פרדקה מזיא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פרדקה מזיא
פרדקה מזיא בעדותה במשפט אייכמן, 1961
פרדקה מזיא בעדותה במשפט אייכמן, 1961
לידה 25 באוגוסט 1922
סוסנוביץ, הרפובליקה הפולנית השנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 16 בינואר 1994 (בגיל 71)
העוגן, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מחנכת
בן זוג עזריאל (יוּזֶק) קוז'וך (אפריל–אוגוסט 1943)
אהרן מזיא (1946–1962)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פְרֶיְדָה (פְרֶדקָה) מַזיָא (25 באוגוסט 1922, א' באלול תרפ"ב, סוסנוביץ, פולין16 בינואר 1994, ד' בשבט תשנ"ד, קיבוץ העוגן) הייתה חברת המחתרת היהודית במלחמת העולם השנייה, ניצולת השואה ומחנכת ישראלית, אשת הקיבוץ, מעדי משפט אייכמן, יוזמת ומלוות המשלחת הראשונה של בני נוער ישראלים לפולין (1965) ומיוזמי ומייסדי מכון משואה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרידה אוֹקסֶנהנדלֶר נולדה באוגוסט 1922 בעיר סוסנוביץ שבשלזיה, בדרום-מערב פולין, במשפחה יהודית ציונית בעלת מסורת של תרבות גרמנית. הייתה חברה בתנועת "הנוער הציוני" וסיימה את לימודיה בגימנסיה פולנית.

ב-1939, כשהייתה בת 17, פרצה מלחמת העולם השנייה, וכחברת תנועת הנוער, ובהמשך כחברת ארגון המחתרת היהודית, שימשה כמדריכת נוער, כאחות בבית חולים של הקהילה היהודית וכמנהלת מעון לתינוקות בגטו. באפריל 1943 נישאה לעזריאל (יוּזֶק) קוז'וך (1919–1943), שהיה מרכז קן התנועה ומראשי המחתרת בגטו; הוא נהרג 4 חודשים אחר כך, ב-1 באוגוסט 1943.[1]

עם תחילת הגירושים מהגטו נשלחה מזיא על ידי המחתרת כקַשָׁרית אל מעבר לגבולות שלזיה עיליתסופחה לשטחי גרמניה), לשטחי פולין האחרים. ביחד עם עוד חברי מחתרת יצרה קשר עם המחתרת הפולנית וכן עם מבריחים שבעזרתם הועברו עשרות יהודים משלזיה לצ'כוסלובקיה ומשם אל מחוץ לגבולות הרייך. בתוך פעילות זו נעצרה ונשלחה לבית הסוהר של הגסטאפו בקטוביץ; רגעים לפני שהועלתה על המשאית למחנה אושוויץ, חולצה על ידי קצין הגסטאפו של סוסנוביץ, ששוחד על ידי חברים מהגטו.[2][3] לאחר בריחתה הגיעה לבודפשט בירת הונגריה, ושם קיבלה סרטיפיקט וב-6 במרץ 1944 עלתה לארץ ישראל והצטרפה לקיבוץ תל יצחק.

לאחר תום המלחמה נשלחה מטעם הסוכנות היהודית כמדריכה[3] למחנות העקורים באיטליה. ב-1946 נישאה בשנית, לאהרן מזיא (1910–2004), שהיה מראשי "החלוץ הכלל-ציוני" בפולין ובארץ היה מראשוני המתיישבים בקיבוץ ניצנים, מחנך ובהמשך מנהל בית הספר אורט ברחובות.[4] עם נישואיה עברה לניצנים, ושם נולדה בתה עידית (קשת). בתחילת שנת 1948 עזבה המשפחה הצעירה את הקיבוץ ועברה למושבה כרכור, שם שימשה מזיא כאחות במחנה עולים. בכרכור נולדה לה בת נוספת, צביה, שנפטרה כעבור מספר חודשים.

מזיא הייתה חדורת ייעוד לתעד, לספר ולכתוב על השואה, והחלה לפעול בכיוונים אלה. במסגרת זו הקליטה עדויות קולקטיביות (המצויות בארכיון יד ושם ובבית לוחמי הגטאות), ובשנות ה-50[3] החלה לכתוב פרקי זיכרונות מקורותיה וקורות תנועות הנוער היהודי בשלזיה עילית בשנות המלחמה. הזיכרונות נקבצו בספר, "רֵעים בסער", שעמד להופיע לקראת משפט אייכמן,[3] התעכב וראה אור בשנת 1964 בהוצאת יד ושם. בתוך כך פרסמה קובץ סיפורים לילדים על השואה בשם "חברי הקטנים: ספורים לילדים מימים עצובים" (הקיבוץ המאוחד, תשכ"ב; מהדורה מחודשת הופיעה בהוצאת ירון גולן כעבור כ-30 שנה (תשנ"ג) עם איורים מאת יעקב גוטרמן, תחת הכותרת "אבא שבתמונה").

בשנת 1961 הייתה בין העדים במשפט אייכמן.

