הקיבוץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סליק הקיבוץ החשאי בכפר גלעדי, 2009

הקיבוץ (מכונה גם הקיבוץ החשאי) היה כח מגן עברי מחתרתי צבאי, שהוקם בשנת 1921 על ידי אנשי השומר לשעבר ואנשי גדוד העבודה, והתפרק בשנת 1927. כמה מן האירועים הדרמטיים בתולדות היישוב בשנים אלו נקשרים בשמו ובפעולותיו של 'הקיבוץ'. פעל בפריסה ארצית ואף מעבר לגבולות ארץ ישראל המערבית. ייסד אקדמיה צבאית ומערך אימונים מסועף - כמה מחבריו השתלמו בנושאים צבאיים באירופה כולל טיס וימאות. מחסני הנשק שברשות הארגון בשנות פעילותו היו גדולים מאלו של ההגנה, גוף ההגנה הרשמי שפעל תחת מוסדות היישוב באותה תקופה. עד היום מלווה חשאיות רבה את פעולותיו של ארגון זה, ומרבית המעורבים בו לא פירסמו את קורותיו.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרוק 'השומר' ויסודה של 'ההגנה' כמיליציה עממית הכפופה להסתדרות.
מששבו ישראל שוחט ואשתו מניה מגלותם בטורקיה באביב 1919, גילו שחלו שינויים מהותיים בארגון השומר, יציר כפיהם, ובתנועת הפועלים. אל השומר חברו כמה ממתנגדיו החריפים של שוחט, ובהם יצחק טבנקין, ואליהו גולומב, ואילו מפלגת פועלי ציון, שאנשי השומר נמנו על חבריה אם כי לא סרו למרותה, התאחדה עם הבלתי מפלגתיים, ובראשם ברל כצנלסון, והוקמה אחדות העבודה. אחדות העבודה תבעה להפוך את השומר למיליציה עממית הסרה למרות המפלגה. שוחט וסיעתו התנגדו, ותבעו לשמור על חשאיות הארגון ומתכונתו האליטיסטית. בפגישת המועצה המורחבת של הארגון, שנערכה בתל עדשים ב-18 במאי 1920, הביא הוויכוח לפילוג, להחלטה על פירוק הארגון, ולהעברת נושא האחריות לביטחון היישוב לוועידת אחדות העבודה. בוועידה, שנערכה בחוות כנרת ב-12 ביוני 1920, החליטה מפלגת אחדות העבודה ליטול על עצמה את האחריות לנושא הביטחון, והקימה לשם כך את ארגון 'ההגנה'. משלא נבחר שוחט לפקד על ההגנה היה ברור שפניו ופני חבריו להקמת ארגון חשאי בצלמו ודמותו של השומר. ההזדמנות לא אחרה לבוא עם הקמת גדוד העבודה בקיץ 1920.
  • המאבק בין 'גדוד העבודה' ל'אחדות העבודה' על השליטה בתנועת הפועלים הארץ ישראלית.

התארגנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

'הקיבוץ' מנה כ 100 חברים שנחלקו שווה בשווה בין אנשי 'השומר' לשעבר וחלק מחברי 'גדוד העבודה'[1], זה מקרוב באו לארץ ישראל במסגרת העלייה השלישית, שעברו סינון קפדני. בסיסו האידאולוגי והמבצעי של 'הקיבוץ' היה קיבוץ כפר גלעדי, שחבריו היו אנשי 'השומר' עד לפרוקו ולאחר מכן אנשי 'גדוד העבודה'. פעילותו נתפרסה לאורכה של כל הארץ ואף מחוץ לגבולותיה. 'הקיבוץ' פעל תחת המסגרת הארגונית של 'גדוד העבודה' ובשם החשאיות נעשה מאמץ למדר את מי שלא היו שותפים לסוד מקרב אנשי הגדוד.

אידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כותב פרופ' זאב צחור:"חברי 'הקיבוץ' ביקשו לממש רעיונות מהפכניים חובקי-עולם. רעיונות אלו לא היו פרי אידאולוגיה מוסכמת; יותר משעמד לנגד עיניהם אויב מוסכם ושאיפות מוגדרות, נשאו חברי 'הקיבוץ' בקרבם משאת-נפש. שוחט ויוצאי 'השומר', אנשי העלייה השנייה, ביקשו לממש חלומות ציוניים בדבר עצמאות מדינית ובניית חברה חדשה של יהודים עזי-נפש החיים בכפרים. במקביל, אלקינד וצעירי העלייה השלישית הדגישו רעיונות של מטריאליזם מהפכני. נראה שלא נערכו דיונים מסודרים בשאלה מהי מטרת 'הקיבוץ'. ההימנעות מקביעת עיקרים רעיוניים נבעה מההכרה שב'קיבוץ' חברו יחדיו אנשים הנושאים שאיפות שונות ואולי אף מנוגדות, אולם בה בעת יש להם עניין משותף. השאלה אם האויב הם הערבים או הבריטים או, שמא, הבורגנות הציונית ואף המנהיגות החרדית - לא נדונה, ככל הנראה". בתפיסתו העצמית מעבר לפן ההגנתי, הארגון התייחס לעצמו כאוונגרד פוליטי מחתרתי, שצרף לחזון ההתיישבותי והסוציאליסטי של 'גדוד העבודה', גם את החזון האקטיביסטי של מרד בשלטון הזר ושחרור העם במולדתו.[2]

נאמנות כפולה לא עוררה מוסר כליות בקרב חברי 'הקיבוץ'. שבועת אמונים לארגון 'ההגנה', (למעשה ועד 'ההגנה' היה זהה בהרכבו לוועד 'השומר' - אותו הרכב אנשים החליף את שמו עם פרוק 'השומר' וייסוד 'ההגנה'), לא מנעה מאנשי 'הקיבוץ' לקדם את סדר היום של הארגון החשאי בחסות התמיכה לה זכתה 'ההגנה' ואנשיה במוסדות הלאומיים, ולשתף פעולה[3] היכן שהמטרות התלכדו. השניות הזו נתאפשרה כל עוד לא הגיעו מנהיגי ההסתדרות למסקנה שיש להדק את הפיקוח על אנשי 'הקיבוץ'.[4] חברי 'הקיבוץ' חלקו על התפיסה העממית של ארגון 'ההגנה', וסברו כי יש צורך בקבוצה מצומצמת ונבחרת שתקיים פעילות הגנתית אקטיבית בעת רגיעה, דהיינו, תכשיר לוחמים ומפקדים במקצועות הצבא השונים כולל טיס וימיה, תזדיין ותתחמש, ותכין את היישוב להגנה, כולל מימון כל היוזמות הללו.

