גדליה אלון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גדליה אלון
לידה 4 בפברואר 1901
ט"ו בשבט תרס"א
קוברין, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 17 במרץ 1950 (בגיל 49)
כ"ח באדר תש"י
ירושלים, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה גדליהו רוֹגוֹזניצקי עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי היסטוריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות סנהדריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
תלמידי דוקטורט שמואל ספראי עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה חתן פרס ישראל במדעי היהדות לשנת תשי"ג (3 שנים לאחר פטירתו)
תרומות עיקריות
חקר תולדות ארץ ישראל
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

גדליה אלון (רוֹגוֹזניצקי) (4 בפברואר 1901[1] – 17 במרץ 1950) היה היסטוריון ישראלי, חתן פרס ישראל במדעי היהדות לשנת תשי"ג (1953) לאחר מותו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשנת 1901 בשם גדליהו רוֹגוֹזניצקי בעיירה קוברין שבפלך גרודנה של האימפריה הרוסית, בתחום המושב היהודי (כיום בבלארוס). אביו, נחמן, היה למדן ובעל מלאכה. אלון למד ב"חדר" וב"ישיבה קטנה" שנוסדה אז בקוברין. בשנת 1913, בגיל 12, החל ללמוד בישיבת סלבודקה, אחת מהישיבות היוקרתיות ביותר בליטא, שם יצא שמו למרחוק כעילוי. בזמן מלחמת העולם הראשונה נע ונד אלון עם ישיבתו. ב-1917 שב לעיר מולדתו.

לאחר הצהרת בלפור נהפך אלון לפעיל ציוני ויסד בקוברין בית ספר עברי, הנושא אופי דתי לאומי. בשנת 1922 סיים את חוק לימודיו בבית ספר תיכון יידי בווינה. ב-1924 נסע לברלין, שם למד שנה אחת באוניברסיטת ברלין ובבית המדרש לרבנים בברלין של הרב עזריאל הילדסהיימר. עלה לארץ ישראל ב-1925, החל ללמוד באוניברסיטה העברית ובשנת 1931 היה בין הראשונים לקבל תואר מוסמך אוניברסיטה ממנה[2]. אלון החל ללמד באוניברסיטה תלמוד והיסטוריה של תקופת המשנה והתלמוד. בכל תקופת הוראתו באוניברסיטה לימד כמורה מן החוץ ללא קביעות, באמצעות קרן מחקר שהתחדשה משנה לשנה.

אלון היה חבר בהגנה וב-1936 שימש כמפקד פלוגה. למרות גילו המבוגר, נטל חלק גם במלחמת העצמאות בהגנה על הר הצופים, אבו תור ותלפיות[3].

נפטר מהתקף לב בכ"ח באדר תש"י בירושלים[4].

בתשי"ג (1953), שלוש שנים לאחר פטירתו, חולק לראשונה פרס ישראל, ואלון היה חתן פרס ישראל במדעי היהדות על ספרו (שראה אור לאחר מותו) "תולדות היהודים בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד"[5].

לאלון שלושה ילדים: נועה דותן, אלעאי אלון, פרופסור לאסלאם בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, ונחי אלון, פסיכולוג.

על שמו רחוב במושבה הגרמנית בירושלים. בשנת 1970 הופק ספר זיכרון לכבודו הכולל מאמרים של תלמידיו וממשיכי דרכו[6].

אוסף על שמו שמור בספרייה הלאומית[7].

רחוב גדליהו אלון בירושלים

פועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלון חקר את תולדות ארץ ישראל בתקופה שתחילתה באלכסנדר מוקדון וסיומה בכיבוש הערבי של ארץ ישראל, תקופה שעמדה בסימן מאבקו של עם ישראל עם הפוליטיקה והתרבות היוונית והרומית מחד, ופרס הפרתית והסאסאנים מאידך. אלון שלט במדעי היהדות, ופרט לכך שלט גם בכל ענפי המדעים הקלאסיים, ובהם: פפירולוגיה הלניסטית, אפיגרפיה יוונית ורומית, המשפט הרומי, ספרות והיסטוריה של יוון ורומי מהומרוס ועד יוסטיניאנוס, והספרות הנוצרית מכתבי הברית החדשה ועד אחרוני אבות הכנסייה.

