עדה מימון
 | |||||
| עדה מימון, 1951 | |||||
| לידה |
8 באוקטובר 1893 מרקולשט, בסרביה, האימפריה הרוסית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
10 באוקטובר 1973 (בגיל 80) ישראל  | ||||
| מדינה |
 ישראל | ||||
| תאריך עלייה | 1912 | ||||
| מקום קבורה | בית העלמין קיבוץ דגניה ב' | ||||
| מפלגה |
מפא"י | ||||
| |||||
| |||||
  | |||||
עדה מימון (פישמן) (8 באוקטובר 1893 − 10 באוקטובר 1973) הייתה מהמייסדות ומהמובילות של מפלגת הפועל הצעיר ותנועת הפועלות, חברת כנסת מטעם מפא"י בכנסת הראשונה והשנייה, ומהיוזמות של חוק שיווי זכויות האשה (תשי"א). עלתה ארצה ב-1912 והייתה מורה ומחנכת במושבות. בשנת 1926 יזמה את הקמתו של "משק הפועלות להכשרה חקלאית על ידי נס ציונה", שהפך ב-1930 לבית הספר החקלאי עיינות בהנהגתה. כל חייה פעלה למען שיפור מעמד הנשים ולהבטחת שוויון זכויות מלא להן. מימון נחשבת לאחת המתעדות המרכזיות של תולדות תנועת הפועלות בארץ ושל התנועה לשחרור האישה בישראל בשנים שקדמו להקמת המדינה.
קורות חייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הודל פישמן, לימים עדה מימון, נולדה למשפחה בת תשעה ילדים, לאלימלך פישמן, שהיה תלמיד חכם וסופר סת"ם ולבאבע גאלדע פישמן, בעיר מרקולשטי שבבסרביה, אז באימפריה הרוסית. משפחת פישמן נמנתה עם צאצאי הרמב"ם ועל כן עדה ואחיה, יהודה לייב פישמן מימון, שינו את שם משפחתם למימון. משפחת פישמן הנהיגה בביתה אורח חיים דתי ציוני. בשנת 1908 ביקרו עדה ואחיה בארץ ישראל לראשונה, ובשלהי 1912 עלו יחדיו ארצה. בראשית 1913 הצטרפה עדה מימון למפלגת הפועל הצעיר והפכה אחת הפעילות המובהקות בה. היא עבדה לסירוגין בחינוך ובעבודות חקלאיות מזדמנות במושבות עד שהוצע לה לשמש כגזברית עיתון מפלגת הפועל הצעיר.
בין השנים 1920–1926 עמדה בראש תנועת הפועלות ופעלה להרגעת הרוחות הפנים תנועתיות ואף מחוץ, למאבק למען שוויון בין המינים ביישוב. כמו כן פעלה נמרצות להשגת אישורי עלייה לרווקות, דבר שלא היה נהוג בזמנו שכן גברים רווקים קיבלו אישורים ביתר קלות. פעלה לקידום זכותן של כלל הנשים להיות מורשות חתימה מול המוסדות הציוניים המיישבים, במטרה לעגן את בעלותן על דירות, בתים ומשקים חקלאיים. באותה תקופה ייצגה מימון את נשות פלשתינה-א"י, יהודיות וערביות כאחת, בוועידות נשים בינלאומיות.
בין השנים 1930 ל-1933 הייתה מימון חברה בוועד הפועל של ההסתדרות. ב-1931 נבחרה כחברה בהנהגת ויצו. באותן שנים החלה להגשים חלום ישן: הקמת משק להכשרת פועלות בארץ ישראל. ביום ד' בשבט תרצ"ב, 10 בינואר 1932, עלה משק הפועלות עיינות בארץ ישראל על הקרקע, סמוך למושבה נס-ציונה. עם עלייתו על הקרקע החלה מימון לנהלו בפועל, במקביל לתפקידיה הציבוריים האחרים. ב-1946–1947 עמדה בראש מחלקת העלייה של ההסתדרות וכן ביקרה במחנות העקורים באירופה ובמחנות המגורשים בקפריסין.
