התנהגות אנטי-חברתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מחקרים מציעים כי בריונות בגיל ההתבגרות עשויה להוות גורם סיכון להתנהגות אנטי-חברתית מתמשכת בבגרות.[1][2]

התנהגות אנטי-חברתית היא פעולה הפוגעת או שלא מתחשבת ברווחתם של אחרים.[3] התנהגות אנטי-חברתית מסווגת באופן מעט שונה על ידי פסיכולוגים וקרימינולוגים, אך המשותף הוא ההנחה הבסיסית כי התנהגות אנטי-חברתית היא התנהגות הנוגדת את נורמות ההתנהגות המקובלות בציבור, או מפרות את ביטחונם האישי של אחרים.[3] להתנהגות אנטי-חברתית יכולים להיות ביטויים שונים, שכוללים, אך לא מוגבלים לתוקפנות מכוונת, כמו גם לתוקפנות תגובתית, ועוינות גלויה או סמויה.[3] ההתנהגות בדרך כלל מתעצבת ונלמדת באמצעות אינטראקציה חברתית של היחיד בתוך המשפחה, הקהילה או המסגרת הלימודית. למידה זו כוללת רכישת מיומנויות פשיעה, הכרת המניעים והרצונות הגורמים לפשיעה וכן את הטיעונים וההסברים ההגיוניים להצדקת פעולות אלה. ההתנהגות משפיעה על המזג של הילד, יכולותיו הקוגניטיביות, על המעורבות החברתית של ילדים עם בני גילם, למעורבות עם דמויות שליליות, ופוגעת ביכולת לפתור בעיות.[3]

כאשר ההתנהגות היא עקבית, מתמשכת, לא מסתגלת, וגורמת לליקוי תפקודי משמעותי היא עשויה להיות מאובחנת כהפרעת אישיות אנטיסוציאלית או פסיכופתיה, אך התנהגות אנטי-חברתית אינה מוגבלת להקשרים אלה בלבד. ההתנהגות גם נקשרת להפרעות נפשיות, התנהגותיות והתפתחויות אחרות כגון היפראקטיביות, דיכאון, לקויות למידה, אימפולסיביות, ושימוש לרעה בסמים.[3]

טיפולוגיות ומסלולי התפתחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאוריות סטטיות גורסות כי התנהגות אנטי-חברתית ניתנת להסבר באמצעות חלוקת העבריינים למספר קבוצות מובחנות בעלות עקומות גיל-פשיעה שונות. התיאוריה הדיכוטומית (Dual Taxonomy Theroy) המייצגת גישה זו, מבחינה בין שתי קבוצות של עבריינים: האחת, קבוצת עבריינים שעבריינותם מוגבלת לגיל ההתבגרות. בני נוער אלה מעורבים במספר רב של עבירות בתקופת התבגרותם. אולם, בשונה מהקבוצה השנייה, עם תום תקופת ההתבגרות, חלה ירידה תלולה בפעילותם הפלילית, כאשר סביבתם החברתית משתנה והם מתגייסים למשימות חברתיות כגון רכישת השכלה, פיתוח קריירה, הקמת משפחה, ביסוס הזהות וכן הלאה (adolescence-limited).[4] השנייה, קבוצת עבריינים שהתנהגותם היא ארוכת טווח, כלומר, עבריינים כרונים (life-course persistent). קבוצה זאת עוסקת בפעילות פלילית מגיל צעיר, נוטה לבצע עבירות חמורות יותר, בגילאים צעירים יותר ובשיעורים גבוהים יותר לאורך זמן. שורשי התנהגותם הפלילית נעוצה בשילוב של בעיות ומצוקות משפחתיות, לצד חסכים נוירו-פסיכולוגיים שהכשירו את הקרקע לסטייה כרונית במהלך חייהם.[5] לטענתה של טרי מופיט, 5% מהעבריינים בקבוצה זאת אחראים ליותר מ-50% מהעבירות המוכרות לציבור.[4] תיאוריה זו היא אחת השיטות המבוססות ביותר לאפיון ההטרוגניות בהתנהגות אנטי-חברתית וניתן ליישם אותה גם על נשים.[6]

