שעורה תרבותית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף שעורה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קריאת טבלת מיוןשעורה תרבותית
Gerstenfeld Mitte Juni 2009.JPG
מיון מדעיעריכה
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: חד פסיגיים
סדרה: דגנאים
משפחה: דגניים
תת־משפחה: Pooideae
סוג: שעורה
מין: שעורה תרבותית
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Hordeum vulgare
ליניאוס, 1753
שיבולת שעורה

שעורה תרבותית (שם מדעי: Hordeum vulgare), המכונה בקיצור שעורה, היא מין תרבותי בסוג שעורה שבמשפחת הדגניים. השעורה היא צמח עשבוני חד שנתי או רב שנתי ויש לה ציצית שורשים. התפרחת של השעורה היא שיבולת והפרי הוא גרגר[1].

השעורה מהווה, יחד עם החיטה, מקור ראשוני לפחמימות. שני הדגנים האלה היו בין היבולים המבויתים הראשונים של האדם, במהלך התקופה הנאוליתית בסהר הפורה, כבר לפני יותר מ-10,000 שנים. בהשוואה לחיטה ערכם הכלכלי של גרגרי השעורה נמוך בהרבה[1]. בהתאם לכך, קמח שעורה כונה "לחם עוני", מזונם של עניים, ושל בהמות הבית. השעורה משמשת גם כחומר גלם לייצור בירה.

השעורה יכולה לצמוח גם באזורי בצורת, דלים בגשם, שהחיטה אינה יכולה לצמוח בהם. היא נפוצה מאוד מן הקוטב הצפוני ועד לאזורים הטרופיים שבדרום[1]. בהתאם לכך השעורה נחשבת גידול המזון החמישי בחשיבותו בעולם[2].

ישנם כ- 30 מינים של שעורה, שישה מהם גדלים בר בישראל[1].

השעורה במקורות היהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השעורה נִמְנֵית עם שבעת המינים שהתברכה בהם הארץ, ומוזכרת פעמים רבות במקורות היהודיים. השעורה היא גם אחת מחמשת מיני דגן. ביחד עם השעורה נמנה במשנה גם שיבולת שועל אשר אינם כלאיים, ולכן על פי חלק מהחוקרים, דוגמת פרופסור יהודה פליקס, שיבולת שועל שבמשנה מזוהה כזן של שעורה. בארץ ישראל ובמצרים השעורה מבשילה בסוף אפריל - תחילת מאי, לפני החיטה אשר מבשילה מאוחר יותר. על פי המתואר בספר שמות, במהלך מכת הברד, הושמד יבול השעורה אשר כבר הבשילה, אולם יבול החיטה לא נפגע מכיוון שעוד לא הבשיל. בתנ"ך, משמש המונח "קציר השעורים" לציין את זמן האביב בו מתבצע קציר השעורים.

קורבן העומר הובא בט"ז בניסן מראשית הקציר של השעורים, והקרבתו פתחה את עונת הקציר. קורבן נוסף שהובא משעורים הוא מנחת הסוטה (כמתואר בפרשת נשא ובמסכת סוטה).

גרגרי השעורה נחשבים כבעלי גודל יחסית קבוע, ועל כן הם משמשים לציון מידות, שיעורים ומשקלות בהלכה.

צורת אכילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרגרי שעורה

לגרגר השעורה יש ערך תזונתי גבוה[1].

בישראל השעורה מוכרת בעיקר כגריסים וכגריסי פנינה (מקולף), כמו כן ניתן למצוא לחמים שמכילים קמח שעורים כתוספת. תכולת הגלוטן בשעורה נמוכה מאוד ולכן הבצק המופק מקמח שעורים קשה ולא גמיש ולכן לא מקובל בתעשיית הלחמים. בהתאם לכך השעורה מגודלת בעיקר למספוא[1].

השעורה משמשת לייצור של לתת למשקאות חריפים כמו בירה ותחליפים לקפה[1].

בשביל הטיבטים השעורה מהווה מאכל יסודי ומשמשת אותם למגוון של מאכלים. הצ'מפה הוא קמח שעורה קלוי שהטיבטים מוסיפים אותו לתה (דייסת הצ'מפה), הקמח הקלוי מתגבש בתחתית ספל התה ונאכל תוך כדי שתיית התה, הקמח הקלוי משמש להכנת דייסות מבלי צורך לבשל. הד'ירו - גוש דייסה סמיכה במיוחד הוא המקבילה הטיבטית לאורז או ללחם.

Hordeum vulgare

גידול שעורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדה לגידול שעורה

השעורה נזרעת בעיקר באזורים שחונים ובאדמות דלות שבהם לא ניתן לגדל חיטה. זאת משום שכמות הגשם הדרושה להצלחת הגידול היא מזערית - כ 22-250 מ"מ לעונה והיא הדגן החורפי העמיד ביותר למליחות הקרקע. על כן היא מחליפה את החיטה גם במקומות שבהם חלה המלחה הדרגתית של שדות השלחין. נוסף על יתרונות אלו, במקרים של הפסקה גדולה בין הגשמים נבטי השעורה מצטיינים ביכולת שלהם להתאושש גם אחרי התייבשותם[1].

יצרני שעורה עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוסיה 72,000 קמ"ר
קנדה 45,000 קמ"ר
אוקראינה 37,000 קמ"ר
טורקיה 36,000 קמ"ר
ספרד 33,000 קמ"ר
אוסטרליה 30,000 קמ"ר
מרוקו 23,000 קמ"ר
ארצות הברית 21,000 קמ"ר
עיראק 12,000 קמ"ר
איראן 10,000 קמ"ר

בישראל גודלה שעורה בשנת 1970 על 174.4 קמ"ר, בשנת 1980 על 267 קמ"ר ובשנת 1990 על 146.8 קמ"ר. מאז הייתה ירידה חדה בגידול השעורה במקביל לירידה כללית בגידולי השדה. בשנת 2000 גודלה שעורה על שטח של 20.3 קמ"ר בלבד ולאחר מכן גודלה על שטח של 70-80 קמ"ר[3].


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 ליבנה, מ', (1996). גן רחל – מדריך לצמחי המקרא וארץ ישראל. דפוס "תרבות מולכו" בע"מ.
  2. ^ יעל קחל, יצוא בטטות מישראל
  3. ^ שטחי גידול חקלאיים, שנתון סטטיסטי לישראל 2009