אלברט, נסיך סקסה-קובורג-גותה

אלברט, נסיך סקסוניה-קובורג-גותה
Albert von Sachsen-Coburg und Gotha
	אלברט, נסיך סקסה-קובורג-גותה
לידה	26 באוגוסט 1819; קובורג, דוכסות סקסוניה-קובורג-זאלפלד
פטירה	14 בדצמבר 1861 (בגיל 42); טירת וינדזור, הממלכה המאוחדת
שם מלא	אלברט, נסיך סקסה-קובורג-גותה
שם לידה	Franz Albert August Karl Emmanuel von Sachsen-Coburg-Gotha
מדינה	גרמניה
מקום קבורה	קפלת ג'ורג' הקדוש, וינדזור; המאוזוליאום המלכותי ;
השכלה	אוניברסיטת בון; Marlborough School ;
בת זוג	ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת
שושלת בית סקסה-קובורג-גותה (ענף של בית וטין)
תואר	נסיך סקסוניה-קובורג-גותה
אב	ארנסט הראשון, דוכס סקסוניה-קובורג-גותה
אם	לואיזה, נסיכת סקסוניה-גותה-אלטנבורג
צאצאים	ויקטוריה ; אדוארד השביעי ; אליס ; אלפרד ; הלנה ; לואיז ; ארתור ; לאופולד ; ביאטריס
	10 בפברואר 1840 – 14 בדצמבר 1861; (21 שנים)
מונרך בתקופה	ויקטוריה
	→ אדליידה, נסיכת סקסוניה-מיינינגן אלכסנדרה, נסיכת דנמרק ←
פרסים והוקרה
	עמית החברה המלכותית (30 באפריל 1840); מסדר הפיל; מסדר כוכב הודו; המסדר המלכותי של השרפים; עמית כבוד של החברה המלכותית של אדינבורו; הצלב הגדול של האבנט של שלושת המסדרים; מסדר אישטוון הקדוש של הונגריה; מסדר האמבט; מסדר הדרדר; אביר הצלב הגדול במסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש; מסדר פטריק הקדוש; מסדר העיט השחור; מסדר הבירית; עיטור אנדריי הקדוש; אביר במסדר גיזת הזהב ;
חתימה

אלברט, נסיך סקסה-קובורג-גותה ודוכס סקסוניה (פרנסיס אלברט אוגוסטוס קארל עמנואל) (26 באוגוסט 1819 – 14 בדצמבר 1861) היה בעלה של ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת.

הנסיך אלברט נולד בקובורג, בדוכסות סקסוניה-קובורג-זאלפלד, למשפחה שהייתה מקושרת למלכים רבים באירופה באותה תקופה. בגיל 20 הוא נשא לאישה את דודניתו ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת, ויחדיו הם הביאו לעולם 9 צאצאים. בתחילה חש אלברט מתוסכל בנוגע למעמדו כבן הזוג של המלכה, עקב העובדה שלא ניתנו לו סמכויות או תפקידים. בהמשך הזמן הוא לקח על עצמו תפקידים ציבוריים רבים, כגון הובלת רפורמה במערכת החינוך והיה שותף במהלך לביטול העבדות במושבות בריטניה ברחבי העולם. הוא גם לקח על עצמו להיות מנהל משק הבית, האחוזות והמשרד של המלכה והיה מעורב בצורה משמעותית בארגונה של התערוכה הגדולה ב-1851. אלברט סייע רבות להתפתחותו של המשטר החוקתי של בריטניה על ידי כך ששכנע את ויקטוריה להיות פחות ופחות מעורבת בהחלטות הפרלמנט, זאת למרות התנגדותו למדיניות החוץ של ראש הממשלה ושר החוץ הבריטי בזמנו, לורד פלמרסטון.

אלברט נפטר בגיל 42. בעקבות מותו, המלכה ויקטוריה שקעה באבל עמוק וממושך, שנמשך עד יום מותה. היא נהגה ללבוש רק בגדים שחורים לאחר מותו. לאחר מות המלכה ויקטוריה, עלה לכס המלכות בנם המשותף של בני הזוג, אדוארד השביעי, שהיה המונרך הראשון לבית סקסה-קובורג-גותה, אליו השתייך אביו.

