לדלג לתוכן

פליטווד מק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף Fleetwood Mac)
פליטווד מק
Fleetwood Mac
חברי הלהקה בסיינט פול, מינסוטה, ארצות הברית, 3 במרץ 2009
חברי הלהקה בסיינט פול, מינסוטה, ארצות הברית, 3 במרץ 2009
מקום הקמה לונדון עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות לונדון, אנגליה
תקופת הפעילות 1967–1995, 1997–2022
סוגה רוק
בלוז רוק
פופ רוק
רוק רך
חברת תקליטים סאנקטוארי רקורדס גרופ, CBS רקורדס, רפרייז רקורדס, וורנר רקורדס, אפיק רקורדס, סייר רקורדס, קולומביה רקורדס, בלו הורייזן עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
www.fleetwoodmac.com
פרופיל ב-IMDb
חברים
מיק פליטווד
ג'ון מקווי
סטיבי ניקס
ניל פין
מייק קמפבל
חברים לשעבר
כריסטין מקווי
לינדזי בקינגהאם
פיטר גרין
ג'רמי ספנסר
בוב ברונינג
דני קירוואן
בוב ולץ'
בוב וסטון
דייב ווקר
בילי ברנט
ריק ויטו
דייב מייסון
בקה בראמלט
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פליטווד מק (באנגלית: Fleetwood Mac) היא להקת רוק אנגלית-אמריקאית, אשר נוסדה בלונדון בשנת 1967 על ידי הגיטריסט והזמן פיטר גרין.[1]

הלהקה עברה גלגולים רבים במהלך תקופת פעילותה, עם תחלופה רבה של חברי להקה ושינויים משמעותיים בסגנונה המוזיקלי - מבלוז רוק שורשי בשנותיה הראשונות לפופ-רוק (לאחר עזיבת פיטר גרין את הלהקה, והצטרפותם של לינדזי בקינגהאם וסטיבי ניקס), סגנון שאפיין את התקופה המצליחה ביותר של הלהקה.

בשנת 1977 הוציאה הלהקה את אלבומה המצליח ביותר Rumours, אשר נמכר בלמעלה מארבעים מיליון עותקים ברחבי העולם, מה שהופך אותו לאחד האלבומים הנמכרים ביותר בכל הזמנים. האלבום נשאר במקום הראשון בבילבורד 200 למשך 31 שבועות, הגיע לראשי המצעדים ברחבי העולם וזכה בפרס גראמי לאלבום השנה ב-1978.

המתופף מיק פליטווד והבסיסט ג'ון מקווי הם חברי הלהקה היחידים שנשארו לאורך כל הדרך. שותפיהם להרכב הקלאסי של הלהקה, שפעל משנות השבעים של המאה העשרים ועד העשור השני של המאה העשרים ואחת, היו כריסטין מקווי (קלידים), לינדזי בקינגהאם (גיטרות) והזמרת סטיבי ניקס. לאור מותה של כריסטין מקווי ב-2022, ניקס הצהירה ב-2024 שהלהקה לא תמשיך בלעדיה.

הלהקה נחשבת לאחת מלהקות הפופ-רוק המפורסמות והמצליחות בהיסטוריה של המוזיקה; היא מכרה 120 מיליון תקליטים ברחבי העולם, מה שהופך אותם לאחת הלהקות שיאניות המכירות. בשנת 1979 הם כובדו בכוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד. ב-1998 הם התקבלו להיכל התהילה של הרוק אנד רול [2] וקיבלו את פרסי המוזיקה הבריטית על תרומה יוצאת מן הכלל למוזיקה. [3] ב-2018 הם קיבלו את אות האיש של השנה של מיוזיקרז מטעם אקדמיית ההקלטות על ההישגים האומנותיים שלהם ועל פעילותם הנדבנית.

תולדות הלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמה ושנותיה הראשונות (1967–1970)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלהקה הוקמה ביולי 1967 בלונדון על ידי הגיטריסט פיטר גרין, הגיטריסט ג'רמי ספנסר, הבסיסט בוב ברונינג והמתופף מיק פליטווד, כאשר בראנינג התקבל ללהקה "על תנאי" – עד שג'ון מקווי יסכים להצטרף. הלהקה הופיע לראשונה ב-13 באוגוסט 1967 במה שהיה גלגול מוקדם של פסטיבל רדינג. לאחר מספר שבועות מקווי הסכים להצטרף ללהקה כבסיסט קבוע ובראנינג הוחלף.[4][5] במהלך שנים אלו הלהקה הוציאה שלושה אלבומי אולפן, מספר אלבומי אוסף (קומפילציות) מספר סינגלים שזכו להצלחה. אל הלהקה הצטרף הגיטריסט דני קירוון – מהלך שהחל את המעבר של הלהקה אל סגנון הרוק. באפריל 1970, לאחר שהתמכר ל-LSD, עזב פיטר גרין את הלהקה.

מיק פליטווד, 18 במרץ 1970
פיטר גרין, 18 במרץ 1970.