מנגד, תיאוריות דינמיות טוענות כי לא קיימות קבוצות כה מובחנות של עבריינים ומבססות את הסברן להתפרצות ההתנהגות על מרכיבים דינאמיים – התפתחותיים (למשל, נשירה מבית הספר כגורם העלול להאיץ התפתחות התנהגות אנטי-חברתית). על פי תיאוריות אלה, אירועים שונים המתרחשים בחייו של אדם יכולים להשפיע על התנהגותו, לרבות התנהגותו הפלילית.[7]

גורמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריית הפיקוח והבקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת התאוריות המרכזיות להסבר התנהגות אנטי-חברתית בקרב בני נוער היא התיאוריה של "הפיקוח והבקרה" שפותחה על ידי טראויס הירשי בשנת 1969.[8] לפי תיאוריה זו, ככל שהיחיד מתנתק מקשריו עם מוסדות החברה, כך הפיקוח עליו יורד וגדלה ההסתברות שהיחיד יבצע התנהגות אנטי-חברתית. לפי הירשי, ישנם ארבעה מרכיבים לקשר בין היחיד לחברה. מרכיב של "קשר" (attachment). לבני נוער אנטי-חברתיים לעיתים חסרות דמויות משמעותיות להזדהות, חיבה וחיקוי. ככל שהאדם מפתח קשר חזק ואכפתי יותר עם אחרים בסביבתו, הוא ייטה לקונפורמיות, יקבל על עצמו נורמות חברתיות, ולא יפר אותן; ככל שתחושת השייכות גבוהה יותר, כך תגבר תחושת ההזדהות והמחויבות; ולהפך. המרכיב השני הוא "מחויבות". ברגע שאדם מרגיש שייך למקום, הוא מפתח מחויבות, וימנע מפגיעה במקום אליו הוא מרגיש מחויבות ואחריות. מרכיב נוסף בתיאוריה של הירשי עוסק ב"אמונה". ככל שהאמונה תהיה חזקה בבני האדם האחרים, או במטרות מסוימות, כך הסיכוי לסטייה חברתית ועבריינות יקטן. המרכיב הרביעי בתיאוריה של הירשי קרוי "מעורבות". מרגע שבני נוער עוסקים בפעילות נורמטיבית יש להם פחות זמן לעסוק בהתנהגות אנטי-חברתית, והם עושים שיקול רציונלי, לפיו אם הם יבצעו עבירה או סטייה חברתית, יהיה להם יותר מה להפסיד וכתוצאה מכך ידאגו יותר לעתידם.[8]

גנטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים מאירופה ערכו מחקר גנומי רחב היקף (Genome-wide association study) בניסיון להתחקות אחר הגנים הספציפיים האחראיים להתנהגות אנטי-חברתית.[9] במחקר נמצא כי לגנים בודדים אין תפקיד מרכזי בהתפתחותה של התנהגות אנטי-חברתית. לעומת זאת, ההשפעה המשולבת של כל הגנים והמוטציות, יכולה להסביר כ-5% מהשונות בהתנהגות אנטי-חברתית. עוד נמצא כי גנים המתואמים באופן חיובי עם הישגים לימודיים מתואמים באופן שלילי עם התנהגות אנטי-חברתית. ממצא זה חשוב מכיוון שהוא עשוי לספק תובנה לגבי מסלולי ההתפתחות העומדים בבסיס הקשר בין כישלון לימודי להתנהגות אנטי-חברתית.[9]

מחקר פופולרי במיוחד משנת 2002 דיווח שרמות נמוכות של גן ה-MAOA או היעדרו, בשילוב עם התעללות בילדות, מגדילות את הסיכוי שאדם יפתח התנהגות אנטי-חברתית. כלי תקשורת שונים העניקו לגן את הכינוי "גן הלוחם" והסיקו שהוא לבדו יכול להסביר התנהגות אנטי-חברתית אך לא כך הדבר. ילדים עם רמות נמוכות שלא חוו התעללות בילדות לא הפגינו התנהגות אנטי-חברתית בבגרותם וכך גם לא ילדים עם רמות גבוהות של הגן.[10]

