אפיפיור
ערך זה עוסק במנהיג הכנסייה הרומית-קתולית. אם התכוונתם לרשימת כל האפיפיורים, ראו  סמל האפיפיור. הסמל מציג את הכתר האפיפיורי שחובשים האפיפיורים כעין כתר מלכות, ושני מפתחות המסמלים את מפתחות גן העדן, שניתנו, על-פי האמונה הנוצרית, לפטרוס, שנחשב לאפיפיור הראשון | |
 האפיפיור הנוכחי, פרנציסקוס | |
| איוש נוכחי | פרנציסקוס |
|---|---|
| תחום שיפוט |
קריית הוותיקן  |
| מעון |
ארמון האפיפיור |
| ייסוד המשרה |
33 |
| איוש ראשון | פטרוס |
|
www | |
  | |
האַפּיפְיוֹר הוא מנהיגה של הכנסייה הרומית-קתולית וראש מדינת קריית הוותיקן שברומא. נוצרים קתולים רואים בו את ממשיך דרכו של פטרוס, בכיר השליחים. מוסד האפיפיורות קיים מעל ל-1,900 שנים והאפיפיור הוא אחת מהדמויות המשפיעות בעולם. הוא סוחף אחריו למעלה ממיליארד מאמינים קתולים, שולט על הוותיקן, מדינה עשירה חומרית ותרבותית. אחד מתאריו של האפיפיור הוא הבישוף של רומא[1]. ככזה, הוא מכונה גם פונטיפקס עליון, המבוסס על פונטיפקס מקסימוס, הכהן העליון של הדת הרומית.
בקרב הקתולים נחשב האפיפיור לממלא מקומו של ישו המשיח (אנ'), יורשו של ראשון השליחים[2] ומשרתם של משרתי האלוהים (אנ'). החל משנת 450 ועד שנת 2006 נשא לפרקים גם בתואר הפטריארך של המערב (אנ').
האפיפיור הנוכחי הוא פרנציסקוס, ה-266 במספר, שנבחר לכהונתו ב-13 במרץ 2013. פרנציסקוס הוא האפיפיור הישועי הראשון, הראשון מיבשת אמריקה ומחצי הכדור הדרומי, והאפיפיור הלא-אירופי הראשון זה 1,282 שנה, מאז גרגוריוס השלישי.
אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תוארו של האפיפיור ברוב השפות נגזר מהמילה Πάπας (פפס) ביוונית, או papa בלטינית שפירושה "אבא". באנגלית: Pope, בגרמנית: Papst, בצרפתית: Pape, בספרדית ובאיטלקית: Papa, בערבית: البابا.
התואר "אפיפיור" בעברית – מקורו בספרות העברית של ימי הביניים. המונח שאול מן המשנה והתלמוד, בהן מופיעות תצורות הלשון:
- "אַפִּיפְיָרוֹת",[3] שפירושה: קליעת נצרים מעצים או קנים הארוגים בשתי וערב, שבהקשר לאפיפיור משמשת ככל הנראה כמטפורה לצלב, המכונה בלשון נקיה: "שתי וערב".
- "אֲפִיפוֹרִין",[4] שפירושה: כיסא, העשויה לשמש כמטפורה לכינוי האפיפיורי "הכס הקדוש".
- "פִּיפְיוּרָא",[5] ובלשונו של רש"י שם "אַפִּיפְיוּרָא", המשמשת כתואר שררה, היא התצורה הקרובה מכולן לתפקיד האפיפיור. מילה זו המופיעה במקור בארמית, הושאלה ככל הנראה מיוונית או רומית.[6]
לפי מילון אבן-שושן, השימוש העברי בימי הביניים בתואר אפיפיור לראש הכנסייה הקתולית, נבע מהדמיון בצליל ובמשמעות בין המילה התלמודית לבין אחד מתאריו ביוונית: papas ieros ("האב הקדוש").