תקופת מעבר (1970–1974)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספסנר, פליטווד, מקווי וקירוון, החברים הנותרים, החלו לעבוד על אלבום נוסף שיצא לאור ב-1970 וקיבל ביקורות חיוביות.[6] כריסטין פרפקט, שהתחתנה עם ג'ון מקווי ושינתה בהתאם את שם משפחתה, תרמה (ללא קרדיט) לאלבום זה, ולאחר יציאתו לאור הוזמנה להצטרף ללהקה.[7] במהלך סבב הופעות בארצות הברית ג'רמי ספנסר נעלם, ורק לאחר חיפושים אינטנסיביים התגלה שהוא הצטרף לכת דתית.[8] פיטר גרין וחבר נוסף שהביא הסכימו למלא את מקומו עד לסוף הסבב, ולאחר מכן החל חיפוש אחר גיטריסט קבוע.[9] לאחר מספר מבחנים הוחלט לקבל ללהקה את הגיטריסט בוב וולץ'.[10]

הלהקה הוציאה בשנתיים הבאות עוד שני אלבומים: Future Games ו-Bare Trees. בתקופה זו פיתח קירוון התמכרות לאכוהול ולבסוף פוטר מהלהקה לאחר שלא הסכים להופיע עימם.[11] קירוון הוחלף על ידי הגיטריסט בוב ווסטון, שפוטר לאחר צאת האלבום Penguin לאור.[12] הלהקה הוציאה את אלבומם השמיני, Mystery to Me, לאור ב-1973.

במהלך סיבוב הופעות בארצות הברית באותה שנה, נתגלה כי ווסטון קיים רומן עם אשתו של פליטווד, דבר שגרם לביטול המשך הסיבוב[10], ולבסוף גם להתפרקות הראשונה של הלהקה.[10]

מחלוקת על השם ו"פליטווד מק המזויפת" (1974)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי ההתפרקות הזמנית של הלהקה, מנהל הלהקה, קילפורד דייוויס, נותר עם התחייבויות להופעות אבל ללא להקה.[10] דייוויס, שדאג שהפרשה תהרוס את שמו הטוב, שלח ללהקה מכתב בו נזף בהם על כך ש"הוא לא השתעבד במשך שנים רק כדי שגחמותיהם של כמה מוזיקאים חסרי אחריות יורידו את עבודתו לטמיון".[13] דייוויס טען ששם הלהקה נמצא ברשותו ושהוא יכול להרכיב את הלהקה כרצונו, ולכן הוא גייס מספר מוזיקאים תחת השם "פליטווד מק החדשה".[14][13] הלהקה הופיעה מספר פעמים, עד שהתרמית נתגלתה והקהל לא הסכים להגיע להופעות. תביעה שהוגשה נגד דייוויס בהקשר של הזכויות לשם הלהקה יושבה מחוץ לבית המשפט.

חזרת הלהקה המקורית (1974)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגעים לחיבור הלהקה מחדש התקיימו בזמן שהלהקה המזויפת עדיין הופיעה. הלהקה המקורית הצליחה לחזור להקליט תחת שמם, והם עברו לנהל את עצמם – דבר שלא נעשה על ידי אף להקת רוק גדולה באותו הזמן.[15] בחודש ספטמבר חתמה הלהקה על חוזה הקלטה מחודש, והציאה את האלבום התשיעי שלה – Heroes Are Hard to Find, כאשר לראשונה יש בלהקה גיטריסט יחיד.

הצטרפותם של ניקס ובקינגהאם והצלחה בינלאומית (1975–1987)[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי הלהקה היו מותשים מהעבודה הקשה שהשקיעו בלהקה, ושלפי דעתם לא קיבלה הערכה מספקת – בעיקר בהתייחס להצלחה המועטה של האלבום התשיעי. בוב וולץ' שקל לעזוב את הלהקה בשלב זה.[16]

בעת סיור באולפנים בקליפורניה הכיר מיק פליטווד את לינדזי בקינגהאם וחברתו סטיבי ניקס. הוא התרשם מנגינת הגיטרה של לינדזי וביקש לצרפו ללהקה. בקינגהאם התנה את הצטרפותו בכך שניקס, זוגתו ושותפתו המוזיקלית, תצורף גם היא. מיק הסכים ושניהם הצטרפו בערב השנה החדשה של 1974, בעת שוולץ' גמר אומר לעזוב.[17][18]

האלבום הראשון של ההרכב המחודש נקרא, כמו אלבום הבכורה של הלהקה, Fleetwood Mac ויצא לאור בשנת 1975. האלבום, שהיה בעל צליל יותר פופי ומלודי ודמה יותר לרוק קלאסי מאשר לבלוז רוק זכה להצלחה עצומה בארצות הברית. מתוך האלבום התפרסמו בעיקר הסינגלים "Over My Head" ו"Say You Love Me" שנכתבו על ידי כריסטין מקווי, ושירה של סטיבי ניקס "Rhiannon". שיר נוסף מהאלבום, שנכתב גם הוא על ידי ניקס – "Landslide" זכה להערכה מרובה, ובעיקר לאחר שהתפרסמה גרסה חיה שלו מתוך האלבום The Dance.