אלון השתמש בשיטה הפילולוגית-היסטורית בניתוחם של המקורות היוונים והרומי, בשיטה זו השתמש גם בביאור המקורות התלמודיים. בין מוריו העריך ביותר את אברהם ביכלר, ובסופו של דבר עלה על רבו. אלון התוודה בקרב חבריו כי הוא שואף לפרוץ דרך בחקר התלמוד, כפי שעשה תאודור מומזן בתחום ההיסטוריה הרומית. כפי שמומזן השתית את בניינו ההיסטורי על יסודות המשפט המדיני הרומי, כן שאף אלון לבנות את ההיסטוריה של תקופת התלמוד והמשנה על פי יסודותיה של ההלכה. כל הלכה נחקרה בנפרד, וביחד מרכיבות ההלכות השונות את הבניין ההיסטורי בכללותו. כל הלכה ואגדה נתפשו בתחילה כדבר קודש ופורשו באופן מסורתי ואז נקבעו בתוך המציאות ההיסטורית ופורשו לפיה. אלון קורא תיגר על ההפשטה של ההיסטוריה היהודית, ובא לבאר את מוצא פיהם ומעשיהם של פרושים וחכמים לפי תנאי הנסיבות בנות הזמן בו הם חיו, ולפי כוונות מאמרי ההלכה והאגדה.

בערוב ימיו הקדיש עצמו אלון לתולדות הסדרים המשפטיים, החברתיים והפוליטיים של ארץ ישראל היהודית בתקופת המשנה והתלמוד.

אלון האיר באור חדש את המדרג החברתי של המנהיגים הדתיים בישראל והתחקה אחר אופי מנהיגותם. לפי דעתו, התקיים בקרבם מנהל אוטונומי עד חורבן התרבות העברית העתיקה בארץ, מכאן שאין לראות בתקופה שאחרי חורבנו של הבית השני כתקופת הגלות, אלא המשך החיים העצמאיים בארץ בעלי נופך לאומי. הוא אף הראה כי חרף השוויון ששרר בעולם היהודי, הרי שחכמי ההלכה, שלהלכה היה אמור לחול עליה העיקרון הדתי של החירות והשוויון, הושפעו מהמבנה האוליגרכי החברתי של הקיסרות הרומית שסביבם והתפתח אצלם משטר מעמדי של מעבר בירושה מאב לבן, שהוא מסממני האצולה. סטגנציה מעמדית זו הייתה להם לרועץ והיא גם בין הגורמים שהביאו לחורבנו של העולם היווני-הרומי.

אלון היה חלוץ ומניח הייסוד למחקר המודרני של תקופת התנאים, ועבודתו עודנה נחשבת מאוד בתחום זה. אך לצד זאת, מקובל גם לראות בו כמי שקיבל כמעט ללא ביקורת את הגרסה של החכמים עצמם, כפי שהיא מופיעה בגמרא, כשהוא ממעט לעמתה עם מקורות אחרים או לנסות להפריכה. כך, למשל, תיאר אלון את יוחנן בן-זכאי ושותפיו ביבנה כהנהגה הבלעדית ביהודה מיד לאחר החורבן, דעה שאינה מקובלת בקרב ההיסטוריונים.[8]

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל מאמריו כונסו בארבעת הספרים הבאים, שיצאו לאור לאחר פטירתו על ידי ע"צ מלמד ושמואל ספראי[9], ולימים ראו אור בתרגום לאנגלית:

  • תולדות היהודים בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשי"ג-תשט"ז (2 כרכים)[10].
  • מחקרים בתולדות ישראל בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשי"ז-תשי"ח (2 כרכים)[11].
  • Gedalyahu Alon, Jews, Judaism, and the Classical World: Studies in Jewish History in the Times of the Second Temple and Talmud; translated from the Hebrew by Israel Abrahams, Jerusalem: Magnes Press, the Hebrew University, 1977. ("מחקרים בתולדות ישראל בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד")
  • Gedaliah Alon, The Jews in their Land in the Talmudic Age (70-640 C.E.); translated and edited by Gershon Levi, Jerusalem: Magnes Press, the Hebrew University, 1980-1984. (מהדורה נוספת: Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1989. ("תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד")

ביבליוגרפיה של כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמואל ספראי, 'ביבליוגרפיה של כתבי ג. אלון ז"ל', קריית ספר כו (תש"י), 313–314.
  • דוד תמר, 'השלמה לביבליוגרפיה של כתבי ג. אלון ז"ל', קריית ספר כז (תשי"א), 120.
  • 'ביבליוגראפיה של כתבי גדליה אלון', בתוך: ספר זיכרון לגדליהו אלון: מחקרים בתולדות ישראל ובלשון העברית (תש"ל), 292–294.

לזכרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אפרים אלימלך אורבך, 'היהודים בארצם בתקופת התנאים', בחינות 4 (תשי"ג), 72–61. נדפס שוב בתוך: מחקרים במדעי היהדות ב (תשנ"ח), 687–700. (ביקורת על "תולדות היהודים בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד")
  • זלמן דזימיטרובסקי, 'גדליה אלון ז"ל', קריית ספר כו (תש"י), 308–312.
  • יצחק בער, 'גדליה אלון ז"ל', ציון טו (תש"י), 156–159.
  • יצחק בער, 'גדליהו אלון', בתוך: ספר זיכרון לגדליהו אלון: מחקרים בתולדות ישראל ובלשון העברית (תש"ל), עמ' 3–6.
  • שמואל ספראי, 'גדליהו אלון: חוקר ומורה', מדעי היהדות 41 (תשס"ב), 73–71.
  • ישעיהו גפני, 'על גדליהו אלון ומקומו בהיסטוריוגרפיה התלמודית', מדעי היהדות 41 (תשס"ב), 75–83.
  • דורון מנדלס, "הרקע היווני-רומי ב"תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד" לגדליהו אלון', מדעי היהדות 41 (תשס"ב), 85–94.
  • בצלאל בר כוכבא, 'לכל אחד גדליהו אלון שלו', מדעי היהדות 41 (תשס"ב), 95–106.
  • אהרן אופנהיימר, 'גדליהו אלון במבחן היובל', ציון ס"ט, ד (תשס"ד), 459–486.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גדליה אלון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כך לפי החקוק על מצבתו: ט"ו בשבט תרס"א
  2. ^ מתן תעודות הגמר לגומרים הראשונים של האוניברסיטה העברית, הארץ, 26 בינואר 1932
  3. ^ גדליהו אלון, דבר, 17 במרץ 1950
  4. ^ דוד תמר, גדליה אלון ז"ל, הארץ, 15 במאי 1950
  5. ^ החלוקה הראשונה של "פרס ישראל", דבר, 21 באפריל 1953.
  6. ^ יעקב גורן, ספר זכרון לגדליה אלון - בימי בית־שני ואחריו, למרחב, 17 ביולי 1970
  7. ^ ארכיון גדליה אלון, בספרייה הלאומית
  8. ^ Seth Schwarz,‏ Imperialism and Jewish Society 200 B.C.E. to 640 C.E.‏,Princeton University Press,‏ עמ' 5-7, 111-112.
  9. ^ אברהם מאיר הברמן, ספרו השני של גדליה אלון ז"ל, הארץ, 18 בנובמבר 1955
    יוסף פרוינד, משנתו של גדליה אלון, למרחב, 13 ביוני 1958
    אברהם מאיר הברמן, מחקריו של גדליה אלון ז"ל, הארץ, 6 ביוני 1958
  10. ^ הספר באתר דעת: כרך א וכרך ב
  11. ^ הספר באתר דעת: כרך א, מאמרים מתוך כרך ב
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=גדליה_אלון&oldid=38334097"