התואר papa נמצא בשימוש גם מחוץ לכנסייה הקתולית. שני הפטריארכים של אלכסנדריה, הפטריארך היווני-אורתודוקסי (שיושב בפועל ביוון) והפטריארך הקופטי, מכונים papa בקהילותיהם. בערבית מקובל לומר "אפיפיור הוותיקן" (بابا الفاتيكان) במקום שיש אפשרות לבלבול בינו לבין המנהיגים הנוצריים הנושאים בתואר דומה בעדות הנוצריות האחרות.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – היסטוריה של מוסד האפיפיורות
ערך מורחב – על פי האמונה הנוצרית, ישו מינה את פטרוס הקדוש, אחד השליחים, לעמוד בראש הכנסייה הנוצרית ולנהל אותה. כלומר, להיות האפיפיור הראשון. באחד ממסעותיו המיסיונריים הגיע פטרוס לרומא שם נצלב, ולפי האמונה גם נקבר. יורשיו נחשבים לאפיפיורים הראשונים. רובם פעלו ברומא ורובם זכו לגורל דומה כמו פטרוס.
באותה תקופה, בה לא היה מנהיג יחיד לנצרות, היו מספר אנשים שנשאו במקביל בתואר האפיפיור. לפיכך, עליונותו של בישוף רומא על בישופים או אנשי דת אחרים במאות הראשונות שנויה במחלוקת בין היסטוריונים של הכנסייה. קיימות מספר עדויות לכך שבישוף רומא קיבל עליונות על פני בישופים אחרים: האפיפיור ויקטור הראשון (שכיהן בסוף המאה ה-2, בין 189 ו-199) הצליח לכפות דעתו על העולם הנוצרי כשהכריז על דחיית ה"קוארטודצימניזם", או המנהג לחגוג את חג הפסחא בערב פסח ובכך דחה את דעתו של יוחנן כותב הבשורה.
במהלך השנים התפשטה הנצרות וקנתה לעצמה אחיזה במדינות נוספות. אולם רומא, שהייתה בירת האימפריה הרומית, נשארה העיר החשובה לנצרות ומנהיגי הנצרות (האפיפיורים) ברומא נחשבו כמנהיגי הנצרות כולה. כבר במאה הרביעית הקים הקיסר קונסטנטינוס (הקיסר הראשון שקיבל עליו את הנצרות) כנסייה במקום בו האמינו שקבור פטרוס הקדוש. מאז, ראשי הכנסייה ברומא נחשבו לראשי הכנסייה הקתולית, ורוב כנסיות העולם ראו בבישופים (שנקראו אפיפיורים) של רומא את מנהיגיהם. אולם המאבק על ההגמוניה נמשך, חלק מהמאבק של הזרם האריאני כנגד השילוש הקדוש היה שלילה מוחלטת של מוסד האפיפיורות. באותה תקופה כפרו גם הבישופויות של ארץ ישראל (בהנהגת בישופות ירושלים) והסביבה (אלכסנדריה וכל הערים בסוריה וטורקיה) וכן בישופויות שהיו קשורות תרבותית לאזור (בישפות קרתגו) בכך שלרומא יש חשיבות גבוהה מאשר לערש הנצרות בירושלים, נצרת ובית לחם. לכן לא קיבלו עליהן את מרות רומא מבחינה דתית.
מאז הועתקה בירת האימפריה הרומית לקונסטנטינופול, הייתה נתונה רומא לחסדיהם של שבטים ברברים. האפיפיורים לא הצליחו למנוע את כניסתם, אך רבים מהם המירו את דת השבטים לנצרות. הבולט מכולם היה האפיפיור ליאו הגדול (כיהן בין 461–440).