בשנת 1976 החיים האישיים של חברי הלהקה העיבו פעם נוספת על ביצועיהּ; נישואיהם של ג'ון וכריסטין התפרקו, הקשר הזוגי בין ניקס לבקינגהאם נגמר, ומיק פליטווד החל בתהליכי גירושין מאשתו כאשר בה בעת הוא מקיים רומן עם ניקס.[19] הציפייה האדירה לאלבום להיט נוסף, בשילוב עם חייהם האישיים ועם תצרוכת גבוהה של אלכוהול וסמים גרמה למתחים אישיים גדולים בין חברי הלהקה.[20]

Rumours[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1977 הוציאה הלהקה לאור את אלבומה ה-11 Rumours, אשר זכה בפרס גראמי לאלבום השנה. האלבום הכיל 4 להיטים שהגיעו לראשי המצעדים: "Go Your Own Way" של בקינגהאם, "Dreams" של ניקס ו-"Don't Stop" ו-"You Make Loving Fun" של קריסטין. השיר "The Chain" מתוך האלבום הוא היחיד שנכתב על ידי כל 5 חברי הלהקה. האלבום הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים האמריקאי "בילבורד 200" ושהה בו למשך 31 שבועות. בנוסף, הוא מכר 40 מיליון עותקים ברחבי העולם.

הלהקה כובדה בכוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד ב-1979.[21][22]

לאור הצלחת האלבום, ביקש בקינגהאם מפליטווד שעבודתו על האלבום הבא תהיה נסיונית יותר – מה שהניב את האלבום הכפול Tusk, עם 20 רצועות, שיצא לאור ב-1979. האלבום הניב שלושה להיטים: "Tusk" של בקינגהאם, "Think About Me" של כריסטין ו-"Sara" של סטיבי ניקס. פיטר גרין לקח חלק בהכנת האלבום, אך לא ניתן לו על כך קרדיט.[23] פליטווד ציין את Tusk כאלבום האהוב עליו, והודה ללינדזי על כך שלא נתן להם לייצר "חיקוי של Rumours".[24] כדי לתמוך ביציאת האלבום, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות בכל העולם במשך כשנה, במהלכו הוקלט אלבום הלייב הראשון שלהם.[25]

האלבום ה-13, Mirage, יצא לאור ב-1982 לאחר שמרבית חברי הלהקה עבדו על אלבומי סולו. ההצלחה המועטה של Tusk הובילה לניסיון לשחזר את ההצלחה העצומה של Rumours ב-Mirage. להיטי האלבום כוללים את "Hold Me" ו-"Love in Store" של כריסטין,"Gypsy" של סטיבי ו-"Oh Diane" של בקינגהאם. האלבום קיבל עיטור פלטינום כפול בארצות הברית.

לאחר צאת האלבום, ניקס, בקינהאם וכריסטין פנו לטפח את קריירות הסולו שלהם, וזכו להצלחה מרובה בכך. בה בעת מיק פליטווד פשט רגל, ניקס נכנסה למכון גמילה בשל בעיות ההתמכרות שלה וג'ון סבל מבעיות בריאותיות בשל התמכרויותיו שלו – כל אלו יוחסו לסגנון החיים המוחצן והמוגזם אליו התרגלו בשל הצלחתם המסחררת. בעת ההיא החלו שמועות שהלהקה התפרקה, אך בקינגהאם לא רצה שכך יסתיים סיפורם.[26]

הרכב זה, של בקינגהאם, ג'ון, כריסטין, ניקס ופליטווד הקליט אלבום אחרון יחד – Tango in the Night ב-1987. ההקלטה החלה כאלבום סולו של בקינגהאם אך נהפכה לפרויקט של הלהקה כולה. האלבום היה למוצלח ביותר אחרי Rumours והכיל ארבעה להיטים: "Little Lies" ו-"Everywhere" של כריסטין, "Seven Wonders" של ניקס ו"Big Love" של בקינגהאם.

עזיבתם של בקינגהאם וניקס (1987–1995)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקינגהאם סירב ברגע האחרון להופיע בסיבוב הופעות שנקבע, דבר שהוביל לוויכוחים עזים ולמתחים בין החברים – ולבסוף גם לעזיבתו של לינדזי.[19] מיק גייס שני גיטריסטים חדשים במקומו: בילי ברנט וריק ויטו, והם יצאו לסיבוב הופעות ראשון במבנה החדש.

ב-1990 הוציאה הלהקה לאור את האלבום ה-15 Behind the Mask, שסימן סטייה מהכיוון האומנותי של בקינגהאם. האלבום לא הצליח כמו קודמיו, וקיבל עיטור זהב בארצות הברית. בהופעה האחרונה בסיבוב ההופעות של אלבום זה הצטרף בקינגהאם ללהקה על הבמה. כריסטין וניקס החליטו שיהיה זה סיבוב ההופעות האחרון שלהן. ב-1991 עזבו ניקס, כריסטין ווויטו את הלהקה.

ב-1992 פליטווד ארגן מארז של ארבעה דיסקים לכבוד 25 שנים להקמת הלהקה. למארז הוכנס גם השיר "Silver Springs" שהוקלט במהלך ההקלטות של Rumours אבל לא הוכנס לאלבום. ניקס ביקשה ממיק להשתמש בשיר זה לאוסף שהכינה לעצמה, אך הוא סירב – דבר שעורר סיקור תקשורתי ונחשב לסיבה העיקרית לעזיבתה את הלהקה.[27] האוסף הכיל גם שני חיבורים חדשים של כריסטין, אחד של בקינגהאם ועוד אחד של ניקס ווויטו. האוסף יצא לאור יחד עם ספרון של מיק שהכיל את הערותיו על ההיסטוריה של הלהקה ותצלומים נדירים.

