שמחה קפלן
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: שבחים, פירוט יתר ועוד.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: שבחים, פירוט יתר ועוד. | |
 | |
| לידה |
1911 א' בתמוז תרע"א  |
|---|---|
| פטירה |
1989 (בגיל 78 בערך) כ"ז בטבת ה'תשמ"ט |
| מדינה |
ישראל |
| השכלה |
ישיבת מיר (בלארוס) |
| תקופת הפעילות |
?–1989 |
| רבותיו |
שבתי יגל |
  | |
הרב אברהם שמחה הכהן קפלן (א' בתמוז תרע"א – כ"ז בטבת ה'תשמ"ט, 1911–1989) כיהן כרבה של צפת במשך למעלה מ-40 שנים, אב בית הדין בעיר והגליל, נשיא ישיבת צפת וראש בית מדרש האר"י בצפת. כמו כן היה חבר במועצת הרבנות הראשית לישראל וחבר במועצת גדולי התורה של דגל התורה. נודע בלמדנותו, זיכרונו הייחודי וקשריו עם רבנים ממגוון ציבורים. מונה על ידי האדמו"ר מבויאן לבצע את "ההדלקה" הגדולה על גג ציון קברו של רשב"י בל"ג בעומר (הילולת רבי שמעון בר יוחאי).
תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
קפלן נולד ביום א' בתמוז תרע"א (1911) בעיירה ויסוקה שבפולין, למשפחה המיוחסת לש"ך. בגיל שמונה החל ללמוד את הספר הלמדני "שיטה מקובצת" תוך ציון דברי האחרונים בגליונות העמודים. בגיל תשע נסע ברשות הוריו לעיר וילנה, ללמוד אצל הרב מאיר באסין[1] (שניפישוקר) בישיבת רמיילס. בהגיעו לישיבה, סירבו בני הישיבה לקבלו לחברתם בשל גילו הצעיר, עד שהכירו בכשרונותיו ובמעלותיו. בנעוריו התפלל בבית מדרשו של הרב חיים עוזר גרודזנסקי, שקירבו בצורה יוצאת דופן.[2]
בחרותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בגיל חמש עשרה עבר ללמוד בישיבת סלונים בראשות הרב שבתי יגל. בזכות הצטיינותו בהסברה בהירה מונה לחוזר על השיעורים בישיבה לפני התלמידים. רישומיו משיעורי רבו, הרב יגל, תרמו רבות כאשר הוציאו לאור את שיעורי ר' שבתי על הש"ס. גם אצל ר' שבתי זכה הרב קפלן לקרבה ייחודית. לימים, כשלמד בישיבת מיר, כונה בשם "א קליינער שעבתל" (שבתי קטן), כינוי שניתן לו בשל קרבתו לרבו, ר' שבתי יגל מסלונים.[3]
מישיבת סלונים עבר ללמוד בישיבת מיר, למד בה ארבע עשרה שנה, והתפרסם בשל חריפות שכלו. תשומת לב מיוחדת נתן לספרי הפלפול של בעל "קצות החושן", עד שזכר אותם בעל פה וכונה בפי בחורי הישיבה "האנציקלופדיה של קצות החושן". מלבד לימודיו התורניים התבלט בידענותו בחוכמות נוספות, עד שמונה לאחראי על כספי הישיבה. תפקיד זה דרש אחריות ושיקול דעת מרובה, כיון שהיו אלו זמנים של עוני ומחסור.[4]
עלייתו לארץ ישראל, נישואיו והכתרתו לרבנות צפת[עריכת קוד מקור | עריכה]
משפחתו של הרב קפלן עלתה לארץ ישראל לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה והתגוררה בשכונת רמת-יצחק בעיר רמת גן. עם פרוץ המלחמה עלה הרב קפלן לארץ עם הרב מבריסק. הזמן ששהה בצלו של הרב מבריסק השפיע עליו רבות.
בארץ ישראל למד בישיבת לומז'ה בפתח תקווה[5] עם הגאון הרב שמואל רוזובסקי, לימים ראש ישיבת פוניבז', והשניים נעשו ידידים קרובים. ראש הישיבה הרב ראובן כץ מינה את הרב קפלן להעביר שיעורים בישיבה ולעיתים אף התייעץ עמו. באותה תקופה התחבר לרב איסר זלמן מלצר שלימים העניק לרב קפלן תארים יוצאי דופן בכתב סמיכה לרבנות. בתקופה זו לימד בישיבתו של הרב יגל בפרדס חנה. בפרדס חנה התיידד עם הרב יהושע זליג דיסקין ולמד עמו בחברותא.