ליאו הראשון נחשב גם כאפיפיור שמיסד את האפיפיורות וקבע את עליונותה של רומא. הוא עשה זאת בכך שקבע את הקשר שבין ישו לפטרוס ובין פטרוס למנהיגי הכנסייה ברומא ובכך מתח קו ישר בין ישו לבין האפיפיור המכהן והאציל את גדולתו של ישו על האפיפיור.
רק אחרי פילוג מזרח-מערב בכנסייה, גרגוריוס השביעי הכריז רשמית כי התואר "אפיפיור" יהיה שמור בלעדית עבור הבישוף של רומא.
מעמדם של האפיפיורים נחלש עקב התרחקות ביזנטיון מהנצרות הרומית המקורית, אך עם כיבוש מרבית אירופה בידי הפרנקים במאה השמינית וקבלת הנצרות על ידיהם, עלה מעמד האפיפיורות והשפעתה. הפרנקים ראו באפיפיור את מנהיגם הרוחני ואף העניקו לאפיפיורים קרקעות בשליטה ישירה. הדבר סיבך את האפיפיורים בתחרויות פוליטיות ואף הרס פעם אחת את מדינת האפיפיור בעקבות מאבק מזוין. עם זאת, השליטה על אדמות אלו חיזקה את הצד החילוני של האפיפיורות, והביאה למוסדות שלטון הן באחוזות והן במדינת האפיפיור גופא.
במאה ה-11 התנתקו הנוצרים המזרחיים מהכנסייה הקתולית והקימו להם כנסייה נפרדת. מאז החל שוב להתחזק מעמד האפיפיורים. הם נקראו לפשר בין מדינות ובסכסוכים בינלאומיים ונחשבו לסמכות עליונה, הם נקראו לפתוח אוניברסיטאות ומוסדות מדינה ולברך ערים וקהילות.
במאות ה-11 וה-12 עודדו האפיפיורים את היציאה למסעות הצלב כדי להציל את כנסיית הקבר הקדוש והמקומות הקדושים מהמוסלמים. ב-1309 העתיק האפיפיור קלמנס החמישי את מושבו לעיר אביניון שבפרובאנס ורק בשנת 1378 חזרו האפיפיורים לרומא.
פיצול חמור במוסד האפיפיורות התרחש כאשר למשרה נבחר אורבנוס השישי בשנת 1378. התנהגותו האלימה גרמה למספר מדינות קתוליות להציב כמתחרה ("אנטי-אפיפיור") את האנטי-אפיפיור קלמנס השביעי. מאז ועד 1417 הוצגו טוענים נוספים לכתר עד שלבסוף הוחלט על מרטינוס החמישי. הקרע היה פוליטי ולא רוחני ולכן מעמד הכנסייה הקתולית נפגע עקב כך.
במאה ה-16, שורה של מנהיגים חזקים הגבירו את כוחה של הכנסייה והאפיפיורות, אך משבר נוסף לא אחר לבוא: בעוד מדינות אירופה נקרעות במלחמות, ניצב מול האפיפיור פאולוס השלישי מרד גרמני בראשות הרפורמטור מרטין לותר. הדבר החל את תנועת הרפורמציה שמנהיגיה דרשו שינויים בכנסייה הקתולית והקימו להם כנסיות משלהם, כגון הכנסייה הלותרנית והכנסייה הקלוויניסטית. אך האפיפיור פאולוס השלישי יצא מחוזק מהמשבר, ובוועידת טרנטו ערך מספר רפורמות, אך גינה את הכופרים והחלטות הוועידה הביאו לפרץ אמונה מחודש. פאולוס גם הקים את מסדר הישועים שחניכיו הפכו למיסיונרים והביאו את הבשורה לאסיה, אפריקה ואמריקה.
