רצח רחל הלר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רחל הלר
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

רצח רחל הלר הייתה פרשת רצח של חיילת, בת 19 מבת-ים, שגופתה התגלתה ב-24 באוקטובר 1974 בחולות ליד קיבוץ שדות ים. הפרשה עוררה סערה, עקב סימני התעללות קשים שנמצאו בגופה והעדר חשודים. ברצח הואשם עמוס ברנס שזוכה לאחר שנים רבות. הפרשה הציתה תאוריות קונספירציה לגבי מעורבות השב"כ ברצח. עד היום, לא נקבע רשמית מי הרוצח.

חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רחל הלר נולדה ברמת גן בי"ח בסיוון תשט"ו, 8 ביוני 1955. היא הייתה בתם של יעקב ודינה הלר. היא החלה את לימודיה היסודיים בבית-הספר "נטעים". לאחר שנתיים עברה עם משפחתה לבת ים, שם למדה שנה נוספת בבית-הספר "גאולים", ולאחר מכן המשיכה לבית הספר על שם א.ד. גורדון, שם השלימה את לימודיה היסודיים. את לימודיה התיכוניים התחילה בבית-הספר "עירוני א'",בבת ים, והשלימה אותם בבית הספר התיכון "עירוני ט"ו" בתל אביב במגמה הומנית.

רחל הייתה חברה בתנועת הצופים במשך שש שנים, ובמהלך תקופת לימודיה עבדה לעיתים בתפקידים שונים, בין השאר כמדריכת נוער, מדריכת ספורט ועורכת סטטיסטיקה. היא התגייסה לצה"ל בשלהי יולי 1974 והוצבה לשירות בחיל הכללי. לאחר הטירונות הוצבה ביחידת מורות חיילות, ובראשית ספטמבר 1974 הצטרפה לקורס למורות מעשיות, שהתקיים בחיפה[1].

הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

גופתה של החיילת נתגלתה על ידי מוחמד ג'ורבאן, תושב ג'סר א-זרקא, שהועסק כשומר בחוף "קיט ושיט" מטעם הרשות לפיתוח קיסריה. על הגופה נמצאו רק סנדל וחוט ניילון (ששימש לחניקתה). בחקירת המשטרה נתברר כי החיילת נראתה לאחרונה על ידי חברה יורם ביכונסקי, בטרמפיאדה ברחוב ארלוזורוב בתל אביב, בדרכה לבסיסה בחיפה שם שירתה כמורה חיילת והייתה אמורה להשתתף בטקס סיום קורס מורות מעשיות למחרת היום[2].

החקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני צוותי חקירה מיוחדים (צח"מ) האחד בפיקודו של סגן ניצב חנא חדד והשני בפיקודו של רב פקד אברהם צמרת, לא הצליחו למצוא ראיות מספיקות להאשמת חשוד. חברה של רחל, יורם ביכונסקי, נחקר ארוכות (הועלו חשדות בגלל פעילותו הפוליטית בארגון השמאל הרדיקלי "אבנגרד") ונמנע מעורך דינו להפגש איתו, אך נכות ברגלו, ממנה סבל מאז מלחמת יום כיפור, פסלה אותו למעשה והוא שוחרר בהנחייתו של היועץ המשפטי לאחר 43 ימי מעצר. חשודים אחרים נחקרו ללא תוצאות.

בין החשודים היה חבר בארגון קומוניסטי, ויש הטוענים שהיה גם איש השב"כ, אשר הכיר את רחל.

לאחר מספר ימים נתגלו בגדיה ותיקה מתחת לגשרון באזור זכרון יעקב. למרות ממצאים אלו, לא הובאו חשודים להארכת מעצר. לחץ דעת הקהל הביא למינוי סנ"צ שאול מרכוס לחקירת כישלון הצח"מים הקודמים ולהקמת צח"מ שלישי בראשותו. צח"מ מרכוס עצר את עמוס ברנס, שפנה מיזמתו למשטרה עוד בתקופת הצח"מ הראשון. לאחר חקירה ממושכת הודה ברנס ואף ביצע שחזור.

ברנס טען שההודאה הוצאה ממנו בכח והוכתבה לו, אך הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה בעבירה, ובית משפט העליון בראשתו של השופט חיים כהן דחה את עתירתו. בשנת 1979 בחקירה עצמאית של עזרא גולדברג הוברר שחלו תקלות רבות בחקירת ברנס ושיש יסוד סביר שהוא הואשם באשמת שווא. השופט חיים כהן הכיר בכך שנעשה לו עוול, וביקש ממנו שיגיש בקשה לחנינה, אך ברנס סירב בטיעון שאיננו אשם. שלושה ערעורים שלו ובקשות למשפט חוזר נדחו. לאחר שנים נתברר כי בחקירתו נמנעה ממנו שינה במשך מספר יממות, הוא הוכה והושפל והודאתו נכתבה למעשה על ידי סנ"צ מרכוס.