בה' באדר תש"י (1950) נישא הרב קפלן להדסה, בתו של הרב אברהם לייב זילברמן. השדכן היה הרב צבי מרקוביץ, ראש ישיבת קרלין ואב"ד רמת גן. מיד לאחר החופה, שנערכה בידי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הוכתר הרב קפלן לרבה הראשי של העיר צפת ולאב"ד צפת והגליל. בכתב הסמיכה של הרב קפלן חתמו רבנים רבים.[6][7]
הרב קפלן החזיק ברבנות בעיר צפת במשך כארבעים שנה, עד פטירתו ביום כ"ז בטבת ה'תשמ"ט (1989).
בשנת 1960 נבחר הרב קפלן למועצת הרבנות הראשית.[8]
בנו, הרב מרדכי דב, מכהן כראש ישיבת צפת המחודשת. חתנו, הרב מרדכי דרורי, הוא ראש ישיבת חמד.
על כס הרבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1950 התמנה הרב קפלן לכהן כרבה של העיר צפת וכאב"ד צפת והגליל, ובתפקיד זה שימש בקודש עד שנת 1989, שנת פטירתו. הרב קפלן המשיך את שושלת הדורות של רבני צפת, והיה לדור חמישי ברבנות צפת. הראשון בשושלת היה הרב שמואל הלר שכיהן ברבנות צפת קרוב לשישים שנה. אחריו, כיהן הרב מרדכי זילברמן שהיה בתחילה רבה של העיירה אומן ומשעלה לישראל התמנה לרבה של צפת. בנו של הרב מרדכי זילברמן, הרב רפאל זילברמן כיהן ברבנות צפת מיד לאחר פטירת אביו וכינוי היה "ר' רפאל ש"ך" על שם בקיאותו העצומה בכל חדרי התורה. רביעי בשושלת היה הרב אברהם לייב זילברמן, שהשתתף במסע המושבות יחד עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק והרביוסף חיים זוננפלד. החמישי בשושלת, הלא הוא הרב קפלן שנישא לביתו של הרב אברהם לייב זילברמן.
הרב קפלן ראה חשיבות גדולה בשושלת המשפחתית של הרבנות. דוגמה בולטת לכך היא, שכאשר רבו הרב ראובן כ"ץ, רבה של פתח תקווה, הציע לרב קפלן לרשת את מקומו ולהתמנות לרב העיר, הרב קפלן ענה לו שבצפת יש לו "חזקה של רבנות במשפחה", ועל כן אינו יכול לעזוב את העיר.
השתלבותו של הרב קפלן בעיר צפת לא הייתה מובנת מאליה בשל העובדה שצפת הייתה ועודנה עיר בעלת אופי חסידי וספרדי, בעוד הרב קפלן היה באופן מובהק חניך ישיבות ליטא. אולם, מתח זה לא הפריע להסתגלותו לעיר ועד מהרה למד את מנהגי העיר צפת (ובראשן את מנהגי הבית יוסף והאר"י) ואף קיבל על עצמו חלק ממנהגים אלו ("אני יושב על הכיסא של הבית יוסף", כך היה מתבטא לא אחת). זאת ועוד, החלוצים שבנו את קיבוצי ומושבי הגליל חרתו על דגלם את ערך החילון, וניסו אף להשפיע על העיר צפת. הרב קפלן, שהרגיש אחריות גדולה כלפי כלל ישראל, ערך תוכנית לאירוח קבוצות ילדים מקיבוצי הגליל בשבתות בצפת, ולא פלא ששנים לאחר מכן תושבי הקיבוצים פנו אליו שיערוך את חופותיהם, וכמובן שהוא היה נענה בשמחה. כמו כן אנשי הקיבוץ היו מגיעים מספר פעמים בשנה לתפילות בבית מדרש האר"י, לפגוש את הרב קפלן בעומדו עטוף בטלית בשבת שובה ובשבת הגדול. אהבתם של בני הקיבוץ את הרב קפלן, באה לידי ביטוי במודעת האבל שכתבו בעקבות פטירתו: "הרב החכם וידיד האמת שאבד לקיבוץ".
הרב קפלן פעל לחיזוק העיר בתחומי הדת והרוח והורה פסקי הלכה מחודשים וחריפים. אחד מפסקי ההלכה הידועים שכתב היה אודות הקבורה בבית הקברות הישן בעיר צפת. הרב קפלן הורה כי אין לקבור בבית העלמין הישן בצפת, מכיוון שהיה מלא בקברים, ופסקו התקבל על כל החוגים. במקביל פעל לבניית בית עלמין חדש בשכנות לבית העלמין הישן. בשנת תש"כ רבתה האוכלוסייה בעיר, והרב קפלן שהבחין בבעיות שיכולות לעלות עקב עלייה זו, פעל רבות לפיתוח המקוואות בצפת. עניין השבת אף הוא תפס מקום נרחב בעיסוקיו של הרב קפלן, ואף בתחום זה לא נח ולא שקט עד שהגיע אל מבוקשו.