ראשית חייו

אלברט נולד בטירת רוזנאו (Schloss Rosenau) ליד קובורג (Coburg) שבגרמניה, כבנו השני של ארנסט הראשון, דוכס סקסה-קובורג-גותה ושל רעייתו הראשונה לואיזה, נסיכת סקסוניה-גותה-אלטנבורג. רעייתו לעתיד של אלברט, ויקטוריה, נולדה מוקדם יותר באותה שנה בסיועה של אותה מיילדת. אלברט הוטבל לכנסייה הלותרנית-אוונגלית ב-19 בספטמבר 1819 באולם השיש שבטירה שבה נולד. הסנדקים שלו היו סבתו מצד אביו הדוכסית מסקסוניה-קוברג-זאלפלד, סבו מצד אמו הדוכסית מסקסוניה-גותה אלטנבורג, פרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, אלברט קזימיר דוכס צ'שין ועמנואל, הרוזן ממנסדורף-פאולי. ב-1825 מת דודה של אמו, פרידריך הרביעי, דוכס סקסוניה-גותה-אלטנבורג ובשנה שלאחר מכן אורגנו מחדש הדוכסויות הסקסיות ואביו של אלברט נעשה הדוכס השליט של דוכסות סקסוניה-קובורג-גותה.

אלברט ואחיו הבכור, ארנסט, בילו את ילדותם זה בחברת זה בצל חיי הנישואים המעורערים של הוריהם ובסופו של דבר בצל הגירושין שלהם. לאחר שהוגלתה אמם מחצר הדוכסות ב-1824, היא נישאה למאהב שלה, אלכסנדר פון הנשטיין. לאחר מכן היא לא הוסיפה לראות עוד את ילדיה ומתה מסרטן בגיל 30 בשנת 1831. בשנה שלאחר מכן נישא אביהם לאחייניתו הדוכסית אנטואנט מארי מווירטמברג. בני הזוג לא היו מקורבים זה לזה ולאנטואנט מארי הייתה השפעה מוגבלת אם בכלל על חייהם של בניה החורגים.

האחים חונכו על ידי מורה פרטי בביתם ובהמשך למדו בבריסל. כמו נסיכים גרמנים רבים למד אלברט באוניברסיטת בון. הוא למד משפטים, מדיניות כלכלית, פילוסופיה ותולדות האומנות. הוא עסק במוזיקה והצטיין בספורט, במיוחד בסיף וברכיבה. בין המורים שלו בבון נמנה המשורר אוגוסט וילהלם פון שלגל.

נישואין

הרעיון שאלברט וויקטוריה יינשאו עלה ב-1836 במוחו של דודם השאפתני לאופולד הראשון, מלך הבלגים, שעלה לכס המלוכה בבלגיה ב-1831. באותה תקופה הייתה כבר ויקטוריה היורשת בכוח לכתר הבריטי. אביה שמת בינקותה, הנסיך אדוארד אוגוסטוס, דוכס קנט וסטרת'רן, היה אחיו הצעיר של ויליאם הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת, אשר היה כבר בשנות השישים לחייו ולא היו לו צאצאים חוקיים. אמה, הדוכסית מקנט, ויקטוריה, נסיכת סקסוניה-קובורג-זאלפלד, הייתה אחותם של אביו של אלברט ושל המלך לאופולד. לאופולד הסדיר במאי 1836 ביקור של הדוכסית ושל בתה אצל הדוכס מסקסה-קוברג-גותה ושני בניו, כשמטרת הביקור הייתה שהם יכירו את ויקטוריה. המלך ויליאם הרביעי, לעומת זאת, הסתייג מהשידוך עם בית קובורג ותחת זאת העדיף את אלכסנדר, נסיך הולנד, בנו השני של וילם השני, מלך הולנד. ויקטוריה הייתה מודעת היטב לתוכנית השידוכים והתייחסה בביקורתיות לשני הנסיכים המועמדים והיא התרשמה הרבה יותר מאלברט בהשוואה לאלכסנדר. אך אף על פי שהצדדים לא סיכמו באופן רשמי את האירוסין, היה ברור שהשידוך יצא בסופו של דבר לפועל.