גורמים סביבתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת ההסכמות המקובלות פה אחד בקרב חוקרים ואנשי מקצוע היא ההשפעה המכרעת שיש להורים על התפתחות ובריאות ילדיהם. זיגמונד פרויד היה הראשון שקבע כי הורים הם דמויות משמעותיות עבור ילדיהם. גם תאורטיקנים מאוחרים יותר, דוגמת הארי סטאק סאליבן, אריק אריקסון, אנה פרויד וג'ון בולבי, טענו כי לקשר בין-אישי חיובי בין הילד להוריו השפעה מכרעת על התפתחות הילד בתחומי חייו השונים ולאורך תקופות התפתחות שונות. במספר מטא-אנליזות וסקירות שיטתיות של מחקרים בהן נבחנה מעורבות הורית בתוכניות מניעה להתנהגות אנטי חברתית של מתבגרים, נמצא כי למעורבות הורית יש תפקיד משמעותי במניעת התנהגויות סיכון וביצירת שינוי חיובי בהתנהגותם של ילדיהם במהלך תקופת ההתבגרות.[11][12][13] מחקרים מצאו כי תמיכה הורית, קרי מערכת יחסים חמה ותומכת בין ילדים ומתבגרים לבין הוריהם, נקשרת לתוצאות התפתחויות חיוביות בקרב ילדים, כגון העלאת הסבירות להתנהגות פרו-חברתית, וצמצום הסבירות להתנהגות בריונית.[14][15]

נתונים מסקירה אפידמיולוגית נרחבת מצביעים על כך שעדות של ילדים לאלימות במשפחה מגבירה את הסיכון שלהם לביצוע אלימות כלפי בני זוג אינטימיים עתידיים.[16] גורמי סיכון נוספים שנקשרים להתפתחותה של התנהגות אנטי-חברתית הן שימוש בסמים או אלכוהוליזם של אחד ההורים, ענישה גופנית, פסיכופתולוגיה של אחד מההורים,[17] מצוקה כלכלית במשפחה, ומעמד חברתי-כלכלי נמוך.[18]

גורמי סיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית האנשים אינם אדישים לעולם החברתי שבו הם חיים ומפגש עם סביבתם הם מגיבים בצורות שונות, מבטאים אמונות, רגשות חיוביים ושליליים וכן דרכי התמודדות ייחודיות. תגובות אלו מבטאות עמדות, אשר נמצאות על רצף מתמשך של רגשות, אמונות, מחשבות, התנהגויות וכוונות התנהגותיות כלפי רעיון, כלפי עצמי או כלפי קבוצות אנשים. עמדות ותפיסות אנט-חברתיות יכולות לבוא לידי ביטוי באופן ישיר: באמצעות מילים מפורשות, או התנהגות מוחצנת: נסיעה באור אדום, אי תשלום קנסות, התחמקות מתשלום מיסים, קבלת קצבאות ללא הצדקה וכו'. ביטוי באופנים עקיפים יהיה על ידי התנהגות המשקפת, גם באופן מוסווה, מתן לגיטימציה להתנהגות שפוגעת בזכויות האחר, או בסדרי החברה. ביטויים, לדוגמה של תחושת ניכור ותובעות כלפי הממסד או החברה: "מגיע לי!"; "כל הרופאים / השופטים / עורכי הדין משתמשים בסמים / עושים מעשים מגונים / גונבים / מושחתים, אפילו נשיא המדינה וראש הממשלה.... אז מה רוצים מאדם קטן כמוני?"; "מה בסך הכל עשיתי? לא רצחתי, לא מכרתי סמים לילדים קטנים".