השופט חיים כהן שכנע את נשיא המדינה יצחק נבון לקצוב את עונשו של ברנס והוא שוחרר בשנת 1983 בלא זיכוי בדין. 20 שנה אחרי הרצח, ברנס ערער בפני בית המשפט העליון בבקשה למשפט חוזר אך בתשעה באב תשנ"ז 12 באוגוסט 1997, הערעור נדחה.[3] לבסוף אחרי שמונה שנים נוספות בשנת 2002, החליטה שופטת העליון דליה דורנר לאפשר לו משפט חוזר.[4] במהלך משפט זה הוברר שבוצעו מספר עבירות אתיות ושקרים נאמרו על ידי צוות החקירה ואף סגן-ניצב מרכוס עצמו (שהואשם מאוחר יותר בעדות שקר וזוכה בבית המשפט העליון)[5].

הפרקליטות סירבה לדון בזיכויו ולפתוח את התיק לחקירה חוזרת. ברנס זוכה בזיכוי אילם, ושוחרר. הוא לקה בסרטן ועיוורון, ועד מותו לא קיבל פיצוי מהמדינה, כשהפרקליטות מתעלמת מבקשותיו, ומחשיבה אותו כמי שלא זוכה, אף שחי בתנאים מחפירים.[6] לאחר מותו ומות עורך דינו, נפסקו ליורשיו פיצויים של מיליוני שקלים, שרובם שילמו את חובותיו.[7]

ממצאים סותרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים ניצב משנה בדימוס עזרא גולדברג החל לחקור רצח זה ורציחות נוספות שאירעו באותה תקופה. הוא מצא שישה מקרים נוספים של נערות שנרצחו באותה תקופה והיו בעלי מאפיינים של אכזריות וטירוף: ורד וינר, הדס קדמי, עירית יעקבי, אורלי דובי, ליאונור בן-לולו וז'קלין סמית. אחד הסימנים המובהקים היה השארת הגופה עם נעל אחת, והיו סימנים נוספים. את מסקנותיו הפנה למנהל דאז של המכון לרפואה משפטית פרופסור מוריס רוגב וכן לפסיכיאטר המחוזי בנס ציונה ד"ר סקלי. שניהם פרסמו חוות דעת המסכימה עם מסכנותיו של גולדברג שמדובר ברוצח אחד עם מניעים מיניים וטירוף.[6][8] לאחר דרישתו שהמשטרה תשווה דנ"א בין המקרים התברר שהראיות הושמדו. המשטרה פנתה לבית המשפט נגד פרופ' רוגב, והוא העיד שסולק מן המכון בעקבות פרסום הסכמתו עם הדוח של גולדברג, ושמעולם לא נחקר על חוות דעתו במשטרה בניסיון לקבוע את הפרופיל של הרוצח. מכתבים מפורטים שכתב גולדברג לשני מפכ"לים, דוד קראוס ואסף חפץ לא זכו להתייחסות עניינית כלשהי, למעט אישור קבלה של הראשון מביניהם. שרי המשפטים לשעבר דניאל פרידמן, ואמנון רובינשטיין שניהם הסכימו שיש בממצאיו של גולדברג לשכנע שברנס אינו אשם ולכל הפחות שהוא זכאי למשפט חוזר.[8]

את הממצאים הללו דחה בית המשפט בשנת 1996 אחת לאחת, בטענה שאין בהם לשלול את הודאתו אלא כסברה נוספת, ושהם נדונו כבר בעבר.[9]

תאוריות קונספירציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלופי צוותי החקירה, השקרים שנחשפו, פרסומים של דברי שופטים[10] וחוקרי משטרה[11] שפקפקו באשמתו של ברנס, יצרו גל של שמועות וחשדות. אחת התאוריות מאשימה את שירות הביטחון הכללי, סוכן מסוים בשם צ"פ או צבי פורסטר מאור יהודה[12].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ברוך לשם, אנטומיה של חקירה, הוצאת עידנים, מהדורת ידיעות אחרונות, 1978
  • עזרא גולדנברג, ‬האמת על פרשת ברנס,‬ הוצאת עידנים, מהדורת ידיעות אחרונות, 1983

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קורות החיים של רב"ט רחל 'רוחה' הלר, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
  2. ^ פרשת ברנס: היסטוריה של מאבק בעינוי דין
  3. ^ דחיית הבקשה למשפט חוזר בבית הדין העליון (אתר בתי המשפט)
  4. ^ אחרי 28 שנה משפט חוזר לעמוס ברנס, אפרת ויס, כתבה משוכתבת, 14 במרץ 2002 (ynet, ידיעות אחרונות)
  5. ^ עזרא גולדברג, האמת על פרשת ברנס, הוצאת עידנים 1983 (עמ' 235)
  6. ^ 6.0 6.1 כך הפלילו את עמוס ברנס אולפן שישי בהנחיית יאיר לפיד ובבימוי איציק רובין
  7. ^ השתלשלות פרשת ברנס, באתר הארץ
  8. ^ 8.0 8.1 לפחות עשרה נרצחו - קטע מתוך הסרט רצח לכל החיים עם אמנון לוי בבימויו של איציק רובין
  9. ^ שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם משפט
  10. ^ יחסי השופט חיים כהן ועמוס ברנס, באתר הארץ
  11. ^ עמוס ברנס נפטר ממחלת הסרטן בגיל 67, באתר nrg מעריב
  12. ^ פרשת ברנס, באתר רוטר