ויקטוריה עלתה לכס המלוכה ב-20 ביוני 1837 בגיל 18. ממכתבים שכתבה באותה תקופה נראה שהיא התעניינה בחינוכו של אלברט כהכנה לתפקידים שהוא ימלא בעתיד, אם כי היא דחתה את הלחצים שהופעלו עליה להינשא. באוקטובר 1839 הגיע אלברט לבריטניה יחד עם אחיו ארנסט לביקור אצל המלכה, כשמטרת הביקור הייתה להסדיר את הנישואין. אלברט וויקטוריה חשו חיבה זה כלפי זו וב-15 באוקטובר היא הציעה לו נישואין. ב-23 בנובמבר פורסמה כוונתם של בני הזוג להינשא וב-10 בפברואר 1840 נערך טקס הנישואין בקפלה המלכותית בארמון סנט ג'יימס. זמן קצר לפני החתונה קיבל אלברט אזרחות בריטית והוענק לו הכינוי "הוד מעלתו המלכותית" במסגרת דבר המלך במועצה.

בראשית נישואיהם לא רחש לו הציבור הבריטי אהדה. הוא נתפס כנסיך שהגיע ממדינה קטנה וחסרת ייחוד, בגודל דומה למחוז בריטי ממוצע. ראש ממשלת בריטניה, הלורד מלבורן, יעץ למלכה שלא להעניק לאלברט את התואר מלך ( King Consort). הפרלמנט אף התנגד להעניק לאלברט תואר אצולה, בין השאר מתוך רגשות אנטי-גרמניים שעמדו מאחורי הרצון להרחיק אותו מכל תפקיד פוליטי. מלבורן עמד בראש ממשלת מיעוט והאופוזיציה ניצלה את הנישואים כדי להחליש את עמדתו עוד יותר. הם התנגדו לצעד של הענקת תואר אצולה לאלברט והוא קיבל קצבה שנתית נמוכה יותר מזו שקיבלו נשות המלכים הקודמים, 30,000 ליש"ט לשנה במקום 50,000. אלברט טען שהוא לא זקוק לתואר האצולה, שכן לטענתו תואר האצולה שהגיע איתו מהבית היה גבוה יותר מתואר דוכס יורק או קנט. במשך 17 השנים הבאות היה תוארו הרשמי של אלברט "הוד מעלתו המלכותית הנסיך אלברט", עד אשר ב-25 ביוני 1857 העניקה לו המלכה רשמית את התואר "בן הזוג הנסיך" (Prince consort).

בן זוגה של המלכה

המעמד לו זכה אלברט לאחר נישואיו הציב קשיים משמעותיים. הוא נהג לומר שהוא מאושר ומרוצה אך חש מתוסכל על כך שהוא לא אדון הבית. משק הבית של המלכה נוהל על ידי האומנת שלה לשעבר הברונית לואיזה לצן. אלברט כינה אותה "הדרקון הביתי" ועשה את מרב מאמציו להעבירה מתפקידה.

חודשיים לאחר הנישואים הייתה ויקטוריה כבר בהריון. אלברט החל לקחת על עצמו תפקידים ציבוריים. הוא נעשה לנשיא האגודה לחיסול העבדות (העבדות הייתה אז כבר לא חוקית בבריטניה ובמושבותיה אך עדיין התקיימה בארצות הברית ובמושבות של צרפת) וסייע למלכה בעבודת הניירת הרשמית שלה. ביוני 1840, כשנסעו אלברט וויקטוריה ההרה בנסיעה רשמית בכרכרה, הם נורו על ידי אדוארד אוקספורד שהוכרז מאוחר יותר כבלתי שפוי. אף אחד מבני הזוג לא נפגע בניסיון ההתנקשות והעיתונות שיבחה את האומץ ואת קור הרוח של אלברט במהלך התקרית. אלברט זכה בתמיכה ציבורית ובהשפעה פוליטית שהוכיחה את עצמה במיוחד כאשר באוגוסט אותה שנה חוקק הפרלמנט חוק שקבע שאלברט ישמש כעוצר במקרה שוויקטוריה תמות לפני שילדה יגיע לבגרות. ילדתם הראשונה ויקטוריה, שנקראה על שם אמה, נולדה בנובמבר. אחריה הביאו בני הזוג לעולם שמונה ילדים במהלך 17 השנים הבאות. כל תשעת הילדים הגיעו לבגרות. בראשית שנת 1841 הצליח אלברט להוציא את האחריות על גידול הילדים מידיה של להזן, שעזבה את בריטניה לצמיתות בספטמבר 1842, לרווחתו של אלברט.