ככל שתהליך החשיפה לעמדות אלה מוקדם, אינטנסיבי יותר ומתגמל יותר, גדל הסיכון להיעדר הכרה בחשיבותו של החוק, החצנה של התנהגויות אנטי-חברתיות ותחושות ניכור וזעם כלפי החברה. במצב בו החברה על כלל חוקיה נתפסת על ידי הפרט כאדישה ומתנכרת לגורלו, הוא יחוש כלפיה ניכור או ניכור ועוינות - גם יחד. מאז 1950 עמדות אנטי-חברתיות נכללות בהסברים ותאוריות שונות על התנהגות עבריינית ואנטי-חברתית. מחקר מטה-אנליזה שעקב אחר 131 מחקרים מצא כי עמדות אנטי-חברתיות הן אחד המנבאים הגדולים ביותר להתנהגות פלילית.[19]

מיקוד שליטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסיכולוגיה, מיקוד שליטה היא הרגשת השליטה שיש או אין לאדם על המאורעות שבחייו, ואמונתו באשר למה גורם לדברים טובים או רעים בחייו (באופן כללי, או בתחום מסוים, כגון בריאות או הצלחה בלימודים). מקור השליטה יכול להיות פנימי (כלומר, האדם מאמין כי הוא שולט בעצמו ובחייו) או חיצוני (האדם מאמין כי חייו והחלטותיו נשלטים בידי סביבתו, בידי כוח עליון או בידי אנשים אחרים).

אנשים בעלי מוקד שליטה פנימי יחוו את הצלחותיהם או הכישלונות שלהם, כתוצאה של התנהגותם. אנשים אלה מאופייני בהתנהגות מסתגלת ואקטיבית, נוטים לקחת אחריות ולפעול בצורה אפקטיבית. אנשים בעלי מוקד שליטה חיצוני, אינם לוקחים אחריות על התנהגותם ונוטים להגיב בדרך של המנעות ממצבי דחק תוך ייחוס התוצאות לגורמים חיצוניים. התנהגות אנטי-חברתית היא ביטוי התנהגותי למוקד שליטה חיצוני, להשלכה על גורמים שמחוץ לעצמי תוך קושי לפעול בצורה מסתגלת ואחראית.

מחקרים שבחנו את הקשר בין מיקוד שליטה למשתנים הקשורים לעבירות, כולל מתאמים בין מעורבות ושינוי בטיפול ורצידיביזם מצאו כי אנשים שפגעו נוטים לדווח יותר על מיקוד שליטה חיצוני מאשר אנשים שאינם פוגעים. ממצא זה שוכפל לאורך השנים על פני מדגמים רבים של מבוגרים ומתבגרים כאחד, ומגוון התנהגויות כולל עבירות מין, נהיגה בשכרות, וגנבה מחנויות (Shoplifting).[20]

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודל החשיבה והשיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודל החשיבה והשיקום (Reasoning & Rehabilitation) שפותח בשנת 1985 הוא אחד המודלים המקובלים ביותר בתחום הטיפול בעוברי חוק, והוא כולל מגוון רחב של טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות שנמצאו אפקטיביות בהפחתת הסיכוי לרצידיביזם.[21]

מחקרי הערכה שבחנו מודל זה במהלך השנים, הן בקרב מבוגרים והן בקרב בני נוער, מעידים על האפקטיביות שלו. למשל, המודל נמצא אפקטיבי בשינוי משתנים פסיכולוגיים המנבאים באופן חיובי ביצוע עבירה, כגון כישורים חברתיים, פתרון בעיות, עיוותי חשיבה, עמדות ואמונות אנטי-חברתיות, אימפולסיביות ויכולת לגלות אמפתיה כלפי הקורבן. גרסאות של מודל זה יושמו במדינות שונות, בהתאמה למאפייני המטופלים וצרכיהם, לסוגי העבירות שביצעו ולצורכי הטיפולים שנקבעו להם.[22][23] מן הספרות עולה כי תוכנית טיפול שאינה מותאמת תעלה את הסיכון להישנות העבירה.

