S-300

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
S-300
MoscowParade2009 7.jpg
מערכת S-300P במצעד יום הניצחון בכיכר האדומה במוסקבה, 9 במאי 2009
מידע בסיסי
קוד נאט"ו Grumble עריכת הנתון בוויקינתונים
ייעוד טיל קרקע-אוויר לטווח ארוך
ארץ ייצור ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
כניסה לשירות 1978 עריכת הנתון בוויקינתונים
ביצועים
טווח 47 - 195 ק"מ
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

S-300 היא סדרה של מערכות טילי קרקע-אוויר לטווח רחוק מתוצרת חברת אלמז הרוסית. המערכת פותחה בתחילה על ידי ברית המועצות בשנות ה-70 של המאה ה-20 עבור כוחות ההגנה האווירית הסובייטיים, ולאחר מכן על ידי רוסיה כנשק נגד מטוסים ונגד טילי שיוט, ובדגמים מתקדמים הותאמה ליירוט טילים בליסטיים.

תיאור ומאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת S-300 (מכונה גם PMU-2) נפרסה לראשונה על ידי ברית המועצות בשנת 1979, לצורך הגנה אווירית על מתקנים תעשייתיים גדולים, מתקנים מנהליים, בסיסים צבאיים, ושליטה במרחב האווירי נגד תקיפה מצד מטוסי אויב. המערכת אוטומטית לחלוטין, אם כי אפשריים גם תצפית ותפעול ידניים. ניתן להציב את רכיבי המערכת ליד עמדת הפיקוד המרכזית, או עד מרחק של 40 קילומטרים. כל מכ"ם מספק הכוונה לטילי עמדת הפיקוד המרכזית. עמדת הפיקוד משווה את הנתונים שמתקבלים ממכ"מי הכיוון המוצבים בנפרד במרחק של עד 80 קילומטר זה מזה, ומסננת מטרות שווא, משימה קשה במרחקים גדולים כאלו. למערכת הפיקוד יש שני מצבי זיהוי מטרה - פעיל וסביל.

S-300 נחשבת לאחת ממערכות הטילים נגד מטוסים החזקות ביותר שקיימות בעשור השני של המאה ה-21.[1] מכ"מי המערכת יכולים לעקוב אחר 100 מטרות בו-זמנית תוך נעילה על עד 12/24/36 מטרות. זמן פריסת ה-S-300 הוא חמש דקות.[1] טילי ה-S-300 מוכנים לשימוש, אטומים, ואינם דורשים תחזוקה לאורך חייהם. גרסה של מערכת S-300 שנמצאת בפיתוח היא S-400, שנכנסה לשירות מוגבל בשנת 2004.

הטיל לא שוגר מעולם בפעילות מבצעית, אך נחשב לטיל מוצלח בעקבות ניסויים. הטיל המקביל אליו במערב הוא ה-MIM-104 פטריוט מתוצרת ארצות הברית.

משתמשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכת נמכרה לארמניה, סין, הודו, אוקראינה, בלארוס, סלובקיה, יוון, בולגריה, קזחסטן, וייטנאם, טורקיה, אלג'יריה ולוב. לפי דיווחים איראניים ורוסיים, הייתה כוונה למכור את המערכת גם לאיראן החל מסוף שנת 2008, אך ביוני 2010 הודיע גורם רוסי בכיר כי העסקה הוקפאה. ב-12 באפריל 2015 ביטלה רוסיה את האיסור על מכירת הטילים לאיראן. תהליך אספקת המערכת לאיראן החל ב-23 בנובמבר 2015.

רוסיה חתמה על עסקת מכירת מערכות S-300 לסוריה בהנהגת בשאר אל-אסד בשנת 2013, אולם בעקבות לחצים מצד ישראל וארצות הברית המערכת לא סופקה. במחצית הראשונה של 2016 העבירו הרוסים לפחות סוללה אחת של טילי S-300 (דגם V4) לסוריה לשם הגנה על כוחותיה שם.[2] לאחר תקיפה אווירית של ארצות הברית, בריטניה וצרפת על יעדים סוריים בעקבות חשד שמשטר אסד עשה שימוש בנשק כימי נגד מורדים, באפריל 2018, הודיעו גורמים רוסיים על אפשרות שתוסר מניעת האספקה של ה-S-300 לסוריה[3] - ייתכן שדגם S-300PMU2 Favorit.[4] ב-24 בספטמבר 2018 בעקבות הפלת מטוס הסיור הרוסי על ידי נ"מ סורי במתקפת הטילים בלטקיה על מתקן הצבא הסורי והאשמת ישראל באחריות לכך, הודיע שר ההגנה הרוסי על אספקתם בתוך שבועיים של טילי הs-300 לידי סוריה.[5]

דגמים עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם קוד דיווח נאט"ו שנת הצגה טווח משקל ראש קרב הנחיה
S-300PT SA-10 1978 47 ק"מ 1,450 ק"ג 100 ק"ג רדיו
S-300V SA-12 1984 90 ק"מ 1,450 ק"ג 133 ק"ג מכ"ם חצי אקטיבי
S-300V SA-12 1984 100 ק"מ 420 ק"ג 150 ק"ג מכ"ם חצי אקטיבי
S-300VM SA-23 1990 200 ק"מ - - מכ"ם חצי אקטיבי
S-300PMU SA-20 1992 150 ק"מ 1,780 ק"ג 150 ק"ג מכ"ם חצי אקטיבי
S-300PMU SA-20 1992 195 ק"מ 1,800 ק"ג 150 ק"ג מכ"ם חצי אקטיבי משולב רדיו
S-400 SA-21 1999 120 ק"מ 420 ק"ג 24 ק"ג מכ"ם אקטיבי
S-400 SA-21 2000 400 ק"מ - - מכ"ם אקטיבי

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]