מרמה והפרת אמונים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מרמה והפרת אמונים היא עבירה בישראל המופיעה בסעיף 284 לחוק העונשין, התשל"ז–1977:

עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו – מאסר שלוש שנים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפט האנגלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העבירה פותחה במשפט המקובל באנגליה בשם "התנהגות פסולה של נושא משרה ציבורית", כתוצר של פסיקות בית המשפט, וללא עיגון בחקיקה. בתחילה העבירה התייחסה אך ורק לפעולות אקטיביות של נושאי משרה ספציפיים שיש בהן יסוד של שחיתות או חוסר יושרה. עם חלוף השנים העבירה התפתחה והורחבה על ידי בית המשפט האנגלי, כך שהעבירה יכולה להתבצע גם במחדל, ולא רק בפעולה אקטיבית, והיא חלה על התנהגותם של פקידים ונבחרי ציבור רבים. כמו כן, בתחילה העבירה חלה רק כאשר קיים יסוד נפשי של כוונה, ובחלוף השנים התרככה הדרישה ודי בכך שהעבירה נעשית במחשבה פלילית כדי להוביל להרשעה.[1]

ארצות המשפט המקובל[עריכת קוד מקור | עריכה]

העבירה שפותחה במשפט האנגלי באמצעות פסיקה הוטמעה לאחר מכן בחקיקה בספרי החוקים של ארצות המשפט המקובל (ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, ישראל ועוד).

בארצות הברית העבירה אינה מעוגנת בחקיקה הפדרלית, אלא תלויה בחקיקה מדינתית. ככלל, האיסור הפלילי על הפרת אמונים במדינות ארצות הברית מציין התנהגויות קונקרטיות שעשויות להיחשב כעבירה, ובכך הוא שונה מהאיסור העמום במשפט האנגלי.

בקנדה ובישראל נחקקה העבירה כחלק מהקודקס הפלילי של המדינה, והיא נחקקה באותה לשון כללית ועמומה המאפיינת את העבירה המקורית.

עמימות העבירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופ' זאב סגל הכליל בשנת 2001 את הפרת אמונים כאחד מ"מקרים קשים", שבהם מתבקשת הכרעתו של בית המשפט העליון בדבר פרשנותם של מושגי שסתום, כדוגמת "תום לב", "תקנת הציבור" ו"דרך מקובלת". מושגים אלו מתוארים בספרות המשפטית כ"סוס פרא", כיוון שעמימותם עלולה להוביל את המשפט לקיצוניות שאינה ידועה מראש.[2] לדברי סגל הניסוח הרחב והגורף של העבירה "מביא לכך שבידי רשויות התביעה שיקול דעת רחב ביותר להחליט אימתי להעמיד לדין בגין עבירה זו". סגל הגדיר את העבירה "עבירת סל".[3]

לדברי פרופ' גבריאל הלוי, העובדה שהגדרת העבירה רחבה ומעומעמת מעמידה במרכז הדיון בבית המשפט את "אשמתו המוסרית" ואת מניעיו של הנאשם בה. היא נבדלת מעבירות מחשבה פלילית רגילות, בכך שמניעי הנאשם בה הם חלק מיסודותיה, ואינם רק שיקול בגזירת הדין.[4]

בדו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת נאמר כי העבירה נחשבת כ"עבירת מסגרת" שהוגדרה בפסיקה: "עבירה שגבולותיה אינם ברורים כלל ועיקר... ושלא כדרכן של עבירות פליליות אין היא בנויה על יסודות מוגדרים באורח מדויק וברור". עם זאת, נטען כי "קשה להגזים בחשיבותה מבחינתם של המינהל התקין, אינטרס הציבור וטוהר המידות של עובדי הציבור".[1]

לעומת זאת, יש המלמדים זכות על אופייה של העבירה. בשנת 2004 ציין משה לדור כי לטעמו אין בעבירה עמימות, אלא היא מוגדרת דיה, למרות חוסר הקונקרטיות שבה. הוא הוסיף שבהיותו פרקליט מחוז ירושלים הוא היה בוחן אם המקרים ראויים להעמדה לדין ב"תחושת הבטן" שלו לפי העובדות.[5]