ההרכב הקלאסי של הלהקה התאחד בעקבות בקשת נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, שיופיעו בנשף ההשבעה שלו. קלינטון בחר ב"Don't Stop" של הלהקה להיות שיר הקמפיין שלו.[28]

ב-1995 מיק, ג'ון, ברנט ושני זמרים נוספים הוציאו לאור את האלבום ה-16 Time, שבהקלטתו השתתפה גם כריסטין אך לא יצאה להופיע עם הלהקה. האלבום לא הצליח וכריסטין הודיעה ללהקה על עזיבתה, מה שגרם לפירוק הלהקה.

איחוד ועזיבתה של כריסטין מקווי (1995–2007)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבועות ספורים אחרי התפרקות הלהקה, החל מיק לעבוד עם בקינגהאם שוב וג'ון מקווי צורף גם להקלטות. באותה העת סטיבי עבדה עם בקינגהאם על פרויקט אחר. במאי 1996 הופיעו רוב חברי הלהקה, בלי בקינגהאם, במסיבה פרטית, ושבוע לאחר מכן בקינגהאם וניקס הוציאו דואט שבו הופיע גם מיק. כל האירועים הללו הובילו לאיחוד של החמישה במרץ 1997.[29]

פליטווד מק המאוחדת הופיעה בהופעה חיה באולמות האחים וורנר בברבנק, קליפורניה. ההופעה הוקלטה וצולמה ואלו נהפכו לאלבום הלייב The Dance שיצא לאור ב-1997. האלבום החזיר את הלהקה לראש מצעדי האלבומים והם נהנו מיחס שלא קיבלו כבר שנים רבות. הלהקה דהרה על גלי ההצלחה של האלבום והמשיכה להופיע זמן רב בתגבור של נגנים רבים. זו תהיה הפעם האחרונה למשך 16 שנים שהלהקה תופיע בהרכב זה.

ב-1998 התקבלה הלהקה להיכל התהילה של הרוק אנד רול. החברים שהתקבלו הם פיטר גרין, ג'רמי ספנסר, מיק פליטווד, דני קירוון וג'ון מקווי מההרכב הישן וכריסטין מקווי, סטיבי ניקס ולינדזי בקינגהאם מההרכב החדש. בוב וולץ' לא התקבל למרות חלקו הגדול בהיסטוריה של הלהקה. בטקס הקבלה הופיע ההרכב החדש. פיטר גרין הופיע בנפרד עם חברי להקת סנטנה שהתקבלו להיכל התהילה באותו לילה.

ב-2002 הוציאה הלהקה את האוסף The Very Best of Fleetwood Mac. ב-2003 הוציאו בקינגהאם וניקס את האלבום ה-17 והאחרון של הלהקה, Say You Will, בו השתתפה כריסטין כאורחת אף על פי שעזבה את הלהקה. האלבום הגיע למקום השלישי במצעד בילבורד 200, והביא את הלהקה לצאת לסיבוב הופעות שנמשך רוב שנת 2004.

בתקופה זו החלו שמועות על איחוד ההרכב המקורי של הלהקה, דבר שחלק מחברי ההרכב תמכו בו אך לא קרה בסופו של דבר.

סיבובי הופעות (2008–2013)[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 2009 החלה הלהקה להופיע יחד בסיבוב הופעות, בלי כריסטין מקווי. באותה שנה שודר סרט דוקומנטרי על הלהקה שהכיל ראיונות עם כל החברים בהווה, בו סיפרה ניקס על היחסים הקרים בינה לבין בקינגהאם.[30] בהופעה האחרונה באירופה בסבב זה הופיע הלהקה באצטדיון ומבלי, שם נכחה כריסטין בקהל. ניקס התייחסה לכריסטין והקהל כולו נעמד לכבודה. הביצוע של "Landslide" הוקדש לכריסטין. ההופעות האחרונות בסבב זה מכרו את כל הכרטיסים בדקות בודדות.

ב-2011 שודר פרק בסדרה Glee שנקרא "Rumours" ובו והופיעו שישה שירים מהאלבום של פליטווד מק.[31] הפרק הצית עניין חדש באלבום והוא חזר למקום 11 במצעד בילבורד 200.

בראיון ב-2012 אישרה ניקס שהלהקה תתאחד לסיבוב הופעות ב-2013.[32]

הבסיסט לשעבר בוב ברונינג, מת ב-18 באוקטובר 2011.[33] בוב ווסטון, הגיטריסט והזמן לשעבר נמצא מת ב-3 בינואר 2012.[34] בוב וולץ' נמצא מת מירי עצמי ב-7 ביוני 2012.[35] בזירה נמצא מכתב התאבדות.