מחקרים רבים מצביעים על תרומתו של המודל הטיפולי להפחתת התנהגות אלימה והישנות של עבירות אלימות, לשיפור יכולת השליטה העצמית של נערים ומבוגרים, ולהפחתת התנהגויות אנטי-חברתיות בשיעור של 13-33 אחוזים.[24] זה הוא אחד המודלים המיושמים ביותר והוא גם נמצא יעיל בקרב הסובלים מהפרעות נפשיות והפרעות אישיות.[25][26] אחוזי הנשירה הגבוהים ביותר נמצאו בקרב עבריינים עם ציונים גבוהים ברשימת הפסיכופתיה המעודכנת (PCL:SV > 16), ובקרב עבריינים מהם נשקפת רמת מסוכנות גבוהה בכלים נוספים המאבחנים מסוכנות (דוגמת HCR-20).[27]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דאגלס סטאר, ‏אחים לפשע, באתר "אלכסון"

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Doris Bender, Friedrich Lösel, Bullying at school as a predictor of delinquency, violence and other anti-social behaviour in adulthood, Criminal Behaviour and Mental Health 21, 2011-04, עמ' 99–106 doi: 10.1002/cbm.799
  2. ^ Jennifer Renda, Suzanne Vassallo, Ben Edwards, Bullying in early adolescence and its association with anti-social behaviour, criminality and violence 6 and 10 years later, Criminal Behaviour and Mental Health 21, 2011-04, עמ' 117–127 doi: 10.1002/cbm.805
  3. ^ 1 2 3 4 5 Genetics and behaviour (עמ' Chapter 9), The Nuffield Council on Bioethics (באנגלית)
  4. ^ 1 2 Terrie E. Moffitt, Adolescence-limited and life-course-persistent antisocial behavior: A developmental taxonomy., Psychological Review 100, 1993, עמ' 674–701 doi: 10.1037/0033-295X.100.4.674
  5. ^ Adrian Raine, Terrie E. Moffitt, Avshalom Caspi, Rolf Loeber, Neurocognitive impairments in boys on the life-course persistent antisocial path, Journal of Abnormal Psychology 114, 2005-02, עמ' 38–49 doi: 10.1037/0021-843X.114.1.38
  6. ^ T. E. Moffitt, A. Caspi, Childhood predictors differentiate life-course persistent and adolescence-limited antisocial pathways among males and females, Development and Psychopathology 13, 2001, עמ' 355–375 doi: 10.1017/s0954579401002097
  7. ^ Robert J. Sampson, John H. Laub, LIFE-COURSE DESISTERS? TRAJECTORIES OF CRIME AMONG DELINQUENT BOYS FOLLOWED TO AGE 70*, Criminology 41, 2003-08, עמ' 555–592 doi: 10.1111/j.1745-9125.2003.tb00997.x
  8. ^ 1 2 Michelle Crawford, Social Control Theory, 2014 doi: 10.13140/RG.2.1.2360.7847
  9. ^ 1 2 Jorim J. Tielbeek, Ada Johansson, Tinca J. C. Polderman, Marja-Riitta Rautiainen, Genome-Wide Association Studies of a Broad Spectrum of Antisocial Behavior, JAMA Psychiatry 74, 2017-12-01, עמ' 1242 doi: 10.1001/jamapsychiatry.2017.3069
  10. ^ Caspi A, McClay J, Moffitt Te, Mill J, Martin J, Role of genotype in the cycle of violence in maltreated children, Science (New York, N.Y.), ‏2002-08-02 (באנגלית)
  11. ^ Sandra Kuntsche, Emmanuel Kuntsche, Parent-based interventions for preventing or reducing adolescent substance use — A systematic literature review, Clinical Psychology Review 45, 2016-04, עמ' 89–101 doi: 10.1016/j.cpr.2016.02.004
  12. ^ Evelien Vermeulen-Smit, J. E. E. Verdurmen, R. C. M. E. Engels, The Effectiveness of Family Interventions in Preventing Adolescent Illicit Drug Use: A Systematic Review and Meta-analysis of Randomized Controlled Trials, Clinical Child and Family Psychology Review 18, 2015-09, עמ' 218–239 doi: 10.1007/s10567-015-0185-7
  13. ^ Alex R. Piquero, Wesley G. Jennings, Brie Diamond, David P. Farrington, A meta-analysis update on the effects of early family/parent training programs on antisocial behavior and delinquency, Journal of Experimental Criminology 12, 2016-06, עמ' 229–248 doi: 10.1007/s11292-016-9256-0