לאחר הבחירות הכלליות שנערכו ב-1841 הוחלף מלבורן על ידי ראש הממשלה החדש רוברט פיל, שמינה את אלברט כיושב ראש הוועדה המלכותית שהייתה אחראית על עיצובו מחדש של ארמון וסטמינסטר, שנשרף לחלוטין שבע שנים קודם לכן ונבנה מחדש. כגוף המחליט על עיצובו האמנותי של הבניין, הוועדה לקחה על עצמה לקדם את האמנויות היפות בבריטניה. עבודתה של הוועדה התנהלה בעצלתיים והארכיטקט צ'ארלס ברי (Charles Barry), לקח מידיה של הוועדה החלטות עיצוביות רבות, בעיקר בנושא הריהוט. בתחום האמנותי ורכישת התמונות הצליח אלברט הרבה יותר ורכש ציורים מפרי מכחולם של ציירים גרמנים ואיטלקים.

ניסיון התנקשות נוסף כנגד בני הזוג בוצע ב-29 וב-30 במאי 1842 ושוב הם יצאו ממנו ללא פגע. המתנקש ג'ון פרנסיס נתפש, נידון למוות, אך קיבל מאוחר יותר חנינה והוגלה. חלק מחוסר הפופולריות של הזוג המלכותי נזקפה לזכות הנוקשות וההצמדות שלהם לכללי הפרוטוקול, אם כי בחייהם הפרטיים הם היו רשמיים פחות. בראשית 1844 נפרד הזוג בפעם הראשונה כאשר אלברט נסע לקובורג כדי להשתתף בהלוויית אביו.

באותה שנה הצליח אלברט לגרום לתהליך של מודרניזציה של מערכת הכספים המלכותית ובאמצעות תמרונים כלכליים עלה בידו לרכוש את בית אוסבורן שבאי וייט כמעונה הפרטי של משפחת המלוכה המתרחבת. בשנים הבאות עיצב אלברט את הבית בסגנון וילה איטלקית והקים חווה לדוגמה בווינדזור.

בניגוד לדעתם של בעלי האחוזות שתמכו בהמשך קיומה של עבודת ילדים והתנגדו לביטולם של חוקי הדגן, אלברט תמך בצעדים להעלות את גיל העבודה המותר וליצור כלכלה חופשית. ב-1846 ננזף אלברט על ידי לורד ג'ורג' בניטינק (George Bentinck) כאשר הוא נכח בדיון בפרלמנט על חוקי הדגן ובכך העניק לרוברט פיל תמיכה שבשתיקה. במהלך כהונתו של פיל התגברה השפעתו החזקה של אלברט כגיבוי לסמכות הכתר או לצדה. הייתה לו גישה לכל הניירת המלכותית, הוא ניסח את התכתבויותיה של המלכה והיה נוכח בפגישותיה עם השרים, או אף נפגש אתם בעצמו בהיעדרה.

רפורמטור וחדשן

ב-1847 נבחר אלברט כנגיד של אוניברסיטת קיימברידג'. הוא ניצל את מעמדו כדי לקדם תוכנית לימודים מודרנית יותר באוניברסיטה והרחיב את מגוון נושאי הלימוד מעבר למקצועות המתמטיקה והלימודים הקלאסיים המסורתיים. הוא מיסד לימודי היסטוריה מודרנית ומדעי הטבע.

באותו קיץ ויקטוריה ואלברט בילו חופשה גשומה בלוך לאגן (Loch Laggan) שבמערב סקוטלנד. מפי רופאם נודע להם כי בנו בילה קיץ שמשי בטירת בלמורל שבמזרח סקוטלנד. באוקטובר נפטר הדייר שהחזיק בטירה ואלברט החל במשא ומתן כדי לשכור את הטירה. במאי שלאחר מכן שכר אלברט את הטירה ובספטמבר 1848 הגיעה המשפחה המלכותית למקום בפעם הראשונה כדי להתענג על הפרטיות שהיא הקנתה.

