מסע המושבות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב קוק, יוזם מסע הרבנים
הרב זוננפלד, עמד בראש מסע הרבנים יחד עם הרב קוק

"מסע המושבות" או "מסע הרבנים" הוא כינוי למסע שערכה קבוצת רבנים ביישובים החדשים בצפון הארץ: המושבות והקבוצות אשר הוקמו בארץ ישראל על ידי אנשי העליות הראשונות, משנת תרמ"ב 1882.

המסע נערך בשנת 1913 על ידי עשרה רבנים ובראשם הרב אברהם יצחק הכהן קוק והרב יוסף חיים זוננפלד. במהלך המסע, שנערך ביוזמת הרב קוק שכיהן אז כרבן של "יפו והמושבות", ביקרו הרבנים בעשרים ושישה יישובים בצפון הארץ, במשך כחודש ימים. מסעות דומים נערכו גם ב-1923 ו-1927.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכ"ח אייר תרס"ד (1904) הגיע הרב קוק לארץ ישראל לכהן כרבה של יפו והמושבות. בשנים אלו, שנות העלייה השנייה, הגיעו עולים רבים לארץ ישראל, ביניהם היו צעירים חלוצים בעלי אידאולוגיות מודרניות, בין השאר סוציאליסטית, שרובם התרחקו מאורח החיים המסורתי. הם עלו לארץ מתוך מטרה לבנות ריבונות יהודית בארץ ישראל, וראו בכיבוש העבודה אמצעי נחוץ וחיוני. יחד עם זה החלו לגבש לעצמם זהות לאומית וחילונית חדשה, המבוססת על עולם היהדות המסורתית אולם לא זהה לה.

הרב קוק העריך מאוד את החלוצים אנשי העלייה השנייה הבונים ומפתחים את הארץ במסירות נפש, וראה בהם חולייה חשובה בתהליך הגאולה. הוא טען שיש בהם נשמה ואור הגנוז, אפילו שלא מדעתם. אולם הסתייג מאורח חייהם המרוחק מתורה והלכה, הפריע לו שהם מנותקים מהדת כפי שהוא ראה אותה, וסבר כי "חלק מהחלוצים הצעירים שבו בארץ ישראל ליסוד הלאומי שלנו אבל עדיין לא שבו ליסוד דתי אולם אי אפשר להפריד בין שני יסודות אלה שהם אחד...רק על ידי אהבה ניתן יהיה לאחדם".[דרוש מקור] בכך, הרב קוק, שראה שאחיזת הדת נחלשת ביישוב החדש, התייחס לנושא החילון שהחל להיות רווח בישראל על ידי ביקורים מדי פעם במושבות ודרישה מהציבור לחזור למקורותיו, כל זאת בדרכי נועם מתוך גישה של שמאל דוחה וימין מקרבת, מתוך רצונו "לחדור אל עומק ליבו של הפועל הצעיר",[1] ובהאמינו בכוחו של מפגש ישיר. לפיכך בשנת תרע"ד 1913 יזם הרב קוק מסע של רבנים אל המושבות במאמץ לקרב אותם לקיים את המצוות. גם חלק מרבני היישוב הישן השתתפו במסע. ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם לקח על עצמו את מימון הוצאות המסע, ונציג הארגון בארץ, הרב בנימין יונתן הלוי הורוויץ, היה מהמשתתפים במסע.

המסע הראשון - 1914[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימים י"ט בחשון עד י"ז בכסלו תרע"ד (1913) נערך המסע בראשותו של הרב קוק. במסע זה השתתפו עוד שבעה רבנים חשובים נוספים: הרב יוסף חיים זוננפלד, הרב יונתן בנימין הלוי הורוויץ, המגיד בן ציון ידלר, הרב יעקב משה חרל"פ, הרב אריה לייב זילברמן, הרב ברוך מרקוס והרב משה קליערס.[2] אל הרבנים הצטרפו גם אליהו מרדכי זוננפלד, בנו של הרב זוננפלד וכן הרב גרינברג שהיה משמשו של הרב קוק.

הרבנים ביקרו במשך כחודש ימים בעשרים ושישה יישובים באזורי חיפה, הגליל התחתון ואצבע הגליל. הרבנים שהרגישו בחשיבותו הגדולה של המפגש שאפו לקיים מסע כזה פעם או פעמיים בשנה, אך בסוף אותה שנה פרצה מלחמת העולם הראשונה שלא אפשרה את מילוי המשאלה.