בכנסת הראשונה והשנייה כיהנה כחברת כנסת בסיעת מפא"י. חברותה בכנסת הראשונה נמשכה בין 14 בפברואר 1949 - 20 באוגוסט 1951. והייתה חברה בוועדת התקנון, חברה בוועדת הכנסת, ועדת החוקה, חוק ומשפט. חברותה בכנסת השנייה נמשכה בין 20 באוגוסט 1951 - 15 באוגוסט 1955. היא הייתה חברה בוועדת הכנסת, חברה בוועדת הכנסת, חברה בוועדת הכלכלה וחברה בוועדת החוקה, חוק ומשפט.
כפעילה ותיקה למען זכויות האישה שהכירה היטב את המערכת הפוליטית, פעלה לקידום חקיקה לשוויון נשים בישראל. במסגרת זו התמידה לעסוק בחקיקה הדתית הראשונה בארץ: כיוון שהגיעה מבית דתי ופעלה לאורך כל שנותיה לשלב את החיים הדתיים המסורתיים עם עבודה חלוצית היה זה טבעי עבורה לעגן את תפיסותיה הפמיניסטיות והחברתיות במסגרת פעילות כזו.
עדה מימון ראתה בחוקים הנחקקים בכנסת כגרסה המודרנית ל"שולחן ערוך". בין החוקים בחקיקתם הייתה מעורבת: חוק גיל הנישואין (1950), חוק שיווי זכויות האישה (1951), חוק עבודת נשים (1951), חוק הגנת הדייר (1955), חוק תקציבי השירותים הדתיים היהודיים (1953) וחוק הדיינים (1955). בה בעת פרסמה מאמרים רבים שעיקרם הצגת השקפת עולם פמיניסטית בעיתונים העבריים השונים בארץ ישראל, בראשם ביטאון הפועלות דבר הפועלת.
עדה מימון לא נישאה מעולם, מתוך בחירה פמיניסטית אידאולוגית ונפטרה ערירית. הובאה לקבורה בדגניה ב'.
עיינות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1923 הגתה עדה מימון את רעיון הקמתה של חוות הכשרה למאתיים פועלות אשר יוכשרו מדי שנתיים במקום. היא פרסמה רשימות בביטאון תנועת הפועלות דבר הפועלת ובעיתון הפועל הצעיר בהן תיארה את הכפר, שיקום בשטח בן 500 דונם כשלושה קילומטרים וחצי ממערב לנס ציונה, שאדמתו התאימה לעבודה חקלאית והיה בטוח יחסית, שכן גבל עם אדמת המושבה. הצעתה להקמת חוות הכשרה כזו עלתה לראשונה בשנת 1927, בוועידה עולמית של ויצו. הוועידה קיבלה ההצעה והציעה לה לפנות בשמה של הנהלת ויצו העולמית ליושבת ראש ויצו רומניה, הגברת סלמה מרגריט מרגוליס. בוועידה עולמית של ויצו לשנת 1928 הכריזה מרגוליס שההסתדרות תקבל עליה לממן את הקמת המשק במשך ארבע השנים הראשונות. מימון העריכה את ההשקעה ב-21 אלף פאונד. עברו ארבע שנים עד החריש הראשון וחפירת הבאר הראשונה, בשנת 1929. בתוך ארבע עשרה שנה הפך משק הפועלות לבית ספר תיכון חקלאי.