פעולות מיוחסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ניסיון לשלות ארגזים עם מטבעות זהב מנהר הירדן בעקבות שמועות כי קצינים טורקיים הטביעו זהב בנהר הירדן בעת נסיגתם מפני הצבא הבריטי לא העלה דבר בחכתם של אנשי הקיבוץ.
  • 1922, יירוט משלוח נשק מאירופה, שנפרק בנמל ביירות, הוסלק באבן רחיים ויועד ל'הגנה' והטמנתו בסליק בכפר גלעדי, מעוז 'הקיבוץ'.
  • 1923, ההתנקשות במפקח המשטרה, הקצין הערבי, תאופיק ביי א-סעיד. החיסול של א-סעיד נועד לנקום במי שבטעות[5] נחשד כנציגות הערבית הבכירה בזירת הטבח בבית החלוץ, ולהרתיע קיצונים ערביים מללכת בדרך הטרור. טעות הזיהוי מיוחסת למניה שוחט שבשם 'הקיבוץ' הוציאה את פקודת החיסול[6] לבקשתו או בידיעתו בלבד של יוסף הכט, מזכיר ועד ההגנה. מקור הזיהוי השגוי בשתי דמויות שאינן א-סעיד, והיו ראויות לחיסול לדעת הקיבוץ, וזהותן נתלכדה בהערכה המודיעינית הכושלת של שוחט, עם זהותו של א-סעיד. האחת, תאופיק ביי אל ג (ר)וסיין מוואדי חנין שנחשד כראש מחתרת ה'פידאייה'[7] והשנייה, עבדין ביי חוסייני, סגן מפקד משטרת יפו, שאכן היה בבית החלוץ בשעת הטבח. טענת הזיהוי המוטעה זכתה לאישוש הן בעדותו של איש המשטרה הבריטית, דוד תדהר, בפני ועדת החקירה הבריטית,[8] שבעת הטבח שהה א-סעיד במוקד התפרעויות אחר, שכונת מנשייה, והן מעצם העובדה שא-סעיד, בשונה מאנשי משטרה ערבים אחרים, לא הועמד לדין על ידי הבריטים בעקבות ממצאי ועדת החקירה. הביצוע הוטל על אחד מהבולטים בלוחמי "הקיבוץ" – ירחמיאל לוקאצ'ר ("לוקה"). לוקאצ'ר לקח לו לעזרה את בנימין ביכמן, חברו מגימנסיה 'הרצליה' ומהצבא העות'מאני. זמן קצר לפני ההתנקשות נמסרה ידיעה על כך למפקד ההגנה יוסף הכט, על מנת שיוכל לנקוט באמצעי הגנה במקרה שהיא תחולל מהומות ביפו. ב-17 בינואר 1923 יצא לוקאצ'ר ליפו וארב לא-סעיד ליד ביתו בשכונת מנשייה. כאשר יצא א-סעיד מביתו, ירה בו לוקאצ'ר בראשו והרגו מיד. את האקדח הטמין במקום סתר, ומיהר לתל אביב. חברו בנימין ביכמן חזר לאחר זמן, והוציא את האקדח ממחבואו. בעיר קמה מהומה גדולה, ולמחרת פרצו מהומות ביפו. פלוגת שוטרים בפיקודו של הקצין היהודי דוד תדהר מנעה מהערבים לפרוץ לשכונת נווה שלום. המהומות שככו לאחר שהופצה ידיעה כי א-סעיד נהרג על ידי ערבים בשל סכסוך כספי.
  • 1923, נובמבר, פעולת ה'אקספרופריאציה' (פעולת שוד למטרת מימון פעילות מהפכנית בהצדקה של החרמת כסף בורגני) - השתלטות על מכונית של חלפנים יהודים מירושלים שהייתה בדרכה מביירות לירושלים ושלל של 15,000 מטבעות זהב. משטרת המנדט כמעט עלתה על עקבות המחרימים אך קצינים יהודים, שהבינו כי הכסף יועד להגנה, טשטשו את העקבות. בכסף מ"האקס הגדול" נרכש נשק רב, בתחילה בסוריה ואחר כך באירופה. כדי לאחסן את הנשק נבנה בכפר גלעדי סליק גדול, לפי תוכניתו של המהנדס גדליהו וילבושביץ, אחיה של מניה שוחט. המקום היה סודי ביותר, ואפילו רוב חברי כפר גלעדי לא ידעו על קיומו.[9][10] הסליק נחפר לעומק חמישה מטר עם תקרה מקומרת. עם גמר העבודות היה צורך להבטיח את המקום מפני רטיבות על ידי טיוח. איסר בארי שהיה במקום עם קבוצת עובדים הובא למקום בעיניים קשורות ונתן הוראות איך לטייח את המקום מבלי שידע היכן הוא נמצא ומה מטרתו. עם זאת לפי מקורות שונים הכסף שנשדד שימש גם למטרות שאינם צבאיות. בני משפחתו של יצחק אביגדור עדן, ראש השוחטים של העדה החרדית בשנות העשרים, טוענים כי הוא זה שנשדד על ידי אנשי השומר, כאשר נסע לדמשק למטרת קניית זהב ומכירתו בארץ ישראל תוך ניצול פער המחירים בין המקומות.
  • 1924, ההתנקשות בדה האן[11].
    קבוצה נוספת בעלת מאפיינים המזכירים את מחתרת 'הקיבוץ' אשר לקחה אחריות על רצח דה האן מכונה 'המפעל'[12] - תא מחתרתי שהורתו ב'חבורת אודסה', התגבש בהתהפך 1923 ל 1924, ומנה 13 חברים מקרב קבוצת השרון ומחוצה לה - אנשי 'חבורת אודסה', אנשי העלייה השלישית שזוהו עם מפלגת הפועל הצעיר. מנהיג ומפקד התא היה אליהו בן חורין (בידנר) וצוות החיסול כלל את אברהם תהומי (זילברג), היורה, וזאב משי[13], סייען.

אנשי 'הקיבוץ' ארגנו בכפר גלעדי ובתל יוסף קורסים להכשרת מפקדים ומדריכים. בין המדריכים בנימין זאב פון וייזל. לאחר הקורס קיבלו החניכים כיתות להדרכה מבין חברי תל יוסף ופלוגות הגדוד האחרות.

המשלחת לברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשי 'הקיבוץ' האמינו כי יש ביכולתם להשפיע על רוסיה הסובייטית לשנות את יחסה לציונות אם תיווכח שביישוב יש קבוצה בעלת משקל המוכנה לכרות עמהּ ברית ולסייע לה פוליטית.