מטרות העבירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־1994 עמד שופט בית המשפט העליון אהרן ברק על הסכנות הגלומות בפעולות שיש בהן הפרת אמונים:

[...] הן מכרסמות בעבותות הקושרות אותנו כבני חברה אחת. הן מפרות את האמון של פרט בפרט, ושל הפרט בשלטון. הן מעודדות זלזול ברשויות הציבור ובעובדי הציבור. הן מטפחות ציניות כלפי רשויות המינהל וכלפי הסדר החברתי הקיים. הן פוגמות באמון של הפרט בתפקודו של הכלל, ובכך מערערות את היציבות החברתית[...]

בפסק דין הנחשב מנחה, עניין שבס, אשר עסק בעניינו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה שמעון שבס, הגדיר ברק שלושה ערכים המוגנים לדבריו באמצעות העבירה: אמון הציבור בעובדי הציבור, טוהר המידות של פקידי הציבור, וכן הגשמת האינטרס הציבורי באמצעות פעילות תקינה של המינהל הציבורי. אחד מיסודות העבירה – הרכיב הנסיבתי של "פגיעה בציבור" – מושפע במישרין מהערכים שעליהם היא מגינה.

מאז פרסום פסק דין זה דבקו בתי המשפט בעקרונותיו, ולפיהם אין צורך להוכיח כי עובד הציבור פגע באינטרס ציבורי ממשי, אלא די שהוא נמצא בניגוד עניינים חריף כשקיבל את החלטותיו, וכי הפגיעה בערכים המוגנים הייתה "מהותית". במקום נוסף הדגיש ברק כי העבירה עשויה להתקיים גם כאשר הנאשם לא קיבל טובות הנאה לכיסו, ואף אם פעל "למען מה שנראה לו כאינטרס הציבור".

יסודות העבירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסוד העובדתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכיב ההתנהגותי של העבירה הוא עשיית מעשה מרמה או מעשה של הפרת אמונים.

עם זאת המחוקק לא הגדיר את משמעותו של המושג "הפרת אמונים" או את גבולותיו, והם התלבנו בפסקי דין שעסקו בעבירה זו, כנהוג במשפט המקובל.[6] בהקשר זה כתב שופט בית המשפט העליון מישאל חשין כי עבירה זו "[...] ייחודית ומיוחדת, עבירה בת 'ריקמה פתוחה', עבירה שגבולותיה אינם ברורים כלל ועיקר[...] 'עבירת מיסגרת' היא, ושלא כדרכן של עבירות פליליות אין היא בנויה על יסודות מוגדרים באורח מדויק וברור. העבירה עבירה היא שניתן לכנותה 'עבירה יישומית', קרא: עבירה שעיקריה ניכרים בדרכי יישומה".[7]

בפסק דין גרוסמן עמד שופט בית המשפט העליון אהרן ברק על מהות העברה:

[...] עובד הציבור נתון במצב של אמון כלפי המדינה, אשר הפקידה בידי העובד סמכויות וכוחות. השימוש בסמכויות וכוחות אלה בא לשרת את האינטרס, שהכוח והסמכות באו להגשים. אין הם באים לשרת אינטרס אחר כלשהו. בהפעלת תפקידיו אלה על עובד הציבור לפעול מתוך נאמנות [...] עובד ציבור, המפר את האמון שניתן בו והפועל באופן שאינו מגשים את האינטרס שעל מילויו הופקד, מפר אמונים. כך, למשל, עובד ציבור, המעמיד עצמו במצב של ניגוד עניינים, מפר אמונים [...] עובד ציבור, המשתמש במידע פנימי שבא לו במסגרת תפקידו למטרותיו הפרטיות, מפר אמונים[...]

