטת קיימברידג'. p. 141. doi:10.1017/9781316336182. ISBN 978-1-316-33618-2. S2CID 226899229. נבדק ב-2023-11-09.
    Landry, Pierre F.; Davis, Deborah; Wang, Shiru (2010-03-10). "Elections in Rural China: Competition Without Parties" (PDF). Comparative Political Studies (באנגלית). 43 (6): 763–790. doi:10.1177/0010414009359392. ISSN 0010-4140. S2CID 43175132. נבדק ב-2023-11-09.
    Manion, Melanie (2017-03-01). ""Good Types" in Authoritarian Elections: The Selectoral Connection in Chinese Local Congresses". Comparative Political Studies (באנגלית). 50 (3): 362–394. doi:10.1177/0010414014537027. ISSN 0010-4140. S2CID 155166131. נבדק ב-2023-11-09.
    Lee, Ching Kwan; Zhang, Yonghong (2013-05-01). "The Power of Instability: Unraveling the Microfoundations of Bargained Authoritarianism in China" (PDF). American Journal of Sociology. 118 (6): 1475–1508. doi:10.1086/670802. ISSN 0002-9602. S2CID 144559373. נבדק ב-2023-11-09.
  6. ^ Hernández, Javier C. (2016-11-15). "'We Have a Fake Election': China Disrupts Local Campaigns". הניו יורק טיימס (באנגלית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2023-11-13.
    "The West once dreamed of democracy taking root in rural China". האקונומיסט. 2021-01-14. ISSN 0013-0613. נבדק ב-2023-11-13.
  7. ^ Truex, Rory (2016-10-28). Making Autocracy Work (באנגלית). הוצאת אוניברסיטת קיימברידג'. pp. 52, 111. ISBN 978-1-107-17243-2. נבדק ב-2023-11-13.
  8. ^ קוומינטנג הייתה המפלגה השליטה הראשונה בסין אחרי נפילת הקיסרות במהפכת שינהאי, עד לייסוד הרע"ס.
  9. ^ He, Qinglian (1998-01-01). 现代化的陷阱：当代中国的经济社会问题 [מלכודת המודרניזציה: בעיות כלכליות וחברתיות בסין בת זמננו] (בסינית). Beijing: 中国中福会出版社 (China Welfare Association Publishing House). ISBN 9787507209082. OCLC 39847047. נבדק ב-2023-11-13.
  10. ^ Yang, Dali L. (2004-07-28). Remaking the Chinese Leviathan: Market Transition and the Politics of Governance in China. Stanford University Press. doi:10.1515/9781503619449. ISBN 978-1-5036-1944-9. S2CID 248351747. נבדק ב-2023-11-14.
  11. ^ Jean C. Oi, Rural China Takes Off: Institutional Foundations of Economic Reform, University of California Press, Berkeley, ‏1999 (באנגלית) (ארכיון)
  12. ^ Introduction to Structure and Functions of the Chinese Government, Kkhsou.in
  13. ^ Bloomberg News, Who's Who in China's New Communist Party Leadership Lineup, בלומברג (חברת חדשות), ‏2012-11-15 (באנגלית) (ארכיון)
    "China new leaders: Xi Jinping heads line-up for politburo". BBC. 2012-11-15. ארכיון מ-2016-08-28. נבדק ב-2023-11-13.
  14. ^ Shi Jiangtao and Kristin Huang (2018-02-26). "End to term limits at the top may be start of global backlash for China, analysts say". Scmp.com. ארכיון מ-2018-02-27. נבדק ב-2023-11-13.
    Tom Phillips, Xi Jinping's power play: from president to China's new dictator?, הגרדיאן, ‏2018-03-04 (באנגלית) (ארכיון)
  15. ^ Simone McCarthy, Nectar Gan, Steven Jiang, Yong Xiong and Wayne Chang, Xi Jinping enters third term as China's most powerful leader in decades surrounded by loyalists, CNN, ‏2022-10-23 (באנגלית)
  16. ^ Radchenko, Sergey (2018-03-05). "Dictatorship nearly destroyed China once. Will it do so again?". וושינגטון פוסט (באנגלית). נבדק ב-2023-11-14.