עדה מימון ראתה בחוות ההכשרות מציאות שאין לערער עליה. כיוון שבאותה תקופה התקשו הפועלות למצוא עבודה, סיפקה חווה זו תעסוקה למאות מהן. החברה היישובית, שהחקלאות הייתה נר לרגליה, ראתה את שיתופה של האישה בחקלאות כמחויבת המציאות: רק כך יוכלו החלוצים להכריז על החברה החלוצית כמגשימה את ייעודה בארץ ישראל. חוות הכשרה זו התייחסה לקשיים הכפולים של הפועלות שהיו רבים מאלה של הפועלים הגברים. אף על פי כן, כתבה מימון, "אין לקנא בגורלן" של הפועלות שהצליחו להשתלב בהתיישבות העובדת, שנותבו לעבודות המטבח והחצר. "הציונות לא מילאה את המוטל עליה אף במקצת לגבי אלפי החלוצות העולות לארץ ברצון עז להשתתף בכל מרצן בעבודת בנינה", אמרה, "היא לא יצרה את התנאים המתאימים, אשר יאפשרו לאלפי החלוצות להכשיר את עצמן לעבודה על ידי מוסדות ההכשרה, ולהקל עליהן את חבלי ההסתגלות לעבודה בענפיה השונים, בכפר ובעיר"[1]. היא עצמה ראתה את הרווח העצום הגלום בחוות ההכשרה, כעולה על ההפסד הכספי של השנים הראשונות, על פיה, הגרעין הראשון שיעלה לקרקע ייסד את המרכז בו יוכשרו אלפי חלוצות, ובכך יינתן מענה לבעיית ההעסקה של החלוצות, ויספק אלפי ידיים עובדות. בהמשך, ילמדו החלוצות תורת ענפים נוספים וייפתחו בפניהן אפשרויות נוספות לתעסוקה, שלא בעבודות שעיקרן הזנה, טיפול ושירות.
ב-12 בינואר 1932 הגיעה לחווה הקבוצה הראשונה של החלוצות, שמנתה אחת עשרה נשים, כולל עדה מימון, צפורה ברן ואחותה של עדה מימון, מיזה יעקבזון, שהייתה אמונה על המטבח. איתן עלה שומר: פסח בר אדון שקרא לעצמו עזיז אפנדי. אמנם תאריך ההקמה הרשמי נקבע ל-30 במרץ, אך החלוצות עלו על הקרקע סמוך לט"ו בשבט. בזכרונותיה כתבה מימון כי "אצה להם הדרך והקדמנו".
באחת הנסיעות הראשונות התהפכה המשאית ועליה מימון וחבורת החלוצות בשטח הביצות בתוך תחומי המשק, אך אף אחת מהן לא נפגעה. אחת הנשים הסבירה זאת: "שליחות מצווה אינן ניזוקות". הגרעין הראשון התמקם בתוך הרפת, שמחציתה רוצפה בעבור שתי הפרות ושש העגלות אשר עמדו להגיע מדגניה ב' ומבית הספר בנהלל, ומחציתה הוכשרה למגורים ולמטבח. עדה מימון תיארה את השבת הראשונה כך: "התאספנו כולנו, לאור מנורת נפט קטנה, מסביב לשולחן פרמיטיבי ועליו מפה לבנה ופרחי-בר מאדמתנו ובקבוק יין ועוגה-צידה לדרך מאת מועצת הפועלות." אחמד אבו חטב, השומר הערבי, הוזמן גם הוא לארוחת השבת, ולאחר הסדר התשלום עזב את המקום בידידות. עדה מימון כונתה בפי התושבים הערבים מהסביבה: "שייחה עדה"[2] .
עד אפריל 1932 נבנו עוד ועוד מבנים במשק, ביניהם: לולים, אולם גדול לתרבות, בית מרכזי, שני חדרי לימוד רחבי ידיים, חדרים למעבדות ושני חדרי מגורים. הנהלת ויצו ומועצת הפועלות קבעו את יום כ"ח באדר תרצ"ב (5 באפריל 1932) כיום הפתיחה החגיגית של משק הפועלות להכשרה חקלאית. בזמן הקמת המשק ביקשה עדה מימון לקרוא לו בשם "עיינות", על שם שני המעיינות בתחומה. בתום ארבע שנות מאבק עם ועדת השמות של הקרן הקיימת לישראל, התקבל האישור. שאול טשרניחובסקי התאים שיר של רבי יהודה הלוי למאורע:
ובנות עדינות הגלו ממדינות
ממיטות רעננות ומנוחות שאננות
ונפזרו בינות תלמי עינות
להיות אמונות בידיים אמונות
ועדה וצילה להן תמונות
בידידות ובהערצה גמורה, שלכן
יחסי השכנות בין חוות ההכשרה בעיינות לבין היישובים היהודים היו טובים. תושבי היישובים הסמוכים, נטעים, בית חנן ובית עובד נהגו לבקר במשק ולטייל בו, אולם יחסי שכנות אלה נשארו בגדר ביקורי חולין בלבד: חוות ההכשרה עמדה בפני עצמה ולא נזקקה לסיוע מאנשי יישובים אלו.