סיבוב ההופעות החל ב-2013 באוהיו. באותה שנה הוציאה הלהקה את המיני-אלבום Extended Play שזכה להצלחה מוגבלת.[36] כריסטין הצטרפה לשתי הופעות של הלהקה, לשיר "Don't Stop".[37] בקינגהאם כעס על כך שכריסטין "באה והולכת", והוא לא רצה שכל הפוקוס ילך אל השיר היחיד שביצעה במקום הסט שעליו הם התאמנו חודשים.[38]

בסוף שנת 2013 ביטלה הלהקה את ההופעות שלהם בניו זילנד ובאוסטרליה לאחר שג'ון מקווי אובחן עם סרטן והיה זקוק לטיפול.[39] כריסטין מקווי הביעה רצון לחזור לפליטווד מק ואישרה שמצבו של ג'ון טוב מאוד.[40]

השנים האחרונות (2014–הווה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 2014 אישר מיק פליטווד שכריסטין תחזור ללהקה.[41] מאוחר יותר השנה הם החלו סיבוב הופעות בצפון אמריקה. ההופעות הגדולות מכרו את כל הכרטיסים תוך דקות אחדות, והביקוש הגדול גרם להגדלת הסיבוב. במהלך שנת 2015 ציין בקינגהאם שהלהקה עובדת על אלבום וסיבוב הופעות אחרונים.[42] פליטווד אמר שייקח כמה קנים ליצור אלבום חדש, ושחברי הלהקה מחכים שסטיבי ניקס גם תתרום את חלקה, ושהיא לא הראתה רצון להתחייב לאלבום נוסף.[43]

באוגוסט 2016 אמר פליטווד שללהקה יש חומר רב מוקלט אך שניקס אינה מופיעה בו. ניקס הסבירה שהיא אינה רוצה להקליט עם הלהקה מכיוון שהדבר יגרור ריבים רבים שרק יגרמו לעוד ריחוק ביניהם ולקושי לעבוד יחד ולהופיע יחד.[44] החומר שהקליטה הלהקה הפך לאלבום משותף לבקינגהאם ולכריסטין.[45]

באפריל 2018 נפרד בקינגהאם מהלהקה שוב, ולפי דיווחים הוא פוטר בשל אי הסכמות לגבי הכנסת חומרים חדשים לסיבוב ההופעות שתוכנן.[46][47][48] פליטווד נמנע מלהצהיר שבקינגהאם פוטר ואמר שהוא לא יצטרף לסיבוב ההופעות המתוכנן.[49] בקינגהאם תבע את הלהקה בגין הפרת חובת נאמנות, הפרת חוזה בעל פה והתערבות מכוונת למטרת יתרון כלכלי, ולאחר מכן הגיע איתם לפשרה.[50][51] לפי דבריו, הוא פוטר בשל דבריה של ניקס נגד גישתו אליה במהלך אחת ההופעות, ובשל אולטימטום שהציבה: או שהוא יפוטר או שהיא תעזוב.[52]

מיק קמפבל וניל פין מילאו את מקומו של לינדזי ויצאו לסיבוב הופעות,[47][46] והלהקה תכננה להקליט גם חומר חדש בעתיד.[53]

ב-8 ביוני 2018 הגיטריסט לשעבר דני קירוון מת בהוסטל לחסרי בית ואלכוהוליסטים.[54] ניל פין, ניקס, קמפבל ומקווי הוציאו לאור שיר בשביל בית מחסה לחסרי בית.[55]

פיטר גרין, מייסד הלהקה, מת ב-25 ביולי 2020.[56]

ב-20 בנובמבר 2022 מתה כריסטין מקווי בגיל 79.[57] פליטווד ציין שכרגע חברי הלהקה מעסיקים את עצמם בפרויקטים מוזיקליים עצמאיים ושהם אינם חושבים לאחד את הלהקה.[58] ניקס ציינה גם היא שהיא לא רואה סיבה להמשיך את הלהקה לאחר מותה של כריסטין, דבר שחזרה וציינה ב-2024.[59][60]

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה אלבום במצעד הבריטי במצעד האמריקני
1968 Peter Green's Fleetwood Mac 4 198
1968 Mr. Wonderful 10 -
1969 English Rose - 184
1969 The Pious Bird Of Good Omen 18 -
1969 Then Play On 6 109
1970 Kiln House 39 69
1971 Future Games - 91
1972 Bare Trees - 70
1973 Mystery To Me - 67
1973 Penguin - 49
1974 Heroes Are Hard To Find - 34
1975 Fleetwood Mac 23 1
1977 Rumours 1 1
1979 Tusk 1 4
1980 Live 31 -
1982 Mirage 5 1
1987 Tango In The Night 1 7
1988 Greatest Hits 3 14
1990 Behind The Mask 1 18
1992 25 Years - The Chain - -
1995 Time 47 -
1997 The Dance 15 1
2002 The Very Best Of Fleetwood Mac 7 12
2003 Say You Will 6 3

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פליטווד מק בוויקישיתוף

כתבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מידע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]