אביב העמים התחולל באותה שנה כתוצאה ממשבר כלכלי נרחב באירופה. באותו זמן התלוננו ויקטוריה ואלברט על מדיניות החוץ העצמאית של הלורד פלמרסטון, שלדעתם ערערה את היציבות ביבשת עוד יותר. אלברט היה מודאג בקשר לגורלם של בני משפחתו מבתי המלוכה של אירופה שחלק מהם אף הודחו. בבריטניה התקיימו במקביל כמה הפגנות אך לא היו פעולות מהפכניות ואלברט זכה לאהדת הציבור כאשר הביע עמדות פטרנליסטיות ופילנתרופיות. בנאום שנשא בפני החברה לשיפור תנאי העבודה של מעמד הפועלים, שעמד בראשה, הוא הביע את אהדתו ואת דאגתו למעמדות שנושאים בנטל העמל העיקרי של החברה וזוכים לחלק קטן מההנאות העולם. לדעתו הייתה זו חובתם של המעמדות שבורכו בעושר ובחינוך נאות לסייע לאלה שגורלם שפר עליהם פחות.

כאדם בעל דעות ליברליות, הוביל אלברט לא רק שינויים בחינוך האוניברסיטאי, ברווחה, בניהול הכספי של הארמון ובמאבק בעבדות. הוא גילה גם עניין רב בקידום המדע והתעשייה. התערוכה הגדולה של 1851 באה לעולם על בסיס התערוכות השנתיות של החברה המלכותית לאומנויות (Royal Society of Arts) שאלברט היה נשיאה מאז 1843 וקידם אותה רבות. אלברט עמד בראש הוועדה המלכותית שארגנה את התערוכה וניהל לטובתה מאבקים ציבוריים רבים. לעצם קיומה של התערוכה היו מתנגדים רבים ואלברט סבר שהתערוכה תהיה הזדמנות פז לחשוף את התפתחותה התעשייתית המואצת של בריטניה כלפי מדינות העולם.

ב-1 במאי פתחה המלכה באופן רשמי את התערוכה במבנה זכוכית מיוחד שנקרא ארמון הבדולח. התערוכה הצליחה מעל ומעבר למצופה ורווחיה שעמדו על 180,000 ליש"ט שימשו לרכישת אדמות בדרום קנזינגטון שעליהן נבנו מאוחר יותר מוסדות חינוך ותרבות, כולל מה שנקרא מאוחר יותר מוזיאון ויקטוריה ואלברט. הציניקנים כינו את האזור "אלברטפוליס".

חיים ציבוריים וחיי משפחה

ב-1852 מונה אלברט לכמה מהמשרות שהתפנו כתוצאה ממותו של ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון, כולל ניהולו של בית טריניטי ומינוי כקולונל של משמר הגרנדירים. כשולינגטון מחוץ לתמונה, היה יכול כעת אלברט להוביל מהלך של מודרניזציה של הצבא שכבר היה מיושן. ביודעו שהצבא לא מוכן למלחמה, תמך אלברט בפתרון דיפלומטי לסכסוך בין האימפריה הרוסית לבין האימפריה העות'מאנית. פלמרסטון היה תוקפני יותר והעדיף מדיניות שתמנע את התרחבותה של רוסיה. בדצמבר 1853 הוא הוצא מהממשלה, אך באותו זמן תקף הצי הרוסי הקיסרי את הצי העות'מאני בקרב סינופ. העיתונות הלונדונית תיארה את ההתקפה כטבח נפשע והפופולריות של פלמרסטון נסקה מחדש בעוד שהאהדה הציבורית כלפי אלברט נחלשה. תוך שבועיים מונה פלמרסטון מחדש כשר החוץ. כשהמשיך הזעם הציבורי כלפי הפעולה הרוסית, נפוצו שמועות שווא שאלברט נעצר בעוון בגידה ושהוא מוחזק כאסיר במצודת לונדון. במרץ 1854 היו בריטניה ורוסיה כבר מסובכות במלחמת קרים. אלברט הגה תוכנית למצור על סבסטופול ולהטלת סגר כלכלי על רוסיה. האופטימיות הבריטית המוקדמת נעלמה עד מהרה כאשר העיתונות דיווחה שהכוחות הבריטים לוקים ברמת הצטיידותם ושהפיקוד שלהם מנוהל על ידי גנרלים זקנים הנוקטים בטקטיקות ובאסטרטגיות שעבר זמנם. העימות החל להתמשך כאשר התברר שרמת המוכנות של הרוסים גרועה לא פחות מזו של יריביהם. בשלב זה התפטר ראש הממשלה הלורד אברדין והוחלף על ידי פלמרסטון. משא ומתן מדיני שם לבסוף קץ למלחמה ונחתם חוזה פריז. במהלך המלחמה הסדיר אלברט את נישואיה של בתו בת ה-14 ויקטוריה לנסיך פרידריך מגרמניה, אם כי מימושם של הנישואין נדחו לאחר שוויקטוריה הגיעה לגיל 17. אלברט קיווה שלבתו ולחתנו תהיה השפעה ליברלית על המדינה הפרוסית המתפתחת.