עם הפעולות שיש בהן משום הפרת אמונים ניתן למנות הוראה לבצע רישום כוזב, וכן כאמור פעולה שיש בה ניגוד עניינים. לפי ד"ר עידו באום, הרכיב ההתנהגותי יכול להתקיים גם במצב בו עובד ציבור מקבל כספים ממקורב שיש לו אינטרסים עסקיים, לא מדווח עליהם ומסתיר אותם. לשיטתו, הרכיב ההתנהגותי אכן גמיש וניתן לפיתוח, אך בתי המשפט והפרקליטות זהירים ביחס להרחבת המקרים הכלולים בו.[8]

מלשון החוק ("עובד ציבור העושה") משמע שיש צורך בפעולה אקטיבית כדי לקיים את העבירה, אך בית המשפט הכיר באפשרות לעבור את עבירת הפרת אמונים גם במחדל.[9] לאחר תיקון 39 לחוק העונשין נחקק שכּל עבירה יכולה להתקיים במחדל.[10]

הרכיב הנסיבתי של העבירה מתקיים בשלושה תנאים: הנאשם הוא עובד ציבור בשעת העבירה, המעשה נעשה במילוי תפקידו, המעשה פוגע בציבור. לעניין זה אין צורך שהמעשה כשלעצמו ייחשב עבירה, אלא די בכך שהוא פוגע באינטרס ציבורי. מעשה מוגדר כפוגע בציבור כאשר יש בו פגיעה מהותית באחד מהערכים המוגנים על ידי העבירה.

בפסק דין גרוסמן קבע השופט ברק שמדובר בעבירת תוצאה,[11] אך בעניין שבס, שנדון מאוחר יותר, הוכרע שהעבירה אינה עבירת תוצאה אלא עבירת התנהגות. לפיכך אין צורך להוכיח נזק לאינטרס ציבורי, וכן אין צורך בהוכחת קשר סיבתי עובדתי ומשפטי.[12]

היסוד הנפשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העבירה אינה מגדירה יסוד נפשי, ולכן היסוד הנפשי הנדרש הוא מחשבה פלילית, כלומר מודעות לטיב המעשה, לנסיבות ולתוצאה האפשרית.[13] בהתאם לקביעת בית המשפט שמדובר בעבירת התנהגות, הנאשם צריך להיות מודע לפעילות הפלילית שבהתנהגותו ולנסיבותיה.

המודעות לפסול שבמעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת מחלוקת לגבי היקף המודעות הנדרש לשם הוכחת אשמה בעבירה. יש הסוברים כי כמו בכל עבירה די במודעות טכנית למעשים ולנסיבות. בעמדה זו מחזיקים יובל קרניאל ואחרים. לעומתם יש הסבורים כי בשל אופייה הבעייתי של העבירה, הנושאת בעיקר אשם מוסרי, יש להרחיב את דרישת המודעות כך שתכלול גם את הפגם המוסרי שבמעשה. עמדה זו הייתה מקובלת בעבר בבתי המשפט, וגם מאוחר יותר זכתה לתמיכתם של הפרופ' מרדכי קרמניצר, של השופט אליעזר גולדברג ושל אחרים.

פרופ' מרים גור־אריה סבורה כי אין להרחיב את דרישת המודעות, דווקא בשל אופייה העמום של העבירה, שאין להוסיף עמימות לעמימותה. לדבריה, השופטים עצמם חלוקים על מהות העבירה, ובמצב כזה הטלת חובה על פקיד ציבור להיות מודע לפסול שבמעשה העבירה – אבסורדית. מסקנתה של גור אריה היא כי ”אין מקום בדין הפלילי לעבירה של הפרת אמונים”.

שופט בית המשפט העליון אליהו מצא, אשר כתב את דעת הרוב בדיון הראשון בעניין שבס, הציע מודל מדורג: במקרים שבהם העובדות מצביעות על הפרת אמונים חמורה, יהיה צורך במודעות בסיסית בלבד; ואילו במקרים הקרובים לתחום האפור תידרש הוכחה למודעות גם בפסול שבמעשה. עם זאת השופטת דליה דורנר ציינה ששאלה עקרונית זו נותרה פתוחה.[14] בדיון הנוסף שהתקיים בעניין זה קבעו אהרן ברק ומישאל חשין שאין לאמץ דרישה למודעות לפסול שבמעשה. די בכך ששבס היה מודע לטיב העובדתי שבהתנהגותו, ולכן יש להרשיעו בהפרת אמונים.[12]

אישים שהורשעו בעבירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola apps kpdf2.svg
ראו גם – אנשי ציבור ישראלים שהורשעו בעבירות פליליות