פרס המוזיקה האמריקאית ללהקת/צמד/קבוצת הפופ/רוק האהובה ביותר
הקרפנטרז (1974) • גלאדיס נייטס & דה פיפס (1975) • טוני אורלנדו אנד דון (1976) • שיקגו (1977) • פליטווד מק (1978) • בי ג'יז (1979) • בי ג'יז (1980) • האיגלס (1981) • אייר סופליי (1982) • ‏Hall & Oates‏ (1983) • ‏Hall & Oates‏ (1984) • ‏Hall & Oates‏ (1985) • שיקגו (1986) • יואי לואיס והחדשות (1987) • בון ג'ובי (1988) • גלוריה אסטפן ומיאמי סאונד משין (1989) • ניו קידס און דה בלוק (1990) • אירוסמית' (1991) • C+C מיוזיק פקטורי (1992) • ג'נסיס (1993) • אירוסמית' (1994) • אייס אוף בייס (1995) • האיגלס (1996) • הוטי & דה בלואופיש (1997) • ספייס גירלז (1998) • אירוסמית' (1999) • בקסטריט בויז (2000) • בקסטריט בויז (2001) • אן סינק (2002) • קריד (2003) • פליטווד מק (2003) • אאוטקאסט (2004) • בלאק אייד פיז (2005) • רד הוט צ'ילי פפרז (2006) • ניקלבק (2007) • דוטרי (2008) • בלאק אייד פיז (2009) • בלאק אייד פיז (2010) • מארון 5 (2011) • מארון 5 (2012) • ואן דיירקשן (2013) • ואן דיירקשן (2014) • ואן דיירקשן (2015) • ‏Twenty One Pilots‏ (2016) • Imagine Dragons (2017) • מיגוס (2018) • ‏BTS‏ (2019) • ‏BTS‏ (2020) • ‏BTS‏ (2021) • ‏BTS‏ (2022)
איש השנה של MusiCares
דייוויד קרוסבי (1991) ‏•‏‏ בוני רייט (1992) ‏•‏‏ נטלי קול (1993) ‏•‏‏ גלוריה אסטפן (1994) ‏•‏‏ טוני בנט (1995) ‏•‏‏ קווינסי ג'ונס (1996) ‏•‏‏ פיל קולינס (1997) ‏•‏‏ לוצ'אנו פבארוטי (1998) ‏•‏‏ סטיבי וונדר (1999) ‏•‏‏ אלטון ג'ון (2000) ‏•‏‏ פול סיימון (2001) ‏•‏‏ בילי ג'ואל (2002) ‏•‏‏ בונו (2003) ‏•‏‏ סטינג (2004) ‏•‏‏ בריאן וילסון (2005) ‏•‏‏ ג'יימס טיילור (2006) ‏•‏‏ דון הנלי (2007) ‏•‏‏ אריתה פרנקלין (2008) ‏•‏‏ ניל דיימונד (2009) ‏•‏‏ ניל יאנג (2010) ‏•‏‏ ברברה סטרייסנד (2011) ‏•‏‏ פול מקרטני (2012) ‏•‏‏ ברוס ספרינגסטין (2013) ‏•‏‏ קרול קינג (2014) ‏•‏‏ בוב דילן (2015) ‏•‏‏ ליונל ריצ'י (2016) ‏•‏‏ טום פטי (2017) ‏•‏‏ פליטווד מק (2018) ‏•‏‏ דולי פרטון (2019) ‏•‏‏ אירוסמית' (2020) ‏•‏‏ ג'וני מיטשל (2022) ‏•‏‏ ברי גורדי וסמוקי רובינסון (2023) ‏•‏‏ ג'ון בון ג'ובי (2024)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Fleetwood Mac Acceptance Speech at the 1998 Rock & Roll Hall of Fame Induction Ceremony". YouTube.
  2. ^ "Fleetwood Mac Hall of Fame". rockhall.com. ארכיון מ-14 ביוני 2020. נבדק ב-6 במרץ 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ "History". BRIT Awards. ארכיון מ-13 בפברואר 2019. נבדק ב-13 בפברואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ Andrew Darlington (2001). I was Elvis Presley's Bastard Love-child & Other Stories of Rock'n'roll Excess. Critical Vision. pp. 67–. ISBN 978-1-900486-17-0. ארכיון מ-8 בדצמבר 2016. נבדק ב-13 במרץ 2016. {{cite book}}: (עזרה)
  5. ^ Holger Petersen (30 בספטמבר 2011). Talking Music. Insomniac Press. pp. 93–. ISBN 978-1-55483-058-9. ארכיון מ-8 בדצמבר 2016. נבדק ב-13 במרץ 2016. {{cite book}}: (עזרה)
  6. ^ "Kiln House - Fleetwood Mac | Songs, Reviews, Credits | AllMusic". AllMusic. נבדק ב-18 במאי 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ Mick Fleetwood (30 באוקטובר 2014). Play On: Now, Then and Fleetwood Mac. Hodder & Stoughton. pp. 76–. ISBN 978-1-4447-5326-4. ארכיון מ-8 בדצמבר 2016. נבדק ב-13 במרץ 2016. {{cite book}}: (עזרה)
  8. ^ Fong-Torres, Ben (18 במרץ 1971). "Fleetwood Mac Stolen Away:Guitarist Jeremy Spencer leaves the band mysteriously just before their American tour". Rolling Stone. ארכיון מ-15 בפברואר 2017. נבדק ב-14 בפברואר 2017. {{cite journal}}: (עזרה)
  9. ^ SPL 1046 Stony Plain Records LP "White Skies" 1981 liner notes
  10. ^ 1 2 3 4 Brunning, B (1998): Fleetwood Mac – The First 30 Years.
  11. ^ Brunning, Bob (1990). Fleetwood Mac: Behind the Masks. London: New English Library. ISBN 0-450-53116-3. OCLC 22242160.
  12. ^ "Happy 45th: Fleetwood Mac, Penguin". Rhino. ארכיון מ-12 באפריל 2019. נבדק ב-12 באפריל 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ 1 2 Mick Fleetwood with Stephen Davis (1990). My Life and Adventures with Fleetwood Mac. Sidgewick & Jackson, London.
  14. ^ "45cat – Legs – So Many Faces / You Bet You Have – Warner Bros. – UK – K 16317". 45cat.com. ארכיון מ-8 בדצמבר 2015. נבדק ב-30 בינואר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ Marsh, Dave (1978-01-12). "Big (Fleetwood) Mac: The 1978 Cover Story". Rolling Stone (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2024-06-12.