באביב 1963 נסעה לוורשה כחברת המשלחת הרשמית לציון 20 שנה למרד גטו ורשה. בעקבות התנסות זו יזמה את הרעיון להוציא משלחות בני נוער ישראלים לפולין. תחילה נתקלה בחוסר שיתוף פעולה מצד הגורמים הממלכתיים, אך חרף זאת באפריל 1965 הוציאה משלחת נוער ראשונה של תלמידים ממספר בתי ספר תיכוניים בארץ.[5] המשלחת, שלוותה על ידי פרדקה מזיא, שמחה הולצברג ויורק פלונסקי,[6] השתתפה בטקס במלאת 20 שנה לשחרור מחנה אושוויץ.[7] לאור ההדים החיובים מן הביקור, כעבור שנה, באוגוסט 1966, יצאה משלחת שנייה, הפעם בחסות משרד החינוך. משלחת זו לוּותה על ידי מזיא ביחד עם המפקח הארצי גרשון ברגסון והמפקח סימון בר-זמרא.[8]

בתוך כך יזמה הכנסת לימודי השואה לתוכנית הלימודים. היא הצליחה לשכנע בעניין זה את ראש עיריית רמת גן קריניצי והדריכה תלמידים בנושא השואה בתיכון בליך.

פרדקה מזיא עם משה בייסקי בטקס הנחת אבן הפינה למשואה, 1965

באותן שנים יזמה את הקמת מכון משואה – מפעל הנצחה ליד קיבוץ תל יצחק, שיתמקד בעבודה חינוכית. ההכרזה על הקמת המוסד נערכה ב-1964 בכינוס של חברי תנועות הנוער הציוניות בתקופת השואה, ואבן הפינה למוסד הונחה ב-1965.[9] מדרשה זו ללימודי השואה עוסקת בין השאר בהעברת סמינרים וימי עיון ללימוד תקופת השואה.

ב-1962 נפרדה מזיא מבעלה אהרן, ובשנת 1967 השתקעה בקיבוץ העוגן, ובו פעלה כמחנכת במוסד "רמות חפר". בהמשך שימשה ככלכלנית, ובשל מצבה הבריאותי עברה למלא תפקידים משרדיים. בשנותיה האחרונות סבלה ממצב בריאותי הולך ומחמיר, אך הוסיפה להיות פעילה.

פרדקה מזיא נפטרה בינואר 1994, בגיל 71, ונקברה בקיבוץ העוגן. הותירה בת, עידית קשת, ונכדים.[10]
את אוסף ספריה, שרובם עוסק בשואה, תרמה לגבעת חביבה להקמת יד לזכרו של בעלה הראשון, יוזק.

פרסומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חברי הקטנים: ספורים לילדים מימים עצובים; ציורים: מיכל אפרת, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשכ"ב. (6 סיפורים לילדים)
    • מהדורה מחודשת: אבא שבתמונה: 6 סיפורים על ילדים בשואה; אייר: יעקב גוטרמן, תל אביב: י' גולן ('ילדים יהודים אלמונים'), תשנ"ג.
  • רֵעים בסער: נוער ציוני במאבק עם הנאצים, ירושלים: יד ושם, תשכ"ד 1964. (פרקי זיכרונות)

בעריכתה:

  • הנוער הציוני: מקורות, חוברת מס' 7: "לוחמים, חברי הנוער הציוני במרד גטו ורשה"; בעריכת פרדקה מזיא, ישראל: המזכירות העליונה של הנוער הציוני, תשכ"ג.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פרדקה מזיא בוויקישיתוף

במשפט אייכמן:

עוד על קורותיה במלחמה:

על משלחת בני הנוער הישראלים הראשונה לפולין (1965):

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על קוז'וך ראו: חנה שלומי, לדמותו של ישראל עזריאל קוז'וך: ראש תנועת "הנוער הציוני" בימי השואה בשלזיה, גבעת חביבה: יד יערי, תשס"ב 2002; שלמה נצר, "עזריאל (יוזק) קוז'וך 1919–1943 – מראשי המחתרת של הנוער החלוצי בזגלמביה", משואה, כב (ניסן תשנ"ד, אפריל 1994), 178–186.
  2. ^ טל בשן, קיבלתי אקדח מתנה מקצין הגסטאפו, מעריב, 24 באפריל 1987.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 תקוה וישנטוק, רשות היחיד | העבר הוא ההווה בשבילה: פרדקה מזיא, סופרת הכותבת על השואה בלבד ויוזמת מפעל הנצחה, מעריב, 4 בינואר 1965.
  4. ^ אהרון מזיא", משואה, טו (ניסן תשמ"ז, אפריל 1987), עמ' 300.
  5. ^ לפי גרסה אחרת (כנראה מוטעית), משלחת ראשונה יצאה ב-1964 (פרידה (פרדקה) מזיא: ביוגרפיה, באתר "העוגן שלנו").
  6. ^ בין התלמידים המשתתפים: יחזקאל דר מדגניה א', לימים פרופסור, סוציולוג של החינוך, חוקר החינוך הקיבוצי.
  7. ^ צבי אלגת, "צברים" ייפגשו עם השואה, מעריב, 5 באפריל 1965; צבי אלגת, "כל יהודי צריך לבקר באושוויץ כדי להבין את הטעם לחיים", מעריב, 22 באפריל 1965.
  8. ^ משלחת נוער ישראלי חזרה מביקור במחנות-השמדה וגטאות, דבר, 26 באוגוסט 1966.
  9. ^ וראו תמונתה של מזיא בטקס הנחת אבן הפינה ל"משואה", 1965, באתר משואה.
  10. ^ אריה בן-טוב, "פרדקה שלנו...", משואה, כב (ניסן תשנ"ד, אפריל 1994), 230.