למרות התנגדות הוועד הפועל של ההסתדרות למשא ומתן מדיני שלא באמצעותו, החליט 'הקיבוץ' על יציאת משלחת בראשותו של ישראל שוחט, שאליו הצטרף מנחם אלקינד, שעמד בראש סיעת השמאל הקיצוני בגדוד העבודה. השניים הגיעו למוסקבה סמוך ל-1 במאי 1926, ונפגשו עם נציגי הבולשת המדינית, הגה-פה-או. שוחט הציע כי ברית המועצות תצא בהצהרה דומה להצהרת בלפור, כלומר: שהיא "תביט בעין יפה על הקמת מדינה קומוניסטית בארץ ישראל", דבר שיקנה להּ את אהדת כל הפועלים ואנשי העבודה היהודים בכל העולם. הרוסים התייחסו בחשדנות למשלחת זו, וראו בשניים סוכנים בריטים שנשלחו כפרובוקטורים להכשיל את הממשלה הסובייטית; המשלחת שבה ארצה ללא כל תוצאות.

פירוק 'הקיבוץ'[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשחזרה המשלחת מברית המועצות, מצאה את 'הקיבוץ' במשבר קשה: הריב הקשה בגדוד העבודה בין ימין לשמאל הביא להתפוררות הארגון. בסופו של דבר עזבו אלקינד ועשרות מתומכיו את הארץ ושבו לברית המועצות, שם הקימו בחצי האי קרים את הקומונה וויו נובה, אשר החזיקה מעמד שנים בודדות.

בינתיים, הקימו אנשי אחדות העבודה וההסתדרות, בלחצו של דוד בן-גוריון, ועדת בירור בנוגע לעתיד 'הקיבוץ'. בוועדה הואשמו חברי 'הקיבוץ' בפעולות לא אחראיות אשר הזיקו לארגון ההגנה וסיכנו את היישוב היהודי בארץ ישראל.

בינואר 1927 פרסמה הוועדה את מסקנותיה, שלפיהן על 'הקיבוץ' להתפרק ולמסור את הנשק לידי ההגנה. שוחט ערער על כך, אבל באותו זמן כבר היה הארגון מפורר וחסר כוח עמידה.

הנשק בקיבוצים ובפלוגות גדוד העבודה נמסר להגנה, אבל על הנשק הרב בסליק בכפר גלעדי לא הסכימו עדיין לוותר. בפרעות תרפ"ט נפתח הסליק בהסכמה, וכל הנשק חולק ליישובי הגליל.[14] בזאת נחתמה פרשת 'הקיבוץ'.