השימוש בסעיפי העבירה החל בשנות ה־60. תחילה הואשמו בו אישי הציבור "מדֶּרג שני", כגון אנשי ממשל, שופטים ופקידים,[15] אולם בתחילת שנות ה־90 הואשמו גם נציגי הציבור "מדרג ראשון", כמו שרים וחברי הכנסת.[16] בתקופות שונות הורחבו גדרי העבירה או צומצמו, לפי אסכולות שונות בפסיקה. בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 פסקי דין הרחיבו את גבולות העבירה, לאחר שורת פסקי דין של בית המשפט העליון שצמצמו אותה.[17] בכך עודד בית המשפט את פרקליטות המדינה שלא להירתע מהגשת כתבי אישום פליליים נגד בכירי ציבור באשמת ניגוד עניינים.[18]

עם אלה שהורשעו בעבירה נמנים:

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על כוללניות העבירה ועל העדר הגדרה ברורה למעשים שאותם היא אוסרת נמתחת במשך שנים רבות ביקורת מצד משפטנים,[23][5] פרקליטים,[24] אישי ציבור[25] ואחרים.[26] המשפטן יובל קרניאל, אשר כתב את עבודת הדוקטורט שלו על העבירה, התבטא כי היא "מעוררת מחלוקת, אי־הבנות ושערוריות משפטיות וציבוריות, ומביאה את העוסקים בה למסקנות שונות בנוגע למטרותיה, לתפקידה, לפרשנותה הראויה ולהיקף התפרסותה".[27]

הפרופ' דניאל פרידמן טוען כי עבירת הפרת האמונים משמשת למעשה "עבירת סל", ובשל עמימות הגדרתה הפרקליטות יכולה, כרצונה, לצרף את העבירה לכל כתב אישום וכך לעבות את מצבת האישומים.[28] במקום נוסף כינה פרידמן את הפרת האמונים "עילה ערטילאית" ו"אבן יסוד במאבק נגד אישי ציבור".[29] הפרופ' בועז סנג'רו טוען כי "איש אינו יודע, גם לא השופטות והשופטים בבית המשפט העליון", מהו באמת מעשה מרמה והפרת אמונים הפוגע בציבור. לדבריו "זוהי חקיקה רעה שכבר לפני כשבעה עשורים צריך היה לבטל".[30] מרים גור־אריה קראה למחוק כליל את העבירה מספר החוקים ולהחליפה בקביעה של איסורים ספציפיים ופרטניים, המכסים מקרים מובהקים של הפרות אמונים.[31] כך עשה גם הפרופ' קרמניצר, בפאנל שערכה לשכת עורכי הדין בשנת 2010. לדבריו זו "עבירת סל" הנוגדת את עקרון החוקיות, שלפיו אין עונשין אלא אם כן מזהירין. בהקשרה של הלכת שבס אמר: "[...] החוק יוצר מצב בלתי נסבל[...] ככה לא מנסחים עבירות פליליות". אלי אברבנאל, אז פרקליט מחוז ירושלים וכיום שופט בבית המשפט המחוזי בירושלים, הסכים עימו וקרא למחוקקים בכנסת: “על המחוקק לצמצם את העמימות ככל שניתן. קטגוריות של התנהגות היא חיונית מאוד. אנשי החקיקה צריכים להגיע למצב שבו מבטלים את סעיף הסל".[32]

שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר התבטאה כי "ההלכה שיצאה מתחת ידיו" של בית המשפט העליון בהלכת שבס "היא אף יותר עמומה מזו שקדמה לה".[33] הד"ר עמיר פוקס ועורכת הדין עדנה הראל־פישר ציינו כי סעיף העבירה "עמום מאוד ולמעשה טאוטולוגי, שכן היסוד העיקרי בעבירה של הפרת אמונים הוא 'מעשה הפרת אמונים'[...] [למרות פרסומם של פסקי הדין] העבירה נותרה עמומה מאוד והקביעה בעניינה נעשית בחוסר ודאות קשה". לדברי פוקס והראל־פישר המצב הקיים פוגע בעקרון החוקיות, הדורש שעבירות פליליות תהיינה קבועות וברורות מראש; עובדי ציבור ישרים אינם יודעים מראש מה מתיר להם החוק, עובדי ציבור מושחתים יכולים להימלט מן הדין, וגורמי האכיפה מתקשים להגיש כתבי אישום. אשר על כן הציעו נוסח חוק מעודכן ומפורט לעבירה.[34]

בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינות אחדות – אוסטרליה, דרום אפריקה, אורגון ופלורידה – נזנחה העבירה הישנה והעמומה של הפרת אמונים, ובמקומה נחקקו עבירות מפורטות שמגדירות את המצבים שבהם עבירת הפרת אמונים מתקיימת.[34]

בדצמבר 2020 פרסם ה"Law Commission", הגוף המרכזי המנסח רפורמות חקיקה באנגליה, המלצה חד־משמעית לפרלמנט האנגלי לביטול עבירת "misconduct in public office", המקבילה לעבירת "מרמה והפרת אמונים" במתכונתה הנוכחית. בדוח נכתב כי העבירה אינה בהירה וגבולותיה לא ברורים, מה שיוצר פוטנציאל לשימוש לרעה ולאי־צדק. הומלץ להחליף את העבירה בשתי עבירות סטטוטוריות: עבירת שחיתות בתפקיד ציבורי, שתחול כל אימת שנושא משרה ציבורית ישתמש ביודעין בתפקידו או בכוחו הציבורי, או ייכשל בניצולם, לצורך השגת תועלת או גרימת נזק. התנהגות זו תיחשב פסולה באופן חמור בעיניו של "אדם סביר". העבירה הנוספת עניינה במקרים של גרימת נזק גופני.[35] בין השאר התבסס הדוח על סעיף 7 לאמנה האירופית לזכויות אדם, שאוסר ענישה רטרוספקטיבית המבוססת על איסורים מעורפלים.[30]

