התנהגות אנטי-חברתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מחקרים מציעים כי בריונות בגיל ההתבגרות עשויה להוות גורם סיכון להתנהגות אנטי-חברתית מתמשכת בבגרות.[1][2]

התנהגות אנטי-חברתית היא פעולה הפוגעת או שלא מתחשבת ברווחתם של אחרים.[3] התנהגות אנטי-חברתית מסווגת באופן מעט שונה על ידי פסיכולוגים וקרימינולוגים, אך המשותף הוא ההנחה הבסיסית כי התנהגות אנטי-חברתית היא התנהגות הנוגדת את נורמות ההתנהגות המקובלות בציבור, או מפרות את ביטחונם האישי של אחרים.[3] להתנהגות אנטי-חברתית יכולים להיות ביטויים שונים, שכוללים, אך לא מוגבלים לתוקפנות מכוונת, כמו גם לתוקפנות תגובתית, ועוינות גלויה או סמויה.[3] ההתנהגות בדרך כלל מתעצבת ונלמדת באמצעות אינטראקציה חברתית של היחיד בתוך המשפחה, הקהילה או המסגרת הלימודית. היא משפיעה על המזג של האדם, יכולותיו הקוגניטיביות, על המעורבות החברתית של ילדים עם בני גילם, למעורבות עם דמויות שליליות, ופוגעת ביכולת לפתור בעיות.[3]

כאשר ההתנהגות היא עקבית, מתמשכת, לא מסתגלת, וגורמת לליקוי תפקודי משמעותי היא עשויה להיות מאובחנת כהפרעת אישיות אנטיסוציאלית או פסיכופתיה, אך התנהגות אנטי-חברתית אינה מוגבלת להקשרים אלה בלבד. ההתנהגות גם נקשרת להפרעות נפשיות, התנהגותיות והתפתחויות אחרות כגון היפראקטיביות, דיכאון, לקויות למידה, אימפולסיביות, ושימוש לרעה בסמים.[3]

טיפולוגיות ומסלולי התפתחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאוריות סטטיות גורסות כי התנהגות אנטי-חברתית ניתנת להסבר באמצעות חלוקת העבריינים למספר קבוצות מובחנות בעלות עקומות גיל-פשיעה שונות. התיאוריה הדיכוטומית (Dual Taxonomy Theroy) המייצגת גישה זו, מבחינה בין שתי קבוצות של עבריינים: האחת, קבוצת עבריינים שעבריינותם מוגבלת לגיל ההתבגרות. בני נוער אלה מעורבים במספר רב של עבירות בתקופת התבגרותם. אולם, בשונה מהקבוצה השנייה, עם תום תקופת ההתבגרות, חלה ירידה תלולה בפעילותם הפלילית, כאשר סביבתם החברתית משתנה והם מתגייסים למשימות חברתיות כגון רכישת השכלה, פיתוח קריירה, הקמת משפחה, ביסוס הזהות וכן הלאה (adolescence-limited).[4] השנייה, קבוצת עבריינים שהתנהגותם היא ארוכת טווח, כלומר, עבריינים כרונים (life-course persistent). קבוצה זאת עוסקת בפעילות פלילית מגיל צעיר, נוטה לבצע עבירות חמורות יותר, בגילאים צעירים יותר ובשיעורים גבוהים יותר לאורך זמן. שורשי התנהגותם הפלילית נעוצה בשילוב של בעיות ומצוקות משפחתיות, לצד חסכים נוירו-פסיכולוגיים שהכשירו את הקרקע לסטייה כרונית במהלך חייהם.[5] לטענתה של טרי מופיט, 5% מהעבריינים בקבוצה זאת אחראים ליותר מ-50% מהעבירות המוכרות לציבור.[4] תיאוריה זו היא אחת השיטות המבוססות ביותר לאפיון ההטרוגניות בהתנהגות אנטי-חברתית וניתן ליישם אותה גם על נשים.[6]

מנגד, תיאוריות דינמיות טוענות כי לא קיימות קבוצות כה מובחנות של עבריינים ומבססות את הסברן להתפרצות ההתנהגות על מרכיבים דינאמיים – התפתחותיים (למשל, נשירה מבית הספר כגורם העלול להאיץ התפתחות התנהגות אנטי-חברתית). על פי תיאוריות אלה, אירועים שונים המתרחשים בחייו של אדם יכולים להשפיע על התנהגותו, לרבות התנהגותו הפלילית.[7]

גורמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריית הפיקוח והבקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת התאוריות המרכזיות להסבר התנהגות אנטי-חברתית בקרב בני נוער היא התיאוריה של "הפיקוח והבקרה" שפותחה על ידי טראויס הירשי בשנת 1969.[8] לפי תיאוריה זו, ככל שהיחיד מתנתק מקשריו עם מוסדות החברה, כך הפיקוח עליו יורד וגדלה ההסתברות שהיחיד יבצע התנהגות אנטי-חברתית. לפי הירשי, ישנם ארבעה מרכיבים לקשר בין היחיד לחברה. מרכיב של "קשר" (attachment). לבני נוער אנטי-חברתיים לעיתים חסרות דמויות משמעותיות להזדהות, חיבה וחיקוי. ככל שהאדם מפתח קשר חזק ואכפתי יותר עם אחרים בסביבתו, הוא ייטה לקונפורמיות, יקבל על עצמו נורמות חברתיות, ולא יפר אותן; ככל שתחושת השייכות גבוהה יותר, כך תגבר תחושת ההזדהות והמחויבות; ולהפך. המרכיב השני הוא "מחויבות". ברגע שאדם מרגיש שייך למקום, הוא מפתח מחויבות, וימנע מפגיעה במקום אליו הוא מרגיש מחויבות ואחריות. מרכיב נוסף בתיאוריה של הירשי עוסק ב"אמונה". ככל שהאמונה תהיה חזקה בבני האדם האחרים, או במטרות מסוימות, כך הסיכוי לסטייה חברתית ועבריינות יקטן. המרכיב הרביעי בתיאוריה של הירשי קרוי "מעורבות". מרגע שבני נוער עוסקים בפעילות נורמטיבית יש להם פחות זמן לעסוק בהתנהגות אנטי-חברתית, והם עושים שיקול רציונלי, לפיו אם הם יבצעו עבירה או סטייה חברתית, יהיה להם יותר מה להפסיד וכתוצאה מכך ידאגו יותר לעתידם.[8]

גנטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים מאירופה ערכו מחקר גנומי רחב היקף (Genome-wide association study) בניסיון להתחקות אחר הגנים הספציפיים האחראיים להתנהגות אנטי-חברתית.[9] במחקר נמצא כי לגנים בודדים אין תפקיד מרכזי בהתפתחותה של התנהגות אנטי-חברתית. לעומת זאת, ההשפעה המשולבת של כל הגנים והמוטציות, יכולה להסביר כ-5% מהשונות בהתנהגות אנטי-חברתית. עוד נמצא כי גנים המתואמים באופן חיובי עם הישגים לימודיים מתואמים באופן שלילי עם התנהגות אנטי-חברתית. ממצא זה חשוב מכיוון שהוא עשוי לספק תובנה לגבי מסלולי ההתפתחות העומדים בבסיס הקשר בין כישלון לימודי להתנהגות אנטי-חברתית.[9]

מחקר פופולרי במיוחד משנת 2002 דיווח שרמות נמוכות של גן ה-MAOA או היעדרו, בשילוב עם התעללות בילדות, מגדילות את הסיכוי שאדם יפתח התנהגות אנטי-חברתית. כלי תקשורת שונים העניקו לגן את הכינוי "גן הלוחם" והסיקו שהוא לבדו יכול להסביר התנהגות אנטי-חברתית אך לא כך הדבר. ילדים עם רמות נמוכות שלא חוו התעללות בילדות לא הפגינו התנהגות אנטי-חברתית בבגרותם וכך גם לא ילדים עם רמות גבוהות של הגן.[10]

גורמים סביבתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת ההסכמות המקובלות פה אחד בקרב חוקרים ואנשי מקצוע היא ההשפעה המכרעת שיש להורים על התפתחות ובריאות ילדיהם. זיגמונד פרויד היה הראשון שקבע כי הורים הם דמויות משמעותיות עבור ילדיהם. גם תאורטיקינם מאוחרים יותר, דוגמת הארי סטאק סאליבן, אריק אריקסון, אנה פרויד וג'ון בולבי, טענו כי לקשר בין-אישי חיובי בין הילד להוריו השפעה מכרעת על התפתחות הילד בתחומי חייו השונים ולאורך תקופות התפתחות שונות. במספר מטא-אנליזות וסקירות שיטתיות של מחקרים בהן נבחנה מעורבות הורית בתוכניות מניעה להתנהגות אנטי חברתית של מתבגרים, נמצא כי למעורבות הורית יש תפקיד משמעותי במניעת התנהגויות סיכון וביצירת שינוי חיובי בהתנהגותם של ילדיהם במהלך תקופת ההתבגרות.[11][12][13] מחקרים מצאו כי תמיכה הורית, קרי מערכת יחסים חמה ותומכת בין ילדים ומתבגרים לבין הוריהם, נקשרת לתוצאות התפתחויות חיוביות בקרב ילדים, כגון העלאת הסבירות להתנהגות פרו-חברתית, וצמצום הסבירות להתנהגות בריונית.[14][15]

נתונים מסקירה אפידמיולוגית נרחבת מצביעים על כך שעדות של ילדים לאלימות במשפחה מגבירה את הסיכון שלהם לביצוע אלימות כלפי בני זוג אינטימיים עתידיים.[16] גורמי סיכון נוספים שנקשרים להתפתחותה של התנהגות אנטי-חברתית הן שימוש בסמים או אלכוהוליזם של אחד ההורים, ענישה גופנית, פסיכופתולוגיה של אחד מההורים,[17] מצוקה כלכלית במשפחה, ומעמד חברתי-כלכלי נמוך.[18]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דאגלס סטאר, ‏אחים לפשע, באתר "אלכסון"