היישוב הערבי הקרוב ביותר לחוות ההכשרה היה הכפר קוביבה, הנמצא במרחק שני קילומטרים דרומית לעיינות ומחובר היה בכביש אספלט לעזה. בראשו עמד השייח שופיק, ולו היו כעשרים ילדים אשר נהגו לבקר בחוות ההכשרה כידידי המקום. הביקור הרשמי הראשון של חוות ההכשרה בכפר קובייבה היה לרגל חגיגה משפחתית של זקן הכפר: את פני המשלחת קיבלו בשערי הכפר השייח ונכבדי הקהילה. עדה מימון, השומר העברי וכמה מחלוצות עיינות התקבלו בשמחה ובכבוד אל החגיגה. את עדה מימון הושיב השייח לצידו על הבמה ואף ביקש ממנה לשאת דברים. בזיכרונה של עדה מימון נחרט מקומן של הנשים בחגיגה זו: "נשי הכפר, כחמישים-ששים במספר, ישבו על הארץ למטה, בפינה נפרדת מהגברים, כשרגליהן משוכלות כמנהג המזרח"[4].
קשיי החלוצות בחווה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראשיתה ימיה ידעה החווה קשיים כלכליים: התוצרת המועטה של תותי הבר לא נמכרה לתנובה בשל היעדר אמצעים לשינוע התוצרת לתל אביב. התוצרת נמכרה לתושבי נס ציונה, ומהיתר הפיקו ריבה. בשל הקשיים הכלכליים הקדישו הנשים את רוב שעותיהן לעבודה, ולא בחלו בכל עבודה. ההוצאה הכספית החריגה היחידה בשנים הראשונות הייתה לחציבה של בריכת נוי לדגי זהב. בריכה זו בנו הנשים אחרי שהסתיים יום העבודה במשק. עם סיום בנייתה שלחה הדסה סמואל, חברתה של עדה מימון שי: עשרים דגי זהב. "עם גמר בניינו חשקה נפשנו לבנות גם את הבריכה הקטנה, אולם לא הרשינו לעצמינו להוציא כספים לדבר שאינו מעיקרו אלא להנאה"[5].
מיום היווסדו של המשק נלחמו החלוצות בקדחת. בעזרת הקרן הקיימת לישראל ניקזו את מי הביצה, ולפני החריש עקרו במו ידיהן את הקוצים והשיחים סביב השטח המיועד. יתושי הקדחת שכנו בעיקר בביצה שליד נבי-רובין, באדמת הממשלה, שלא נקפה אצבע לייבוש ביצה זו. בשנתיים הראשונות לאחר הקמת המשק לא נרשם אף מקרה אחד של קדחת. אולם משנת 1934 עד שנת 1940 מגפת הקדחת הכתה קשות בפועלות. בכל זמן, היו פועלות רבות מושבתות עקב הקדחת. בין השנים 1937 ל-1939 נבנו עוד מבנים במשק, ומספר החניכות ומקרי הקדחת גדל בהתמדה. הסוף הגיע כאשר הקדחת הגיעה אל החיילים הבריטים אשר הוצבו בקרבת נבי-רובין, ורק אז החליטה הממשלה לייבש את הביצה. "בקרבת הביצה אשר ליד נבי-רובין שכן הצבא הבריטי, והממשלה נתנה דעתה לשמור על בריאותו. בזכותם נושענו גם אנחנו"[6] .
במהלך המרד הערבי הותקף המשק מספר פעמים, אך הנוטרים אשר גרו בחווה והיו פחות מעשרה הגנו עליה בעוז והבריחו את התוקפים. מטלת השמירה באותן שנים נפלה על כתפי כל החלוצות במשק: במהלך היום צפו מן הגג והנוטרים פיטרלו בשדות, ובלילה הופעל זרקור חזק על הגג, שגם אותו איישו בנות המשק. עדה מימון ראתה את המשך העבודה במשק כסדרה כמטרה העיקרית באותן שנים, כיוון שכך יוכל המשק העברי להיחלץ מהתלות בתוצרת הערבית.
