הכוחות המזוינים של עיראק
 | |
 | |
| חיילים מצבא עיראק, 31 בינואר 2007 | |
| מדינה |
 עיראק |
|---|---|
| תקופת הפעילות |
1921–הווה (כ־103 שנים)  |
| זרועות בצבא |
חיל האוויר העיראקי |
| מנהיגות | |
| ראש הצבא | גנרל עותמן אל ע'נימי |
| שר ההגנה | נאהיה אל שימרי |
| כוח אדם | |
| גיל הגיוס | 18–55 |
| כוחות פעילים | 64,000 |
| תקציב | |
| תקציב שנתי | 7.13 מיליארד דולר (2015) |
| אחוזי תמ"ג | 7.5% (2015) |
  | |
הכוחות של עיראק (בערבית: القوات المسلحة العراقية; תעתיק מדויק: אלקֻוַּאת אלמסלחת אלעִרַאקיה) מורכבים משלוש זרועות עיקריות - צבא היבשה העיראקי, חיל האוויר העיראקי וחיל הים העיראקי הקטן. עד מלחמת המפרץ נחשבו הכוחות של עיראק לאחד מהכוחות הגדולים והחזקים במזרח התיכון. כיום, עיראק עסוקה בשיקום צבאה והשליטה בשטחה מתחלקת בין הכוחות העיראקיים לכוחות של ארצות הברית ובעלי בריתה. הכוחות העיראקיים הוקמו ב-6 בינואר 1921.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]טרום מלחמות המפרץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתום מלחמת העולם הראשונה וסיום המנדט הבריטי בעיראק, נוסד הצבא העיראקי (1921). המערכות הראשונות בהן השתתפו הכוחות העיראקיים היו במהלך המלחמה האנגלו-עיראקית במהלכה נלחמו כוחות עיראקיים פרו-נאצים בבריטים ומלחמת 1948 במהלכה השתתפו כוחות עיראקיים לצד הכוחות הערבים במלחמה על השליטה בארץ ישראל.
במהלך שנות ה-60 דיכא צבא עיראק מרידות של הכורדים בצפון המדינה והחל גם להתערב בפוליטיקה המקומית. מעורבות זו הובילה לבסוף להפיכה (מהפכת ה-14 ביולי) בהנהגתו של עבד אל-כרים קאסם. תביעתה של עיראק על ריבונות באזור הגבול עם כווית הביאה במהלך שנות ה-60 להצבתו של כוח בריטי בכווית אך עיראק נמנעה מלתקוף את כווית עד תחילת שנות ה-90. במאי 1967 לקראת פרוץ מלחמת ששת הימים נשלח לירדן חיל משלוח גדול בסדר גודל דיוויזיוני במטרה לסייע לצבא ירדן במלחמה הצפויה כנגד ישראל. חיל המשלוח התמקם בגדה המערבית אך נסוג לצד המזרחי של נהר הירדן לנוכח התקדמות כוחות צה"ל ולא השתתף במלחמה. באוקטובר 1973 מיד לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים שלח נשיא עיראק חיל משלוח גדול בסדר גודל של מעל שתי דוויזיות במטרה לסייע לצבא סוריה במלחמה. הכוחות נעו אל חזית רמת הגולן ותקפו את כוחות צה"ל שהתבססו במובלעת שנכבשה על ידי ישראל ברמת הגולן. הצטרפותם של כוחות הסיוע העיראקיים הביא לשינוי בסדרי הכוחות בחזית ובבלימת תנופת הכיבוש של השריון הישראלי. בחלק מהקרבות ספג הצבא העיראקי אבדות כבדות.
עלייתו של סדאם חוסיין הביאה להתעצמותו של הצבא העיראקי ותחת שלטונו של סדאם חוסיין, הפך הצבא העיראקי לאחד הגדולים בעולם. ב-1980 הוביל סדאם את עיראק למלחמת איראן–עיראק שנמשכה עד 1988 וגבתה קורבנות רבים משני הצדדים ולפגיעה קשה בכלכלת שתי המדינות. במהלך המלחמה, הגיע גודל הצבא העיראקי לחצי מיליון חיילים, פי שניים מגודלו בתחילת המלחמה. למרות התוצאות הקשות של המלחמה, הצבא העיראקי המשיך בגדילתו וערב מלחמת המפרץ נאמד כוחו בכמיליון חיילים, 650 מטוסי קרב וקרוב ל-2,000 טנקים. בסיום המלחמה פרץ מרד שיעי בדרום המדינה שדוכא באגרסיביות. על הכוחות העיראקים הוטלו מגבלות קשות ונאסר על חיל האוויר העיראקי לטוס מעל אזורים נרחבים משטחה של עיראק, זאת במטרה לספק הגנה לשיעים ולכורדים ולעודד את מרידתם כנגד סדאם חוסיין.
ב-2003 פלשה ארצות הברית לעיראק (מלחמת עיראק) בטענה הראשונית שעיראק שיתפה פעולה עם אל-קאעידה בהתקפה על מגדלי התאומים (פיגועי 11 בספטמבר) ולאחר מכן בטענה על פיתוח נשק להשמדה המונית בעיראק. הכוח העיראקי שמנה אז כ-375,000 חיילים ניגף בקלות והמלחמה הסתיימה בנפילת משטרו של סדאם חוסיין.