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Doris Bender, Friedrich Lösel, Bullying at school as a predictor of delinquency, violence and other anti-social behaviour in adulthood, Criminal Behaviour and Mental Health 21, 2011-04, עמ' 99–106 doi: 10.1002/cbm.799
  2. ^ Jennifer Renda, Suzanne Vassallo, Ben Edwards, Bullying in early adolescence and its association with anti-social behaviour, criminality and violence 6 and 10 years later, Criminal Behaviour and Mental Health 21, 2011-04, עמ' 117–127 doi: 10.1002/cbm.805
  3. ^ 1 2 3 4 5 Genetics and behaviour (עמ' Chapter 9), The Nuffield Council on Bioethics (באנגלית)
  4. ^ 1 2 Terrie E. Moffitt, Adolescence-limited and life-course-persistent antisocial behavior: A developmental taxonomy., Psychological Review 100, 1993, עמ' 674–701 doi: 10.1037/0033-295X.100.4.674
  5. ^ Adrian Raine, Terrie E. Moffitt, Avshalom Caspi, Rolf Loeber, Neurocognitive impairments in boys on the life-course persistent antisocial path, Journal of Abnormal Psychology 114, 2005-02, עמ' 38–49 doi: 10.1037/0021-843X.114.1.38
  6. ^ T. E. Moffitt, A. Caspi, Childhood predictors differentiate life-course persistent and adolescence-limited antisocial pathways among males and females, Development and Psychopathology 13, 2001, עמ' 355–375 doi: 10.1017/s0954579401002097
  7. ^ Robert J. Sampson, John H. Laub, LIFE-COURSE DESISTERS? TRAJECTORIES OF CRIME AMONG DELINQUENT BOYS FOLLOWED TO AGE 70*, Criminology 41, 2003-08, עמ' 555–592 doi: 10.1111/j.1745-9125.2003.tb00997.x
  8. ^ 1 2 Michelle Crawford, Social Control Theory, 2014 doi: 10.13140/RG.2.1.2360.7847
  9. ^ 1 2 Jorim J. Tielbeek, Ada Johansson, Tinca J. C. Polderman, Marja-Riitta Rautiainen, Genome-Wide Association Studies of a Broad Spectrum of Antisocial Behavior, JAMA Psychiatry 74, 2017-12-01, עמ' 1242 doi: 10.1001/jamapsychiatry.2017.3069
  10. ^ Caspi A, McClay J, Moffitt Te, Mill J, Martin J, Role of genotype in the cycle of violence in maltreated children, Science (New York, N.Y.), ‏2002-08-02 (באנגלית)
  11. ^ Sandra Kuntsche, Emmanuel Kuntsche, Parent-based interventions for preventing or reducing adolescent substance use — A systematic literature review, Clinical Psychology Review 45, 2016-04, עמ' 89–101 doi: 10.1016/j.cpr.2016.02.004
  12. ^ Evelien Vermeulen-Smit, J. E. E. Verdurmen, R. C. M. E. Engels, The Effectiveness of Family Interventions in Preventing Adolescent Illicit Drug Use: A Systematic Review and Meta-analysis of Randomized Controlled Trials, Clinical Child and Family Psychology Review 18, 2015-09, עמ' 218–239 doi: 10.1007/s10567-015-0185-7
  13. ^ Alex R. Piquero, Wesley G. Jennings, Brie Diamond, David P. Farrington, A meta-analysis update on the effects of early family/parent training programs on antisocial behavior and delinquency, Journal of Experimental Criminology 12, 2016-06, עמ' 229–248 doi: 10.1007/s11292-016-9256-0
  14. ^ Shira Benhorin, Susan D. McMahon, Exposure to violence and aggression: protective roles of social support among urban African American youth, Journal of Community Psychology 36, 2008-08, עמ' 723–743 doi: 10.1002/jcop.20252
  15. ^ Jing Wang, Ronald J. Iannotti, Tonja R. Nansel, School Bullying Among Adolescents in the United States: Physical, Verbal, Relational, and Cyber, Journal of Adolescent Health 45, 2009-10, עמ' 368–375 doi: 10.1016/j.jadohealth.2009.03.021
  16. ^ Andrea L. Roberts, Stephen E. Gilman, Garrett Fitzmaurice, Michele R. Decker, Witness of Intimate Partner Violence in Childhood and Perpetration of Intimate Partner Violence in Adulthood:, Epidemiology 21, 2010-11, עמ' 809–818 doi: 10.1097/EDE.0b013e3181f39f03
  17. ^ Arin M. Connell, Sherryl H. Goodman, The association between psychopathology in fathers versus mothers and children's internalizing and externalizing behavior problems: A meta-analysis., Psychological Bulletin 128, 2002, עמ' 746–773 doi: 10.1037/0033-2909.128.5.746
  18. ^ Patrycja J. Piotrowska, Christopher B. Stride, Simone E. Croft, Richard Rowe, Socioeconomic status and antisocial behaviour among children and adolescents: A systematic review and meta-analysis, Clinical Psychology Review 35, 2015-02, עמ' 47–55 doi: 10.1016/j.cpr.2014.11.003