  16. ^ "Bob Welch 1999 p4". ארכיון מ-12 באוקטובר 2007. נבדק ב-1 בדצמבר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ "Lindsey Buckingham". Fleetwoodmac.net. ארכיון מ-5 באוגוסט 2012. נבדק ב-7 באוגוסט 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ "Behind the Music Remastered: Fleetwood Mac". VH1. אורכב מ-המקור ב-10 בספטמבר 2012. נבדק ב-7 באוגוסט 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ 1 2 Fleetwood, Mick; Bozza, Anthony (2014). Play On. Little, Brown. ISBN 978-0316403405.
  20. ^ Jonze, Tim (12 בדצמבר 2013). "Fleetwood Mac's Stevie and Christine: 'We were like rock'n'roll nuns'". The Guardian. ארכיון מ-4 באוקטובר 2018. נבדק ב-3 באוקטובר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ "Fleetwood Mac | Hollywood Walk of Fame". www.walkoffame.com. ארכיון מ-12 באוגוסט 2016. נבדק ב-15 ביוני 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  22. ^ "Fleetwood Mac". Los Angeles Times. ארכיון מ-3 ביוני 2016. נבדק ב-15 ביוני 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ Davis, Stephen (1991). My Life and Adventures in Fleetwood Mac. Avon Books. p. 214. ISBN 9780380716166.
  24. ^ "Fleetwood Mac: We'll Burn in Hell if We Don't Play Glastonbury One Day: Chris Harvey". Independent. 27 באפריל 2019. נבדק ב-30 באפריל 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  25. ^ Martoccio, Angie (20 בפברואר 2021). "Fleetwood Mac Prep Deluxe Edition of 1980 Live Album, Drop 'The Chain' Performance". Rolling Stone (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-28 בינואר 2024. {{cite journal}}: (עזרה)
  26. ^ Kordosh, J. (בספטמבר 1987). "Fleetwood Mac: Return Without Leaving". Creem. ארכיון מ-27 במאי 2014. נבדק ב-25 באוקטובר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  27. ^ Spanos, Brittany (17 באוגוסט 2017). "'Silver Springs': Inside Fleetwood Mac's Great Lost Breakup Anthem". Rolling Stone. ארכיון מ-6 בינואר 2020. נבדק ב-3 באוקטובר 2018. {{cite journal}}: (עזרה)
  28. ^ Greene, Andy (22 בינואר 2013). "Flashback: Fleetwood Mac Reunite for Bill Clinton's Inauguration". Rolling Stone. ארכיון מ-24 בפברואר 2017. נבדק ב-23 בפברואר 2017. {{cite journal}}: (עזרה)
  29. ^ October 2017, Dave Everley02 (2 באוקטובר 2017). "Mick Fleetwood: "Fleetwood Mac is the most abused franchise in the business"". Classic Rock Magazine (באנגלית). ארכיון מ-21 בפברואר 2020. נבדק ב-21 בפברואר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  30. ^ "Fleetwood Mac: Don't Stop – BBC One". BBC. ארכיון מ-25 ביוני 2016. נבדק ב-26 במאי 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  31. ^ Semigran, Aly. "Fleetwood Mac Teach 'Glee' Kids A Lesson On Rumours:New Directions took on six songs from the classic album as their own internal strife mirrored the band's". MTV. אורכב מ-המקור ב-12 באוגוסט 2011. נבדק ב-29 באוגוסט 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  32. ^ "Fleetwood Mac to Reunite in 2013". CBS This Morning. ארכיון מ-12 ביולי 2012. נבדק ב-12 ביולי 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ "Music Memories – Fleetwood Mac's Original Bassist Dead". Streaming Oldies. אורכב מ-המקור ב-21 בפברואר 2014. נבדק ב-12 בפברואר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  34. ^ "Official Home Site". Bob Weston. ארכיון מ-11 בספטמבר 2012. נבדק ב-29 בפברואר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  35. ^ Sinha, Piya (31 באוגוסט 1945). "Former Fleetwood Mac guitar player Bob Welch dies – Today Entertainment". MSNBC. אורכב מ-המקור ב-10 ביוני 2012. נבדק ב-8 ביוני 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  36. ^ Gallucci, Michael (30 באפריל 2013). "Fleetwood Mac, "Extended Play" Album Review". ארכיון מ-11 במאי 2013. נבדק ב-24 במאי 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  37. ^ "Christine McVie Reunites with Fleetwood Mac". 26 בספטמבר 2013. ארכיון מ-20 בנובמבר 2018. נבדק ב-23 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  38. ^ McNair, James (בדצמבר 2013). "The Mojo Interview". Mojo (241): 40. {{cite journal}}: (עזרה)