מהגותה של עדה מימון
[עריכת קוד מקור | עריכה]מהגותה של עדה מימון: חמישים שנות תנועת הפועלות, תל אביב: עיינות, תשט"ו. מתוך ההקדמה לספר[7]: "חברות רבות שעמדו ליד עריסתה של תנועת הפועלות נעקרו מתוך שורותיה, מתוך העבודה משאת-נפשן. להן חלק בהנחת המסד לתנועת הפועלות בארץ ישראל. תיזכרנה לכבוד והערצה! ותפילה בליבי: יהי רצון שחמישים השנים הבאות ביצירת הפועלת והאם העובדת בארץ, תהיינה המשך נאמן לפועלן החלוצי בחמישים השנים שקדמו להן" (מלחמת האשה העברית על זכויותיה)[8]
ניצני-התעוררות הראשונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]התקוממות הראשונה על מקפחי זכות האשה ביישוב הישן הייתה של אחת המורות בבית הספר העברי הראשון בצפת, אחת מארבע ערי הקודש, בשנת תרע"ד:
והנה סופר לנו, שמאז האסון שאירע לפני שנים, כשהתמוטטו קירות החומה במירון וגרמו למותם של אנשים אחדים, הודיעו חרדי צפת כי האסון קרה בגלל ביקורן של גברים ונשים בצוותא במירון- דבר שיש בו משום הפקרות.
ולכן הוכרז חרם ואיסור חמור על נשים לבקר במירון. כשנודע לנו הדבר- נזדעזענו. הודעתי באופן ברור ומוחלט, שאעלה למירון על אף החרם. ידידנו המעטים בצפת כגון פקידי סניף אפ"ק, הרוקח ואחרים בראשם מר קרניאל (ראש ועד בית הספר) הזהירוני פן אביא על ידי כך כליה על בית הספר העברי שטרחו כל כך להקימו. ואני בשלי – לא אכנע לחרם. חברתי לעבודה הייתה מוכנה לוותר בראותה בכך סכנה לקיום בית הספר אך אמרה ; 'אם עדה מרשה לעצמה להפר חרם, שהוכרז על ידי שלומי אמוני צפת, הרי אני החופשייה –בדעות ודאי שאני מוכנה להצטרף אליה'. בא היום המקווה, ל"ג בעומר. בבוקר השכם החלו אנשי צפת (רק גברים) מקטן ועד גדול זורמים למירון. מקצתם ילדיהם על שכמם לקיים שם את מצוות התספורת ("חלקה").
...
כשהגענו למירון, שוב התערבנו בתוך הקהל. שמנו לב, שהחרדים הבאים בקרבתנו נרתעים מאתנו בסלידה, כאלו שנתקלו בדבר טומאה. היינו שלוש נשים בין אלפי גברים. עד חצות השתתפנו בחגיגה. ראינו את הריקודים הנלהבים, את הטלת החפצים היקרים לתוך להבות האש בשם נשים צדקניות לזכרו של ר' שמעון בר יוחאי. אחרי חצות אמרנו למצוא מקום לנוח. עשינו עצמנו כאילו לא ידענו את דבר קיומו של החרם. סרנו אל אחד הבתים ונכנסנו לחדר גדול. אני נכנסתי ראשונה. בחדר ישב רק יהודי אחד, בעל פאות ארוכות. משראה אותי היהודי נזדעזע, לפת את ראשו בשתי ידיו והתחיל מתרוצץ בחדר אנה ואנה בצעקה: 'חרם, אשה! חרם, אשה!'
...
חזרנו בשלום לצפת. והנה כל המאורע הזה לא גרם לפיטורינו ולא לחורבן בית הספר. אנשי צפת הבינו, כי מוטב להם לעבור על העניין בשתיקה. מאז הופר החרם לחלוטין, ונשי צפת היו מבקרות במירון מדי שנה, ונהנות מן החגיגה בל"ג בעומר, ואין פרץ ואין צווחה.