    Carrico, Kevin (2018-04-02). "A deepening dictatorship promises a grim future for China". Eastasiaforum.org (באנגלית). נבדק ב-2023-11-14.
    Mair, Victor H. (2018-02-28). "China's War on Words Show Xi Jinping Is A Dictator For Life". ניוזוויק (באנגלית). נבדק ב-2023-11-14.
    Feldman, Noah (2018-02-27). "China Now Faces the Downsides of Dictatorship". בלומברג (באנגלית). נבדק ב-2023-11-14.
    Tisdall, Simon (2018-11-23). "The Chinese export we really should be worried about: repression". הגרדיאן (באנגלית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2023-11-14. What is different, and underappreciated in the west, is the way Xi is inexorably and single-mindedly expanding draconian systems of social control centred on the Communist party and the de facto dictatorship of one man: himself.
  17. ^ Constitution of the People's Republic of China, הקונגרס הלאומי העממי, ‏2019-11-20 (באנגלית), הדיקטטורה היא נגד הריאקציונרים
  18. ^ huaxia, Full Text: China: Democracy That Works, Xinhua News Agency, State Council Information Office, ‏2021-12-04 (באנגלית)
  19. ^ The Development of Socialist Consultative Democracy in China, Qiushi (באנגלית) (ארכיון)
  20. ^ Socialist Consultative Democracy_参考网, Fx361.com (ארכיון)
  21. ^ 中央政治局常务委员会委员 (הוועדה המתמדת של הלשכה המדינית (הפוליטבירו) של הוועד המרכזי של המק"ס), באתר ממשלת סין (בסינית) (ארכיון)
  22. ^ Chaguan (2023-03-09). "What party control means in China". האקונומיסט (באנגלית). ISSN 0013-0613. נבדק ב-2023-11-15.
  23. ^ Doshi, Rush (2021-08-02). The Long Game: China's Grand Strategy to Displace American Order (באנגלית) (1 ed.). הוצאת אוניברסיטת אוקספורד. p. 35. doi:10.1093/oso/9780197527917.001.0001. ISBN 978-0-19-752791-7. OCLC 1256820870. נבדק ב-2023-11-15.
  24. ^ Marquis, Christopher; Qiao, Kunyuan (2022). Mao and Markets: The Communist Roots of Chinese Enterprise (באנגלית). ניו הייבן: הוצאת אוניברסיטת ייל. doi:10.2307/j.ctv3006z6k. ISBN 978-0-300-26883-6. JSTOR j.ctv3006z6k. OCLC 1348572572. S2CID 253067190. נבדק ב-2023-11-15.
  25. ^ Huang, Jing (2000-07-03). Factionalism in Chinese Communist Politics (PDF) (באנגלית) (1 ed.). הוצאת אוניברסיטת קיימברידג'. doi:10.1017/cbo9780511571688. ISBN 978-0-521-62284-4. נבדק ב-2023-11-16.
  26. ^ 1 2 Zhiyue, Bo (2017-08-18). Lam, Willy Wo-Lap (ed.). Factional politics in the Party-state apparatus. Routledge Handbook of the Chinese Communist Party (באנגלית) (1 ed.). ראוטלג'. pp. 122–134. doi:10.4324/9781315543918-8. ISBN 9781315543918.
  27. ^ 1 2 Lai, Alexis (2012-11-08). "'One party, two coalitions' – China's factional politics". CNN (באנגלית). נבדק ב-2023-11-16.