  39. ^ "Fleetwood Mac Cancels Australian/New Zealand Tour". Fleetwood Mac. 27 באוקטובר 2013. ארכיון מ-29 באוקטובר 2013. נבדק ב-27 באוקטובר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  40. ^ "Christine McVie: I Want To Rejoin Fleetwood Mac". The Guardian. London. 22 בנובמבר 2013. ארכיון מ-23 בנובמבר 2013. נבדק ב-23 בנובמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  41. ^ "Mick Fleetwood Announces Christine McVie's return to Fleetwood Mac". Fleetwood Mac News. 12 בינואר 2014. ארכיון מ-13 בפברואר 2014. נבדק ב-12 בפברואר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  42. ^ Fleetwood Mac: new album and tour will be our swansong (אורכב 20.12.2016 בארכיון Wayback Machine), The Guardian (London), 2 January 2015.
  43. ^ Fleetwood Mac album may take 'a couple of years' to finish (אורכב 20.12.2016 בארכיון Wayback Machine), The Guardian (London), 10 March 2015.
  44. ^ Caulfield, Keith. "Stevie Nicks on Crafting a Setlist for 24 Karat Gold Tour, Possible Fleetwood Mac Album & Wishing She'd Performed With Prince". Billboard. ארכיון מ-9 בספטמבר 2016. נבדק ב-9 בספטמבר 2016. {{cite journal}}: (עזרה)
  45. ^ Yoo, Noah (13 בינואר 2017). "Fleetwood Mac's Lindsey Buckingham and Christine McVie Announce New Duets Album". Pitchfork. ארכיון מ-14 בינואר 2017. נבדק ב-13 בינואר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  46. ^ 1 2 Halperin, Shirley (9 באפריל 2018). "Lindsey Buckingham Leaves Fleetwood Mac". Variety. ארכיון מ-10 באפריל 2018. נבדק ב-9 באפריל 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  47. ^ 1 2 Greene, Andy (9 באפריל 2018). "Fleetwood Mac Fires Lindsey Buckingham". Rolling Stone. ארכיון מ-10 באפריל 2018. נבדק ב-9 באפריל 2018. {{cite journal}}: (עזרה)
  48. ^ "Why leaving Fleetwood Mac may be a smart move for Lindsey Buckingham". MSN. ארכיון מ-12 ביוני 2018. נבדק ב-10 ביוני 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  49. ^ "Fleetwood Mac Reveals Why Lindsey Buckingham was ousted". CBS This Morning. 25 באפריל 2018. ארכיון מ-30 באפריל 2018. נבדק ב-29 באפריל 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  50. ^ Greene, Andy (11 באוקטובר 2018). "Lindsey Buckingham Sues Fleetwood Mac Over Dismissal From Band". rollingstone.com. ארכיון מ-12 באוקטובר 2018. נבדק ב-12 באוקטובר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  51. ^ Kreps, Daniel (8 בדצמבר 2018). "Fleetwood Mac, Lindsey Buckingham Settle Lawsuit Over Dismissal From Band". Rolling Stone. ארכיון מ-13 בפברואר 2020. נבדק ב-12 במרץ 2020. {{cite journal}}: (עזרה)
  52. ^ Fricke, David (10 באוקטובר 2018). "Lindsey Buckingham: Life After Fleetwood Mac". rollingstone.com. ארכיון מ-11 באוקטובר 2018. נבדק ב-10 באוקטובר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  53. ^ "Fleetwood Mac debut new lineup on Ellen: Watch". Consequence of Sound (באנגלית אמריקאית). 5 בספטמבר 2018. ארכיון מ-5 בספטמבר 2018. נבדק ב-5 בספטמבר 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  54. ^ "Danny Kirwan obituary – 1950–2018 – From rock star to a homeless shelter". Daily Express. 23 ביוני 2018. ארכיון מ-3 באוגוסט 2018. נבדק ב-4 באוגוסט 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  55. ^ Shaffer, Claire (29 במאי 2020). "Neil Finn, Stevie Nicks, Christine McVie Share Song for the Homeless". Rolling Stone (באנגלית אמריקאית). ארכיון מ-16 ביולי 2020. נבדק ב-25 ביולי 2020. {{cite journal}}: (עזרה)
  56. ^ "Fleetwood Mac co-founder Peter Green dies aged 73". BBC News (באנגלית בריטית). 25 ביולי 2020. ארכיון מ-25 ביולי 2020. נבדק ב-25 ביולי 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  57. ^ "Christine McVie, Fleetwood Mac singer-songwriter, dies aged 79". BBC News (באנגלית בריטית). 2022-11-30. נבדק ב-2022-11-30.
  58. ^ Jones, Abby (6 בפברואר 2023). "Mick Fleetwood Says a Fleetwood Mac Reunion is "Unthinkable" Following Christine McVie's Death". Consequence of Sound. נבדק ב-16 בפברואר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  59. ^ Ivie, Devon (2 באוקטובר 2023). "Stevie Nicks Sees 'No Reason' to Continue Fleetwood Mac". Vulture (באנגלית). נבדק ב-2 באוקטובר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  60. ^ Mehr, Bob (17 ביוני 2024). "Stevie Nicks: "Without Christine there is no chance of putting Fleetwood Mac back together."". Mojo (באנגלית). נבדק ב-17 ביוני 2024. {{cite web}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פליטווד_מק&oldid=39032242"