אלברט היה מעורב בקידומם של מוסדות חינוכיים רבים. ידועים נאומים רבים שהוא נשא בזכות קידום החינוך והטכנולוגיה והוא הוזמן לנאום בכינוסים מדעיים רבים. גישתו זו זכתה להתנגדות מצדה של הכנסייה. הצעתו להעניק תואר אצולה לצ'ארלס דרווין, לאחר פרסום ספרו מוצא המינים, נדחתה.

אלברט המשיך להתמסר לחינוך ילדיו ולניהול משק הבית המלכותי. האומנת של ילדיו, לידי שרה ליטלטון (Sarah Lyttelton), ראתה בו אדם חביב וסובלני והוא נהג להצטרף למשחקיהם של ילדיו. הוא היה להוט להסדיר את נישואיה של בתו לנסיך פרוסיה ב-1858 והתאכזב קשות כאשר בנו הבכור, אדוארד, הנסיך מוויילס, לא שיתף פעולה עם התוכנית החינוכית האינטנסיבית שהוא תכנן עבורו. כשהיה בן שבע, היה אמור הנסיך להשלים שש שעות לימודים מדי יום, כולל שעת לימוד גרמנית ושעת לימוד צרפתית. כאשר נכשל הנסיך בלימודיו, הלקה אותו אביו. ענישה גופנית הייתה מקובלת באותם ימים ולא נחשבה לקשוחה יתר על המידה. הביוגרף של אלברט רוברט פולפורד (Roger Fulford), כתב כי היחסים בין בני המשפחה המלכותית היו "ידידותיים, מלאי חיבה ונורמליים... אין כל עדות שתתמוך בדעה כי מערכות היחסים בין אלברט לבין בנו הבכור היו משהו אחר מאשר יחסי חיבה עמוקים". הביוגרף של אדוארד, פיליפ מגנוס (Philip Magnus-Allcroft), ציין שאלברט "ניסה להתייחס לילדיו כאל שווים והם היו מסוגלים לחדור מעבר למעטה הקשיחות שלו מכיוון שהם הבינו שלא רק שהוא אהב אותם, אלא שהוא גם נהנה מחברתם ונזקק לה".

מחלתו ומותו

באוגוסט 1859 לקה אלברט בהתכווצויות קשות בבטנו. במהלך נסיעה לקובורג בסתיו 1860 הוא נהג לבדו בכרכרה רתומה לארבעה סוסים שנבלמה בפתאומיות. כאשר הסוסים המשיכו לדהור לכיוונה של עגלה שעמדה על מפגש מסילת ברזל, קפץ אלברט מהכרכרה כדי להציל את חייו. אחד מהסוסים נהרג בהתנגשות ואלברט הזדעזע קשות. אף על פי שהפגיעה הגופנית היחידה שלקה בה הסתכמה בחתכים ובחבורות בלבד, הוא ציין באוזני אחיו ובאוזני בתו הבכורה שהוא הרגיש שחייו עומדים מנגד.

ב-1861 מתה אמה של ויקטוריה, שהייתה גם דודתו של אלברט והמלכה שקעה בצער. אלברט לקח על עצמו את רוב תפקידיה של אשתו, אף על פי שבעצמו סבל ממחושים בבטנו. האירוע הציבורי האחרון שאלברט עמד בראשו היה טקס הפתיחה של הגנים המלכותיים ב-5 ביוני 1861. באוגוסט ביקרו ויקטוריה ואלברט בבסיס צבאי באירלנד בו עשה נסיך ויילס את שירותו הצבאי. באותה תקופה חבריו לשירות של אדוארד הכירו לו את השחקנית האירית נלי קליפדן (Nellie Clifden).