הרב קפלן היה ידוע בצמד תכונות סותרות שהיה מכיל בתוכו, מחד היה תקיף ביותר, ומאידך היה רחום ביותר. דוגמה לתקיפותו ניתן לראות בסיפור הבא. בתקופה בה ישיבת צפת עמדה בקשיים רבים, אחד המפעלים הגדולים שהרב קפלן נתן להם הכשר נענה לתרום לישיבה סכום כסף נכבד. לאחר תקופה מסוימת הופיעו בעלי המפעל בבית הרב וספרו לו שברצונם להכניס מכשיר חדש למפעל והם רוצים את הסכמתו של הרב. לפתע, קם הרב מכסאו, ניגש לארון, הוציא לנגד עיניהם הנדהמות את ההמחאה עם סכום הכסף הנ"ל, וקרע אותה לגזרים. עוד בעלי המפעל היו מוכי תדהמה, דפק הרב על שולחנו בחוזקה, ואמר: אני אוסר עליכם להכניס את המכשיר החדש לשימוש. לאחר שבעלי המפעל התעשתו, הם שאלו את הרב, אנחנו מקבלים את דברי הרב אך מדוע הוא קרע את ההמחאה ששלחנו להצלת הישיבה? מה הקשר בין שני הדברים? ענה להם הרב קפלן: אמת, גם אם הייתי משתמש בכספי תרומתכם הייתי פוסל את המכשיר לשימוש, אבל לדפוק על השולחן בחוזקה ובתקיפות לא הייתי יכול. דוגמה לרחמנותו ניתן לראות בעדותם של בני משפחתו, שכאשר הרב היה חוזר הביתה לאחר בית הדין היה יושב במשך זמן ממושך ובוכה על המקרים הקשים שהוצגו בפניו. מקורביו של הרב קפלן שאלו אותו אודות הסתירה בין שתי תכונות האופי שהתמזגו אצלו כאחד, ועל כך ענה להם הרב קפלן:
שאנחנו רואים בפסוקים בתנ"ך ובמימרות חז"ל שאת המידות מכנים הם כ"לבוש" למשל: "ה' מלך גאות לבש" או "ומלבשתו ענוה" וכדומה. מדוע נקראו המידות השונות לבוש? כי המידות צריכות להיות אצל האדם בבחינת בגד שלפעמים לובשים ולפעמים פושטים, אפשר להיות תקיף מצד אחד, כאשר יש צורך בכך, ולהיות רך ונעים הליכות, מצד שני, בעת הצורך.
אחת מפסיקותיו הראשונות כרב העיר צפת הייתה שלא לקבור יותר בבית הקברות העתיק של צפת בגלל החשש שבמהלך הקבורה ייפתחו קברים חדשים.[9] הרב קפלן שימש כנשיאה של ישיבת צפת, בראשה עמד גיסו, הרב שמואל זילברמן, אשר ייסדה.
בשליחותו של האדמו"ר מבויאן, הוא הדליק את ההדלקה המסורתית בל"ג בעומר במירון. גם לאחר מינויו של האדמו"ר הנוכחי, הוא המשיך להדליק עמו יחד.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מתורת שמחה – תורתו ותולדותיו של הרב אברהם שמחה קפלן, בני ברק תשס"ד
- א. כהן, 'צפת פתאום תיבנה' – ראיון עליו עם בנו מרדכי דב קפלן, מוסף שבת של יתד נאמן, פרשת וארא תשע"ט, עמ' 18–22
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ירחון בית יעקב שבט תשכ"א
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ רבנו מרן ר' מאיר שמחה הכהן, עמוד 190
- ^ The Yeshiva of Safed, אתר ישיבת צפת (הקישור אינו פעיל, 2018)
- ^ הנאמן טבת תשי"ט, עמוד 22
- ^ ישמחו, י"ד תשרי תש"ע, עמוד 3
- ^ ראו: סיוע לרבנים פליטים, באתר ארכיון המדינה, עמ' 8; תלמידי ישיבות פליטים, באתר ארכיון המדינה, עמ' 3
- ^ הרב ש. קפלן הוכתר לרבה הראשי של צפת, הצופה, 23 בפברואר 1950
- ^ הכתרת הרב שמחה קפלן לרבה של צפת, שערים, 9 במרץ 1950
- ^ מועצת הרבנות הראשית דנה בשיטת בחירות חדשה, דבר, 2 בפברואר 1961
- ^ Dovid Rossoff, Safed: The mystical city, Feldheim, 1992, page 204