  14. ^ Shira Benhorin, Susan D. McMahon, Exposure to violence and aggression: protective roles of social support among urban African American youth, Journal of Community Psychology 36, 2008-08, עמ' 723–743 doi: 10.1002/jcop.20252
  15. ^ Jing Wang, Ronald J. Iannotti, Tonja R. Nansel, School Bullying Among Adolescents in the United States: Physical, Verbal, Relational, and Cyber, Journal of Adolescent Health 45, 2009-10, עמ' 368–375 doi: 10.1016/j.jadohealth.2009.03.021
  16. ^ Andrea L. Roberts, Stephen E. Gilman, Garrett Fitzmaurice, Michele R. Decker, Witness of Intimate Partner Violence in Childhood and Perpetration of Intimate Partner Violence in Adulthood:, Epidemiology 21, 2010-11, עמ' 809–818 doi: 10.1097/EDE.0b013e3181f39f03
  17. ^ Arin M. Connell, Sherryl H. Goodman, The association between psychopathology in fathers versus mothers and children's internalizing and externalizing behavior problems: A meta-analysis., Psychological Bulletin 128, 2002, עמ' 746–773 doi: 10.1037/0033-2909.128.5.746
  18. ^ Patrycja J. Piotrowska, Christopher B. Stride, Simone E. Croft, Richard Rowe, Socioeconomic status and antisocial behaviour among children and adolescents: A systematic review and meta-analysis, Clinical Psychology Review 35, 2015-02, עמ' 47–55 doi: 10.1016/j.cpr.2014.11.003
  19. ^ Meta-Analysis of the Predictors of Adult Offender Recidivism: What Works! | Office of Justice Programs, www.ojp.gov
  20. ^ Nichola Tyler, Roxanne Heffernan, Clare-Ann Fortune, Reorienting Locus of Control in Individuals Who Have Offended Through Strengths-Based Interventions: Personal Agency and the Good Lives Model, Frontiers in Psychology 11, 2020 doi: 10.3389/fpsyg.2020.553240
  21. ^ Robert R. Ross, Elizabeth A. Fabiano, Crystal D. Ewles, Reasoning and Rehabilitation, International Journal of Offender Therapy and Comparative Criminology 32, 1988-04-01, עמ' 29–35 doi: 10.1177/0306624X8803200104
  22. ^ Clive R. Hollin, Emma J. Palmer, Cognitive skills programmes for offenders, Psychology, Crime & Law 15, 2009-02-XX, עמ' 147–164 doi: 10.1080/10683160802190871
  23. ^ James McGuire, Charlotte A. L. Bilby, Ruth M. Hatcher, Clive R. Hollin, Evaluation of structured cognitive–behavioural treatment programmes in reducing criminal recidivism, Journal of Experimental Criminology 4, 2008-03-01, עמ' 21–40 doi: 10.1007/s11292-007-9047-8
  24. ^ L. S. Joy Tong, David P. Farrington, How effective is the “Reasoning and Rehabilitation” programme in reducing reoffending? A meta-analysis of evaluations in four countries, Psychology, Crime & Law 12, 2006-01-01, עמ' 3–24 doi: 10.1080/10683160512331316253
  25. ^ José B. Ashford, Kai W. Wong, Katherine O. Sternbach, Generic Correctional Programming for Mentally Ill Offenders: A Pilot Study, Criminal Justice and Behavior 35, 2008-04-01, עמ' 457–473 doi: 10.1177/0093854807313356
  26. ^ Susan Young, Kay Chick, Gisli Gudjonsson, A preliminary evaluation of reasoning and rehabilitation 2 in mentally disordered offenders (R&R2M) across two secure forensic settings in the United Kingdom, The Journal of Forensic Psychiatry & Psychology 21, 2010-06-01, עמ' 336–349 doi: 10.1080/14789940903513203
  27. ^ Alexis E. Cullen, Catherine Soria, Amory Y. Clarke, Kimberlie Dean, Factors Predicting Dropout From the Reasoning and Rehabilitation Program With Mentally Disordered Offenders, Criminal Justice and Behavior 38, 2011-03-01, עמ' 217–230 doi: 10.1177/0093854810393659