לאחר משטר סדאם
[עריכת קוד מקור | עריכה]כיבוש עיראק והדחתו של סדאם חוסיין היוו מכה קשה לכוחות המזוינים העיראקים. הצבא פוזר, חייליו וקציניו פוטרו ומשרד הביטחון פורק. במקום הצבא שפורק על ידי הכוח הכובש, החלה ארצות הברית לשקוד על בנייתו של צבא עיראקי חדש. תחילה בגודל של כ-40,000 חיילים. עם הזמן גדל הצבא ובשנת 2011 הגיע ליותר מ-700,000 חיילים בצבא היבשה לבדו.
עם הקמתו, היה הצבא החדש מסורס מעיקר כוחו, הסתמך בעיקר על כוחות יבשתיים (המצב לא השתנה עד היום וטרם הוקמו חילות אוויר וים חזקים) וסירב לקחת חלק במאבק נגד המורדים. לאחר חבלי לידה שנמשכו שנים אחדות ובמהלכן גדל הצבא מאוד, קיבל הצבא העיראקי בשנת 2006 תחת אחריותו את מחוז אל-מות'נא בדרום מערב המדינה.
תהליך התעצמותו של הצבא העיראקי נמשך ללא לאות ובשנת 2008 השתתף באופן עצמאי, ללא סיוע קרקעי של ארצות הברית, שהסתפקה בסיוע אווירי בלבד בקרב בצרה.
תהליך העברת האחריות הביטחונית נמשך באופן הדרגתי עד אשר ב-1 בינואר 2009 קיבל הצבא העיראקי תחת שליטתו את חמשת המחוזות האחרונים שבהם הוצבו עדיין כוחות אמריקניים. תהליך העברת שליטה זה התאפשר לאור דיכוי מרבית ההתנגדות המזוינת למצב החדש על ידי המורדים. במאי 2011 הודיע נשיא ארצות הברית, ברק אובמה על יציאת הכוחות הקרקעיים האמריקניים מעיראק. בשטחה של עיראק נותרו רק יחידות שמאמנות את הצבא העיראקי[1].
למרות העברת השליטה, חיל הים העיראקי נותר קטן מאוד בהיקפו וכולל רק 5,000 מלחים וחובלים. חיל הים נמצא בפיתוח מואץ וצפוי לגדול בצורה משמעותית כדי להגן על האינטרסים העיראקיים במפרץ הפרסי. גם חיל האוויר העיראקי הוא קטן יחסית ומרבית כלי הטיס שלו הם מסוקי ומטוסי תובלה. לרשותו מעט מטוסי אימון וכמות קטנה של מטוסי קרב מודרניים. גם חיל האוויר צפוי לגדול מאוד ולכלול מאות כלי טיס מודרניים מהדגמים המתקדמים ביותר.
עליית ארגון המדינה האסלאמית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 2014 הובס צבא עיראק על ידי ארגון המדינה האסלאמית שכבש את הערים פלוג'ה ומוסול ושטח נרחב שבו בארות נפט ובסיסי חי"ר של צבא עיראק. במרץ 2015 יצא צבא העיראקי למבצעים בניסיון להדוף את כוחות המדינה האסלאמית מהשטחים שנכבשו וזאת בנשק שנשלח מרוסיה ואיראן. מאז נחל ארגון המדינה האסלאמית הפסדים כאשר צבא עיראק בסיוע אווירי מארצות הברית, הצליחו להדוף את כוחותיו מהערים רמאדי ופלוג'ה[2].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פסח מלובני, מלחמות בבל החדשה - עלייתו ונפילתו של הצבא העיראקי, הוצאת משרד הביטחון, 2010
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עתניאל מרגלית, לתכונותיהם הצבאיות של אוכלוסי עירק, מערכות 2, נובמבר 1939
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ynet, אובמה הודיע על נסיגה מוחלטת מעיראק עד סוף השנה, באתר כלכליסט, 21 באוקטובר 2011
- ^ [1]
| כוחות צבאיים בעולם הערבי | ||
|---|---|---|
| מדינות ריבוניות |  אלג'יריה •  בחריין •  קומורו •  ג'יבוטי •  מצרים • עיראק •  ירדן •  כווית •  לבנון •  לוב •  מאוריטניה •  מרוקו •  עומאן •  קטר •  ערב הסעודית •  סומליה •  סודאן •  סוריה •  תוניסיה •  איחוד האמירויות הערביות •  תימן •  צ'אד
| |
| מדינות עם הכרה מוגבלת |  הרשות הפלסטינית •  הרפובליקה הדמוקרטית הערבית הסהראווית •  סומלילנד
| |
| כוחות מזוינים אזוריים אוטונומיים | פשמרגה | |
| שחקנים משמעותיים אחרים |  המדינה האסלאמית •  חמאס •  חזבאללה •  חות'ים • היחידות להגנת העם
| |