אף שכוחה הרוחני של האפיפיורות גבר, הלך כוחה המדיני וקטן, ולאחר שנפוליאון כבש את איטליה הושמו פיוס השישי והשביעי במאסר בצרפת. עם עלותו של האפיפיור פיוס התשיעי ניעורו תקוות לליברליזציה בכנסייה. ואולם, פיוס, שאכן החל את דרכו כאפיפיור ליברלי, התאכזב מדרך זו ונעשה למוביל הקו השמרני. קו זה בא לידי ביטוי בשנת 1864 באנציקליקה המכונה "קוואנטה קורה" הקובעת פסלותן של אידאולוגיות מודרניות וקורא למאמיני הכנסייה להתגונן מפניהן. ידוע במיוחד "סילבוס הטעויות", שהופיע כנספח לקוואנטה קורה, ובו מנויות הדוקטרינות הפסולות מבחינת הכנסייה. ביטוי נוסף לקו השמרני והתקיף של פיוס בא לידי ביטוי בוועידת הוותיקן הראשונה, שזומנה ב-1869, כונסה ב-1870 וארכה כמה שנים. בוועידה זו אימצה הכנסייה את הדוגמה (dogma) בדבר האלטעות של האפיפיור, לפיה האפיפיור איננו טועה כאשר הוא מורה מכסאו (ex cathedra) בענייני אמונה ומוסר באופן המחייב את כלל הכנסייה.
מאבקם המדיני של האפיפיורים הסתיים ב-1929, לאחר שפיוס האחד עשר חתם על הסכם עם ממשלת איטליה בראשותו של בניטו מוסוליני שהכירה בוותיקן כמדינה ובראשה האפיפיור. ההתנהלות של האפיפיור פיוס השנים עשר, האפיפיור בעת השואה, שנויה במחלוקת, בשל טענות ששתק למול זוועת המלחמה בגלל חששו מתגובת גרמניה הנאצית כלפי הכנסייה.
האפיפיור יוחנן פאולוס השני, היה האפיפיור הראשון מאז המאה ה-16 שאינו איטלקי: מוצאו מפולין ושמו עד למינויו לאפיפיור היה קרול וויטילה. הוא היה שמרני מאוד בנוגע לאמונה (למשל בהתנגדות נחרצת להפלות ולתכנון המשפחה), אך עשה מספר צעדים היסטוריים. הראשון בהם הוא חיזוק ההכרה בכך שהיהודים לא אשמים במותו של ישו, תהליך שאותו התחיל יוחנן העשרים ושלושה שהיה פרו־יהודי. השני הוא המספר הגבוה להדהים של קדושים שהוכרזו בתקופתו, צעד שמטרתו לחזק את האמונה ברחבי העולם.
מחליפו, בנדיקטוס השישה עשר, שגם הוא לא היה איטלקי אלא גרמני, היה לאפיפיור הראשון מאז המאה ה-15 שהתפטר מתפקידו.
לאחר התפטרותו, ב-13 במרץ 2013, נבחר האפיפיור פרנציסקוס, שמכהן כאפיפיור ה-266.[7]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- McCabe, Joseph (1939). A History of the Popes. London. Watts & Co.(הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מילוני בוויקימילון: 
ציטוטים בוויקיציטוט: 
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: 
אתר האינטרנט הרשמי של אפיפיור- מקור המילה "אפיפיור"
- אתר הוותיקן
- רשימת אפיפיורים באנציקלופדיה הקתולית (באנגלית)
- אפיפיור, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ בפועל ממלא את התפקיד אחד מעוזריו
- ^ Successor Principis Apostolorum
- ^ משנה, מסכת כלאים, פרק ו', משנה ג' ועוד.
- ^ משנה, מסכת כלים, פרק כ"ד, משנה ז' ועוד.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"א, עמוד א'
- ^ הראיה לכך היא, מאחר שמילה זו – המופיעה ככינוי בודד בתלמוד – היא חלק משיחתו של אונקלוס הגר עם שליחי דודו קיסר רומא.
- ^ עשן לבן: האפיפיור החדש - חורחה ברגוליו מארגנטינה, באתר וואלה!, 13 במרץ 2013