היישובים בהם ביקרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חדרה, זכרון יעקב, בת שלמה, שפיה, עתלית, חוות אהרנסון, חיפה, הקואופרציה במרחביה, המושבה מרחביה, כפר תבור, חוות סג'רה, בית וגן (כיום חלק מיבניאל), יבניאל, חוות פוריה, חוות כנרת, מושבת כנרת, דגניה, מלחמיה, טבריה, מצפה, מגדל, ראש פינה, משמר הירדן, יסוד המעלה, מטולה, צפת.

מטרת המסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסע הוגדר כמסע התעוררות וקירוב לבבות אשר נועד להכשיר את הקרקע ולהחזיר את החלוצים עד כמה שניתן לאורח חיים מסורתי, בעיקר בנושאים של כשרות, שמירת שבת, חינוך יהודי במושבות ומצוות התלויות בארץ. זאת על מנת למנוע את הקרע שהחל להיווצר בין "היישוב הישן" ל"יישוב החדש".

בכל מקום אליו הגיעו התקבלו משלחת הרבנים בכבוד גדול. האנשים והנשים התכנסו בבית הכנסת לשמוע את דרשות הרבנים. הרבנים דיברו בענייני אחווה וקרוב לבבות באהבת ישראל, חשיבות העבודה החלוצית באהבת ארץ ישראל לקירוב גאולת ישראל, כמו כן דיברו ישירות על הצורך לתקן פגמים במצב הדתי בענייני חינוך, שמירת שבת, טהרת המשפחה ומתן תרומות ומעשרות. הרבנים האזינו גם לבעיות שהעלו המתיישבים, ביניהן בעיות בתחום החומרי.

עם זאת, המסע נחל הצלחה חלקית בלבד - בעוד שבמושבות העלייה הראשונה התקבלו דברי הרבנים בהתלהבות ובהבנה והייתה נכונות עקרונית להיענות לבקשות המשלחת, הרי שביישובי העלייה השנייה, שחלק מחבריהם היו חילונים וסוציאליסטים, קבלת המשלחת הייתה צוננת.

תוצאות המסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל המושבות התקבלה המשלחת בכבוד גדול. במקומות אחדים הוחלט בהשפעת הביקור לבצע שינויים. הובאו מורים דתיים שיחזקו את לימודי הקודש, הוקצה תקציב לבניין בית כנסת, התמנו אנשים שידאגו לקשר עם הרבנים וישאו בעול העניינים הדתיים ביישובים, בעיקר בעניין התרומות והמעשרות. ביישובים שחלק מחבריהם היו בעלי תפיסת עולם סוציאליסטית וחילונית, כמו דגניה וכנרת, התקבלו הרבנים בכבוד, אך בנימה של הסתייגות. במספר מקומות נדחתה בקשת הרבנים להכשיר את המטבח, לשמור שבת וכו'.

מדרך פעולתו של הרב קוק ב"מסע המושבות" היה ניכר שעיקר דאגתו הייתה לטווח הרחוק, גם אם בטווח הקצר ההישגים אינם משביעים רצון, "כי עבודתנו בכולה על אדמת הקודש הלא היא עבודה היסטורית שאינה נמדדת במידת השעה והשנה, כי אם עבודת עולם ותקנת דורים".[דרוש מקור] בסיכום המסע אמר הרב קוק: "באנו בשעה מאוחרת מעט, אבל לא מאוחרת מדי".[1] בכל זאת, לא פעם במקומות רבים הסתיימו המפגשים בחוויה מרגשת של ריקודי איכרים - פועלים ורבנים שכם אל שכם.

"אלה מסעי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום המסע החליטו הרבנים להוציא חוברת שתתאר את המסע, וזאת כדי להציג בפני דעת הקהל את המצב ביישובים החדשים וכדי להביא ל"התעוררות הראויה". החוברת שנקראה בשם אלה מסעי נערכה על ידי הרב יונתן בנימין הלוי הורוויץ, ממשתתפי המסע, נדפסה בימי מלחמת העולם הראשונה והיא מכילה תיאור של המסע ושל מצב המושבות באותה העת.