— עדה מיימון, 'חמישים שנות תנועת הפועלות', תל אביב, תשי"ח, עמ' 207.
ועידת הפועלות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוועידה הראשונה בבלפוריה "הוועידה הכללית הראשונה של פועלות ארץ-ישראל התכנסה בי"ז-י"ט אדר ב' תרפ"א. שונה הייתה ועידה זו מתחילתה ועד סופה מאסיפות-הפועלות שקדמו לה. בשנים שלפני המלחמה רגילות היו אסיפות-הפועלות להתכנס סמוך לוועידת-הפועלים. אספת הפועלות כאילו לא העזה לדון בנפרד בשאלותיה היא, בבעיות חיי הפועלת בעבודתה. ועידה זו הייתה הראשונה שעמדה כולה ברשות עצמה. בהכרת חשיבותה של שאלת העבודה לפועלת לרגל הרחבת עלייתן של החלוצות, התכנסו הפועלות הוותיקות, החלוצות הראשונות, עם העולות החדשות לחפש דרך חיים וחירות בעבודה. סדר-יום קצר נקבע לוועידה זו: האשה העובדת; עמדתנו בעבודה; המצב בעבודה; עליית החלוצות; הכשרתן בעבודה בישראל ומחוצה לה; מטרת הארגון וצורתו. בוועידה השתתפו ארבעים ושלוש צירות (עשרים מן היישובים החקלאיים ועשרים ושלוש ממחנות העבודות הציבוריות), נציגותיהן של ארבע מאות שמונים וחמש פועלות משלושים וששה מקומות עבודה. מלבד הצירות באו לפתיחת הוועידה אורחות ואורחים מכל קצוי הארץ"[9].
הטיפול המשותף בילדים "כאן מופיעה האשה כאם וכעובדת. סיכום שנות ניסיון בקבוצה הוכיח, שהחברה הוגה חיבה ואימון לחינוך המשותף. חלה התקדמות רבה. החינוך המשותף הפחית את העזיבה. בלב החברה מקננת עתה הרגשה, כי טוב לעוללה, שהוא נתון בידי מטפלות מנוסות. ודאי יש בה, באשה, געגועים לבנה, אך יש בה גם תשוקה להשתתף בעבודה, להיות יוצרת. ומעלה יתירה בחינוך המשותף: גם האב צורף לטיפול בילד. נפסקו הדיבורים על תור ועל חילופין במוסדות-הילדים. קיימת קביעות, שברכה בה. החברות הקבועות השתלמו בעבודתן והעלו את הטיפול לרמה המשמשת דוגמה למוסדות-הילדים בעיר"[10].
השאלה המרכזית: גיוס נשים לחיל העזר "משגויסו הפועלים וחברי משקים רבים לצבא, הושמעה הקריאה לגייס גם כל בחורה מישראל בגיל 18–25 לעבודה במשק החקלאי, ואם יידרש- גם לחרושת ולמלאכה: 'לשתף עצמנו במאמץ המלחמה, ובעת ובעונה אחת לכבוש את מקצועות עבודה נוספים לאשה העובדת'; לארגן קבוצות נערות בגיל 15–17 מבנות הארץ, לרגל סגירת שערי הארץ לעלייה מן החוץ (בשנות המלחמה), להכשרה במשקי הפועלות לעבודה חלוצית כיבושית בעתיד. הודגש גם ערכו המוסרי של מפעל זה לגבי בנות היישוב עצמן, מלבן הערך הלאומי שבעזיבת חיי-בטלה בעיר לשם יציאה לעבודה חקלאית חלוצית"[11].
ספריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- החלוצה בארץ ישראל, ישראל: הוצאת אומנות, 1930.
- לאורך הדרך, ישראל : הוצאת תרבות וחינוך, 1972.
- חמישים שנות תנועת הפועלות 1904-1954, ישראל: הוצאת עיינות, 1968.
- חמישים שנות תנועת הפועלים, ישראל: עם-עובד, 1958.
- תנועת הפועלות בארץ ישראל תרס"ד-תרפ"ט, ישראל: הוצאת הפועל הצעיר.