במוזיאון בית השומר בכפר גלעדי מוקרן סרטון למבקרים על פרשת 'הקיבוץ'.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ישנה טענה שגם 'חברי גדוד החלוץ על שם י.ח. ברנר' או בשמם האחר 'קבוצת ירצבו', נמנו על הקיבוץ, ראו בקישורים החיצוניים, 'גדוד העבודה על שם י.ח. ברנר'.
  2. ^ ראו קישורים חיצוניים
  3. ^ ועד 'ההגנה' החליט בראשית 1921 להקים בווינה מרכז רכש, איסוף והסלקת נשק שיוברח לארץ ישראל, החלטה שהובילה לסדרת פעולות הברחה, ביניהם, משלוח הכוורות שהתפרק ונתפס בנמל חיפה בדצמבר 1921, והנשק שהוסלק באבני הרחיים והגיע דרך ביירות לסליק של כפר גלעדי. מי שנקרא לדגל כחבר 'השומר' על ידי מפקדו, מפקד 'השומר', איש ועד 'ההגנה' ו'הקיבוץ', ישראל שוחט, לצאת לווינה ולסייע ברכש ובהברחה, היה איש 'השומר' לשעבר וחבר 'הקיבוץ', גרשון פליישר. וכאשר המשטרה האוסטרית חשפה את ההתארגנות ואסרה את חבריה ב 16 ביולי 1922 בין האסורים היו אנשי 'הקיבוץ', פליישר ויהודה וולפסון, ולצידם, לוי אשכול, אקטיביסט, נציג הפועל הצעיר בוועד הפועל של ההסתדרות ואליהו גולומב שעמד בראש ועד 'ההגנה'.
  4. ^ במהלך 1923 נקרא פליישר לברלין, (החליפה בצוותא עם קושטא את המרכז בווינה לאחר מעצר ההתארגנות שם ביולי 1922), להתייעצות בדרג הגבוה, ושם התבשרו הוא ושוחט על ידי בן-גוריון, יושב ראש ההסתדרות, גולומב, וברל כצנלסון, על ארגון מחדש של המוסד לרכש והברחת הנשק כאשר למעשה הכוונה הייתה להחליף אחדים מן החברים הסוררים, ולצרף אחרים נאמנים יותר לקו הרשמי. בעקבות החלטה זו פרש פליישר מעסקי הברחת הנשק ושב לארץ.
  5. ^ דליה קרפל‏, פרעות תרפ"א | הסיפור שלא סופר על חיסולו של הערבי הלא נכון על ידי מתנקשיה של מניה שוחט, באתר וואלה! NEWS‏, 10 ביוני 2009
  6. ^ שאול אביגור, 'עם דור ההגנה:פרשיות ודמויות', תל אביב, מערכות, תשי"א 1951
  7. ^ בתיקי המודיעין של ועד הצירים, שהוכנו על ידי יצחק לוי שניאורסון, נמצאו פרוטוקולים על מפגשי התארגנות והסתה של ערבים מהשנים 1919 ו 1920, ובכולם מופיע שמו של תאופיק ביי אל ג (ר)וסיין, אבי סבו של סרי נוסייבה, כראש התארגנות מחתרת 'הפידאייה'
  8. ^ הבריטים התייחסו במלוא כובד ראש לחקר האירועים ביפו ומינו ועדת חקירה משפטית בראשות 'זקן השופטים' (תואר המקביל לנשיא בית המשפט העליון בשיטה הישראלית) בארץ ישראל המנדטורית, סר תומאס הייקראפט. הוועדה כללה גם נציג יהודי, עורך דין מרדכי אליאש, שחקר נגדית את 300 העדים שהופיעו בפני הוועדה. דוח הוועדה הביא להגשת שורה של כתבי אישום כלפי אנשי המשטרה הבריטית, ממוצא ערבי. תוצאות נוספות של הדוח היו הטלת מגבלות, לראשונה מאז תום מלחמת העולם הראשונה, על העלייה היהודית החופשית, וזרוז ניתוקה של יפו מתל אביב.
  9. ^ רונית סבירסקי, כפר גלעדי: הסודות יוצאים לאור, באתר ynet,‏ 17 בפברואר 2004.
  10. ^ דובי זכאי, הסליק של כפר גלעדי, באתר ynet,‏ 24 באפריל 2004.
  11. ^ דוד תדהר, בשרות המולדת תרע"ב-תש"כ 1912-1960, עמוד 134:
    "ואשר לזהות של המתנקשים בו-ודאי ששום מוסד ציוני לא פקד על המעשה. ועד אשר מותר יהיה לפרסם דברים מפורשים יותר, אשאיר לדורות הבאים לפחות בראשי תיבות את שמות האנשים שסבורים היו כי במעשה זה הם ממלאים חובה לאומית. את הפקודה לחיסול די-האן נתן יוסף ה_ט, כיום תושב גבעתיים, הוא הטיל את תכנון הביצוע על זכריה אוריאלי ("זכר"), ואילו המוציא לפועל היה אברהם ויד ימיני ק., מהצעירים היקרים שלנו ביישוב העברי".
    יוסף ה_ט הוא, ככל הנראה, יוסף הכט ושמו מופיע לצד שמו של זכריה אוריאלי ברשימה חלקית של אנשי הקיבוץ בספרו של שלמה שבא, 'שבט הנועזים'. (לאנשי הקיבוץ לא הייתה בעיה להשתייך ל'הגנה', ו/או משטרת המנדט בד בבד עם נאמנותם לקיבוץ). ייתכן והמוציא לפועל 'אברהם' הוא אברהם תהומי, ואילו ק., יד ימינו של תדהר במשטרת ירושלים המנדטורית, הוא אברהם גיורא קריצ'בסקי.
  12. ^ עודד ארצי, 'המפעל - תולדותיו של תא מחתרתי בקבוצה החלוצית האינטימית ופרשת רצח דה-האן, קתדרה, חוברת מספר 22, עמוד 173, ינואר 1982 (ראו קישורים חיצוניים)
  13. ^ הבן, יוסף משי, תובע עלבון אביו על כי ה'הגנה' ושומרי הסף מטעמה טרחו להשכיח חלקו של אביו וקבוצתו בחיסול
  14. ^ ספר תולדות ההגנה, כרך ב' חלק ראשון, ע' 374, הוצאת מערכות, 1975