מסעות נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסע בשנת 1923[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע זה נערך בימים 21 עד 31 בנובמבר 1923. מטרתו המוצהרת הייתה: "לשם ביקורת העניינים הדתיים שבמושבות ובייחוד בנקודות החדשות שנוסדות בעמק בשנים האחרונות".[3] אל הרב קוק הצטרפו הרב חרל"פ מירושלים והרב אהרונסון רבה הראשי של תל אביב. המסע סוכם במסמך מפורט שחיבר מנחם אייזיק רלבג המזכיר הראשי של הרבנות הראשית בשם: פרשת נסיעת הרבנות הראשית הגלילה.[4]

הרבנים נפגשו עם חברי קיבוצים ומושבים ביישובים כפריים ועירוניים בעמק יזרעאל והגליל, ביניהם: טבריה, צפת, ראש פינה, דגניה, קבוצת כנרת, בית אלפא, עין חרוד, כפר גלעדי וכפר יחזקאל.[5]

המסע בשנת 1927[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע זה נערך בימים 15 עד 26 במאי 1927. בנוסף לרב קוק השתתפו הרב אבא יעקב הכהן בורכוב, שהיה ר"מ בישיבת מרכז הרב, והרב מאיר ברלין, ראש המרכז העולמי של המזרחי, אשר מימן את המסע.

המשלחת ביקרה בערים, במושבים ובקיבוצים בגליל ובעמק יזרעאל, בהם: גבע, קבוצת צריפין (לימים מזרע), תל עדשים, בלפוריה, כפר יחזקאל, נהלל, עין חרוד, מרחביה, קבוצת כנרת ודגניה.[6] הרב קוק הקדיש את מירב מאמציו לשיחות עם אנשי היישובים, כך למשל במושבה בלפוריה דיבר "על החיים הרוחניים בעמנו ועל ערכה של ארצנו בהיותה נעבדת וגם נשמרת בטהרתה ובקדושתה".[7] במסע זה פנה אחד הפועלים אל הרב ואמר: "חבל על עבודתכם ועל דיבוריכם, פה לא תשפיעו כלום"[דרוש מקור]. הרב קוק הבין שעיקר משימתו צריכה להיות הקשר החיובי עם הצעירים וענה: "לא באנו להשפיע, רוצים אנו להיות מושפעים מגודל מסירות הנפש שלכם עבור אדמת הקודש".[דרוש מקור]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הדסה לוין (עורכת), יונתן בנימין הלוי הורוויץ, אלה מסעי : רשימת מסע הרבנים מחברי הוועדה להרמת קרן הדת והיהדות באה"ק אשר נסעו לסייר את כל מושבות השומרון והגליל בחורף שנת תרע"ד, מבשרת ציון : הוצאת קול מבשר, תשס"א. ‬
  • יעקב הדני, הרב קוק וההתיישבות החילונית מסעות ומגעים, הוצאת המחלקה לתרבות תורנית, משרד החינוך, ירושלים תש"ם.
  • מוטי זעירא, קרועים אנו, זיקתה של ההתיישבות העובדת בשנות העשרים אל התרבות היהודית, ירושלים: הוצאת יד בן-צבי, תשס"ב.
  • מסע התשובה והאהבה, בראשות מרן הראי"ה קוק זצ"ל. הוצאת אור האורות תשע"ד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 אלה מסעי, הקדמה (ההקדמה נכתבה בעיקרה על ידי הרב קוק ובסופה חתומים הרבנים משתתפי המסע).
  2. ^ ר' משה קליערס רבה של טבריה הצטרף אל המסע ב-כ"ה בחשוון כשהיו במושבה מרחביה
  3. ^ דואר היום, ט"ו כסלו תרפ"ד.
  4. ^ החיבור נמצא בארכיון בית הרב קוק בירושלים.
  5. ^ מוטי זעירא, קרועים אנו, זיקתה של ההתיישבות העובדת בשנות העשרים אל התרבות היהודית, ירושלים: הוצאת יד בן-צבי, תשס"ב, עמ' 190-197.
  6. ^ מוטי זעירא, קרועים אנו, עמ' 195-197.
  7. ^ י"א שחראי, "לאחר הביקור", התור ל"ט, כ"ד סיון תרפ"ז, עמ' 4.