  28. ^ ניצן דוד פוקס, קיסר אדום: הטיהור הגדול, באתר המשחק הגדול, ‏2019-05-18
  29. ^ אופיר דור, בייג'ינג, המשימה של שי ג'ינפינג ל-2017: לדאוג שלא ימונה לו יורש, באתר כלכליסט, 17 בפברואר 2017
  30. ^ Christopher K. Johnson, China's 20th Party Congress Leadership Reshuffle: Stasis or Sweep?, Asiasociety.org, ‏2022-10-13 (באנגלית)
  31. ^ Cheng, Evelyn (2022-10-22). "China shuffles leadership committee and retains many Xi allies". CNBC (באנגלית). נבדק ב-2023-11-16.
  32. ^ Chinese Government Leadership, US-China Business Council, ‏2013-10-07 (באנגלית) (ארכיון)
  33. ^ Cheng Li (2022-10-20). "Xi Jinping" (PDF) (באנגלית). מכון ברוקינגס. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2023-05-24. נבדק ב-2023-11-19.
  34. ^ Cheng Li (2022-10-20). "Li Qiang" (PDF) (באנגלית). מכון ברוקינגס. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2023-07-11. נבדק ב-2023-11-19.
  35. ^ Cheng Li (2022-10-20). "Zhao Leji" (PDF) (באנגלית). מכון ברוקינגס. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2022-12-25. נבדק ב-2023-11-19.
  36. ^ Cheng Li (2022-10-20). "Wang Huning" (PDF) (באנגלית). מכון ברוקינגס. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2022-11-19. נבדק ב-2023-11-19.
  37. ^ Cheng Li (2022-10-20). "Cai Qi" (PDF) (באנגלית). מכון ברוקינגס. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2023-05-31. נבדק ב-2023-11-19.
  38. ^ Cheng Li (2022-10-20). "Ding Xuexiang" (PDF) (באנגלית). מכון ברוקינגס. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2023-05-30. נבדק ב-2023-11-19.
  39. ^ Cheng Li (2022-10-20). "Li Xi" (PDF) (באנגלית). מכון ברוקינגס. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2022-10-28. נבדק ב-2023-11-19.
  40. ^ בפועל קובעת המק"ס את מדיניות הרע"ס
  41. ^ 1 2 Ma, Josephine (2021-05-17). "Party-state relations under China's Communist Party: separation of powers, control over government and reforms". South China Morning Post (באנגלית). נבדק ב-2023-11-20.
  42. ^ Tselichtchev, Ivan, ed. (2012-01-02). China Versus the West: The Global Power Shift of the 21st Century (באנגלית). הובוקן: John Wiley & Sons, Inc. doi:10.1002/9781119199311. ISBN 978-1-119-19931-1. OCLC 883259659. נבדק ב-2023-11-22.
  43. ^ Baptista, Eduardo (2021-06-11). "Communist Party is not China's only political party – there are eight others". South China Morning Post (באנגלית). נבדק ב-2023-11-22.
  44. ^ Brady, Anne-Marie (2017). "Magic Weapons: China's political influence activities under Xi Jinping" (PDF). המרכז הבינלאומי על שם וודרו וילסון. S2CID 197812164. ארכיון (PDF) מ-2020-06-12. נבדק ב-2023-11-22.
  45. ^ Yi, Wei (2009-02-05). "政治多元？中国惊现"毛主义共产党"" [Political pluralism? China's emerging "Maoist Communist Party"]. BBC (בסינית). נבדק ב-2023-11-22.
  46. ^ 1 2 "The Proclamation of the First Congress of China Democracy Party" (באנגלית). Cdp2006.org. אורכב מ-המקור ב-2007-09-27. נבדק ב-2023-11-22.
  47. ^ Jonathan Watts (2008-05-21). "China dissident held 'for criticising quake response'". הגרדיאן. ארכיון מ-2016-12-02. נבדק ב-2023-11-22.
  48. ^ Gittings, John (2005). The Changing Face of China: From Mao to Market (באנגלית). הוצאת אוניברסיטת אוקספורד. ISBN 0-19-280612-2. נבדק ב-2023-11-22.
  49. ^ "China". The World Factbook (באנגלית). CIA. 2023-11-14. נבדק ב-2023-11-22.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פוליטיקה_של_סין&oldid=38104156"