בנובמבר שבו ויקטוריה ואלברט לטירת וינדזור והנסיך שב ללימודיו בקיימברידג'. באותו חודש מתו שניים מבני דודיו של אלברט מטיפואיד, פדרו החמישי, מלך פורטוגל, ואחיו הצעיר פרננדו. תוך כדי הגעתן של החדשות הללו, נודע לאלברט על הרומן של בנו עם נלי קליפדן. אלברט וויקטוריה היו מזועזעים מהמחשבה על המעשה חסר התבונה של בנם, וחששו מפני מעשה סחיטה, משערורייה או מהריון בלתי רצוי. אף על פי שבריאותו של אלברט הייתה רופפת, הוא נסע לקיימברידג' ב-25 בנובמבר כדי לפגוש את אדוארד ולדון עמו על הרומן שניהל. בשבועות האחרונים לחייו סבל אלברט מכאבים בגבו וברגליו.

כשפרצה פרשת טרנט (Trent Affair), תקרית שבה הורדו נציגים של הקונפדרציה מספינה בריטית על ידי כוחות של צבא ארצות הברית במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית וכמעט וגרמה למלחמה בין בריטניה לבין ארצות הברית, היה אלברט חולה מאוד, אך היה מעורב במאמצים לרכך את התגובה הדיפלומטית הבריטית. ב-9 בדצמבר אבחן אחד מרופאיו ויליאם ג'נר (William Jenner) שהוא לקה בטיפואיד. אלברט מת ב-14 בדצמבר 1861 בטירת וינדזור בנוכחות המלכה וחמישה מילדיהם. סיבת המוות כפי שנקבעה סמוך למותו הייתה מחלת הטיפואיד, אך מחקרים מודרניים מציינים כי אלברט היה חולה כבר לפחות שנתיים לפני מותו, מה שמרמז שסיבת המוות שלו הייתה מחלה כרונית כמו מחלת קרוהן, אי-ספיקת כליות או סרטן.

מורשתו

המלכה שקעה באבל עמוק ויחסו הפושר של הציבור כלפי אלברט פינה את מקומו לסימפתיה. ויקטוריה לבשה שחורים עד יומה האחרון וחדריו של אלברט בכל הבתים של המשפחה נשארו באותו מצב כל השנים, כולל מים חמים שהובאו אליהם מדי בוקר ומגבות ומצעים שהוחלפו בהם מדי יום. מנהגי אבל כאלה לא היו נהוגים בחברה הגבוהה של אותם ימים. המלכה נמנעה מלקחת חלק בחיים הציבוריים והתבודדותה פגמה בהישגיו של בעלה המנוח שניסה לגרום למוסד המשפחה המלכותית לתת דוגמה לאומית מבחינה מוסרית, אם לא פוליטית. לזכותו של אלברט נזקפת הגישה שהמשפחה המלכותית צריכה להישאר מחוץ לעולם הפוליטיקה.

אלברט נקבר באופן זמני בקפלת סנט ג'ורג' שבטירת וינדזור, עד אשר נטמן במלאת שנה למותו במאוזוליאום שהוקם בפרוגמור (Frogmore) הסמוכה ושבנייתו הושלמה רק ב-1871. ארון הקבורה, שבסופו של דבר נטמנו בו אלברט וויקטוריה, עוצב מגוש הגרניט הגדול ביותר שנחצב אי פעם בבריטניה.

הנצחה

למרות בקשתו של אלברט שלא יפוסלו פסלים בדמותו, הוקמו אנדרטאות רבות לזכרו בבריטניה וברחבי האימפריה הבריטית. אתרי ההנצחה הידועים ביותר הם אלברט הול, מגדל השעון לזכר הנסיך אלברט ואנדרטת אלברט שבלונדון.

שמו של אלברט הונצח במקומות שונים ובגופים שונים ברחבי האימפריה. החל מאגם אלברט שבאפריקה ועיר הנסיך אלברט שבססקצ'ואן שבקנדה, המשך במדליה על שמו שמוענקת על ידי החברה המלכותית לאומנויות ועד לארבע רגימנטים בצבא הבריטי שנקראים על שמו.

תאריו

26 באוגוסט 1819 - 12 בנובמבר 1826: הוד מעלתו הנסיך אלברט מסקסה-קובורג-זאפלד, דוכס סקסוניה
12 בנובמבר 1826 - 6 בפברואר 1840: הוד מעלתו הנסיך אלברט מסקסה-קובורג-גותה, דוכס סקסוניה
6 בפברואר 1840 - 25 ביוני 1857: הוד מעלתו המלכותית, הנסיך אלברט מסקסה-קוברג-גותה, דוכס סקסוניה
25 ביוני 1857 - 14 בדצמבר 1861: הוד מעלתו המלכותית, בן הזוג הנסיך.