- עיינות: דרכה של בת ישראל אל החקלאות, ישראל: המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית, 1945.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בת-שבע מרגלית-שטרן, גאולה בכבלים: תנועת הפועלות הארץ-ישראלית 1939-1920, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2006, עמ' 128–135.
- בת-שבע מרגלית-שטרן, מהפכנית - עדה פישמן מימון, סיפור חיים, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות ויד בן צבי, 2019[12].
- נורית כהנא, (1984). השתתפות נשים בפוליטיקה: המקרה של המאבק על זכות ההצבעה לנשים בתקופת היישוב, חיפה; אוניברסיטת חיפה[13].
- לאה נאור, "הישראליות" - עדה פישמן מימון, הוצאת צלטנר, 2023.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עדה מימון, באתר הכנסת - עדה מימון, באתר כנסת פתוחה
- עינת רמון, עדה מימון, ב-Jewish Women Encyclopedia
- מימון עדה (פישמן), באתר תנועת העבודה הישראלית
- עדה פישמן, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
- תולדות משק הפועלות באתר עיינות
- תמונות משק הפועלות, אתר בוגרי עיינות.
- תולדות הכפר, אתר כפר הנוער החקלאי עיינות.
- נדב מן, ביתמונה, החדר של עדה: חלק ראשון, באתר ynet, 20 ביולי 2007
- נדב מן, ביתמונה, במנהרת הזמן: הפועלות של עדה, באתר ynet, 27 ביולי 2007
עדה מימון (1893-1973), דף שער בספרייה הלאומית- תמר קנובל // הישראליות: עדה פישמן-מימון, מגזין פורטפוליו, 23 באוגוסט 2023
- בת-שבע מרגלית שטרן, 50 שנה למותה של עדה מימון. המאבקים שקדמו להקמת משק הפועלות, באתר הארכיון הציוני, 19 באוקטובר 2023
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מימון, עדה, לאורך הדרך, ישראל: הוצאת תרבות וחינוך, 1972 עמ' 149
- ^ לאורך הדרך, ישראל: הוצאת תרבות וחינוך, 1972, עמ' 152
- ^ לאורך הדרך, ישראל: הוצאת תרבות וחינוך, 1972 עמ' 152
- ^ לאורך הדרך, ישראל: הוצאת תרבות וחינוך, 1972, עמ' 153
- ^ לאורך הדרך, ישראל: הוצאת תרבות וחינוך, 1972, עמ' 154
- ^ לאורך הדרך, ישראל: הוצאת תרבות וחינוך, 1972, עמ' 155
- ^ מימון, עדה, חמישים שנות תנועת הפועלות 1904-1954, ישראל: עיינות, 1968 עמ' 6
- ^ חמישים שנות תנועת הפועלות 1904–1954, ישראל: עיינות, 1968, עמ' 207
- ^ חמישים שנות תנועת הפועלות 1904–1954, ישראל: עיינות, 1968, עמ' 231
- ^ חמישים שנות תנועת הפועלות 1904–1954, ישראל: עיינות, 1968, עמ' 247
- ^ חמישים שנות תנועת הפועלות 1904–1954, ישראל: עיינות, 1968, עמ' 255
- ^
תמר רותם, "מהפכנית": למה נשכחה המנהיגה הפמיניסטית עדה פישמן מימון?, באתר הארץ, 4 באפריל 2019
- ^ נורית כהנא,השתתפות נשים בפוליטיקה באתר ספריית אוניברסיטת חיפה
- רשימת חברי הכנסת
- חברי הכנסת הראשונה
- פמיניסטיות ישראליות
- חברות הכנסת השנייה
- חברי הכנסת השנייה
- ישראליות ילידות האימפריה הרוסית
- ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
- חברי הפועל הצעיר
- נשות העלייה השנייה
- אנשי העלייה השנייה
- משפחת מימון
- דגניה ב': חברי הכנסת
- נשים שהונצחו על בולי ישראל
- אישים הקבורים בדגניה ב'
- ישראליות שנולדו ב-1893
- ישראלים שנולדו ב-1893
- ישראליות שנפטרו ב-1973
- ישראלים שנפטרו ב-1973