תזכיר חוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2009 גיבש משרד המשפטים תזכיר חוק,[36] שמטרתו להחליף את סעיף 284 לחוק העונשין בנוסח מפורט יותר, שבו מצוינים, נוסף לתיאור הכללי, ארבעה מקרים אופייניים של מרמה והפרת אמונים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 גלעד נוה, ההגדרה המשפטית של עבירות מרמה והפרת אמונים – סקירה משווה, באתר הכנסת, נובמבר 2016
  2. ^ זאב סגל, 'בית־המשפט הגבוה לצדק – בית־משפט כמעצב חברתי', בתוך מראה במראה (חנה הרצוג עורכת, תשס"א), אוניברסיטת תל אביב עמ' 298
  3. ^ זאב סגל, צללים מרחפים על שלטון החוק - עם פרשת בר-און ובעקבותיה, משפט וממשל ד', תשנ"ח, עמ' 620.
  4. ^ גבריאל הלוי, מבנה העבירה הפלילית – לקראת חקיקה מחדש (רה־קודיפיקציה) של דיני העבירות בישראל, קריית המשפט י (התשע"ד), עמ' 71
  5. ^ 1 2 דיון מיוחד ביסודות עבירת הפרת האמונים ובבעייתיות הגלומה בה, באתר פסקדין
  6. ^ לדוגמה: עבודה פרטית של עובד ציבור בשעות העבודה היא עבירה של הפרת אמונים, מעריב, 18 בספטמבר 1985
  7. ^ דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שמעון שבס, ניתן ב-6 באפריל 2003
  8. ^ "הציונות הדתית מציעה להפוך את השחיתות לדת הרשמית של ישראל". TheMarker. נבדק ב-2022-10-19.
  9. ^ ראו: יצחק קולגר, 'דרישת החובה לפעול בדיני המחדל הפלילי', מחקרי משפט כ, 2003, עמ' 207
  10. ^ סעיף 18(ב) לחוק העונשין
  11. ^ ע"פ 884/80 מדינת ישראל נ' גרוסמן
  12. ^ 1 2 דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שבס
  13. ^ סעיף 20(א) לחוק העונשין
  14. ^ ע"פ 332/01 מדינת ישראל נ' שבס
  15. ^ לדוגמה: הרב חרל"פ מיקנעם נאשם בהפרת אימונו של הציבור, מעריב, 30 במאי 1969
  16. ^ מבקרת המדינה: להרחיב אחריות נבחרי ציבור בעברה של הפרת אמונים, מעריב, 1 בנובמבר 1989;
    גילי דינשטיין-ישפה, מבקרת המדינה: מינוי פוליטי עלול להיות עבירה על חוק העונשין, מעריב, 17 ביוני 1990.
    דוגמה: גדעון מרון ויוסי לוי, המשטרה ממליצה: השר דרעי לדין על מירמה והפרת אמונים, מעריב, 12 באוקטובר 1990
  17. ^ כך חיסל השופט מצא את עבירת הפרת האמונים, באתר וואלה!‏, 7 בפברואר 2003
  18. ^ זאב סגל, לאן הולך אהרן ברק?, באתר הארץ, 30 באוגוסט 2006
  19. ^ ת"פ (י-ם) 305/93 מדינת ישראל נגד אריה דרעי
    ת"פ (י-ם) 1872/99 מדינת ישראל נגד אריה דרעי, ניתן ב-20 בנובמבר 2003
  20. ^ דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שמעון שבס, ניתן ב-30 בנובמבר 2004
  21. ^ פ (י-ם) 426/09 מדינת ישראל נגד אהוד אולמרט ושולה זקן, ניתן ב-10 ביולי 2012
  22. ^ ת"פ (ת"א) 37164-05-13 מדינת ישראל נ' רוכברגר, ניתן ב-28 בדצמבר 2014
  23. ^ עו"ד עמיר פוקס, עורך הדין: כתב העת של לשכת עורכי הדין בישראל, גיליון מס' 22, ינואר 2014, עמ' 56.
  24. ^ הבעייתיות של הפרת אמונים, באתר גלובס, 12 בנובמבר 1997
  25. ^ טובה צימוקי ומורן אזולאי, סוף סוף: שינוי נוסח חוק מרמה והפרת אמונים, באתר ynet, 21 בינואר 2016
  26. ^ ד"ר רן ברץ, ‏העמימות סביב עבירות מרמה והפרת אמונים מעניקה לפרקליטות כוח מופרז, בעיתון מקור ראשון, 31 באוקטובר 2019
  27. ^ יובל קרניאל, הפרת אמונים של עובדי־ציבור – הצעה לפרשנות המבוססת על הערך המוגן על ידי העבירה, משפט וממשל ז', ה'תשס"ד, עמ' 415–444
  28. ^ דניאל פרידמן, הארנק והחרב – המהפכה המשפטית ושִברה, ידיעות ספרים, 2013, עמ' 151, 199–200, 285, 300-303, 552, 590 ועוד.
  29. ^ דניאל פרידמן, לפני המהפכה – משפט ופוליטיקה בעידן התמימות, ידיעות ספרים, 2015, עמ' 448, 486
  30. ^ 1 2 בועז סנג'רו, ‏"מרמה והפרת אמונים": לסל - וחסל, באתר ישראל היום, דצמבר 13, 2020
  31. ^ מרים גור־אריה, "הפרת אמונים מצד עובדי הציבור ונבחריו – האם עבירה פלילית?", פלילים ח 253, 254, 259, 268 [1999].
  32. ^ איתי הר־אור, פרופ' קרמניצר: "לעבירות הפרת האמונים אין מקום בספר החוקים", באתר כלכליסט, 26 בדצמבר 2010
  33. ^ נועם שרביט, ‏דליה דורנר: "הלכת שבס בדיון הנוסף עמומה מזו שקדמה לה", באתר גלובס, 2 במרץ 2005
  34. ^ 1 2 עמיר פוקס ועדנה הראל־פישר, תיקון עבירת הפרת אמונים, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 14 באוקטובר 2018
  35. ^ Misconduct in Public Office | Law Commission (עמ' 10) (בBritish English)
  36. ^ תזכיר חוק העונשין (תיקון – מרמה והפרת אמונים), התשס"ט-2009, הופץ ב-6 באפריל 2009 על ידי משרד המשפטים באתר החקיקה הממשלתי

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.