ויליאם אדוארד סיימון

ויליאם אדוארד סיימון
William Edward Simon
	ויליאם אדוארד סיימון
לידה	27 בנובמבר 1927; פטרסון, ניו ג'רזי, ארצות הברית
פטירה	3 ביוני 2000 (בגיל 72); סנטה ברברה, קליפורניה, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	פארק הזיכרון לאורל גרוב, טוטווה, ניו ג'רזי, ארצות הברית
השכלה	קולג' לפאייט; אקדמיית ניוארק; אקדמיית בלייר ;
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
	9 במאי 1974 – 20 בינואר 1977; (שנתיים)
תחת נשיאי ארצות הברית	ריצ'רד ניקסון ; ג'רלד פורד
	→ ג'ורג' שולץ ורנר מייקל בלומנטל ←
	1981–1985; (כ־4 שנים)
	→ רוברט קיין ג'ון ב. קלי הבן ←
פרסים והוקרה
	מסדר הנילוס
חתימה

ויליאם אדוארד סיימון (באנגלית: William Edward Simon;‏ 27 בנובמבר 1927 – 3 ביוני 2000) היה איש עסקים, פוליטיקאי ונדבן אמריקאי, שכיהן כמזכיר האוצר של ארצות הברית ממאי 1974 ועד ינואר 1977, בתקופת כהונותיהם של הנשיאים ריצ'רד ניקסון וג'רלד פורד. סיימון ראה את עצמו כתומך אדוק של האסכולה הקפיטליסטית לסה פר. בספרו "זמן לומר את האמת" הוא כתב, "ישנה מערכת חברתית אחת שמשקפת את ריבונות היחיד: שוק חופשי, או המערכת הקפיטליסטית".^[1]

ראשית חייו

ויליאם סיימון נולד בפטרסון, ניו ג'רזי לאלינור (לבית קירנס) וצ'ארלס סיימון הבן, מנהל בחברת ביטוח.^[2] הוא למד באקדמיית בלייר ובאקדמיית לה פאייט, שם הוא התמקד בעיקר בפעילות ספורטיבית יותר מאשר בעיסוקים לימודיים.^[3] לאחר שירות בחיל הרגלים של צבא ארצות הברית, הוא קיבל ב-1952 תואר ראשון מקולג' לה פאייט שבאיסטון, פנסילבניה. בלה פאייט הוא היה חבר באחוות "דלתא-קאפא-אפסילון". לימים, בשנים 1972–1973, הוא שימש כחבר חבר הנאמנים של המוסד.

הוא החל את הקריירה שלו ב-1952 בבנק ההשקעות Union Securities. הוא היה סגן נשיא חברת Weeden & Co. לפני שהיה לשותף בכיר האחראי על המחלקות לקשרי ממשל של בנק ההשקעות Salomon Brothers, שם הוא היה חבר בוועד המנהל של החברה.

בממשל הפדרלי

בינואר 1973 מונה סיימון כסגן מזכיר האוצר. בתפקידו זה הוא פיקח על התוכנית של ממשל ניקסון לארגון מחדש של המוסדות הפיננסיים של ארצות הברית. הוא גם שימש כמנהל הראשון של משרד האנרגיה הפדרלי. החל מדצמבר 1973 הוא הקים וניהל בו-זמנית את "מנהל האנרגיה הפדרלי" (Federal Energy Administration) בשיאו של משבר האנרגיה העולמי. בתוקף זה הוא נודע בכינוי "צאר האנרגיה" (Energy Czar).^[4] כינויו זה ייצג את תחייתו של המונח "צאר" בפוליטיקה האמריקאית. סיימון גם ישב בראש ועדת הנשיא למדיניות הנפט והיה פעיל בתיקונה של תוכנית יבוא החובה של הנפט באפריל 1973. סיימון היה חבר במועצת הנשיא למשאבי אנרגיה והמשיך להחזיק באחריות מרכזית לתיאום מדיניות האנרגיה הלאומית והבינלאומית.

מזכיר האוצר

במאי 1974 מונה סיימון על ידי הנשיא ריצ'רד ניקסון כמזכיר האוצר של ארצות הברית במקומו של ג'ורג' שולץ שהתפטר. באוגוסט אותה שנה התפטר ניקסון וסיימון התבקש על ידי הנשיא ג'רלד פורד להמשיך בתפקידו. זמן קצר לאחר מכן מינה הנשיא פורד את סיימון גם כיושב ראש מועצת המדיניות הכלכלית וכדובר הראשי של הממשל בנושאים כלכליים.

באפריל 1975 מינה הנשיא פורד את סיימון כיושב ראש מועצת הסחר מזרח-מערב, שהוקמה אז על פי חוק הסחר (Trade Act of 1974).

כמזכיר האוצר תמך סיימון במדיניות שוק חופשי ודחה בבוז את צעדי המדיניות הממשלתית לסבסוד או לקניסה של עסקים. במילותיו שלו:

במהלך המאה האחרונה זיקתם של אנשי העסקים ליזמות חופשית הלכה ונחלשה באופן דרמטי כאשר הם גילו שהם יכולים לדרוש, ולקבל, הטבות מהמדינה... ראיתי בחוסר אמון כיצד אנשי העסקים פנו אל הממשלה עם כל משבר, מתחננים לנדבות או להגנה מפני תחרות שהפכה את המערכת הזו לכה יצרנית.

ב-1976 הוענק לסיימון אות מסדר הנילוס על ידי נשיא מצרים אנואר סאדאת. ב-1977 הוענק לו פרס אלכסנדר המילטון, אות הכבוד הגבוה ביותר של מחלקת האוצר. כהונתו של סיימון כמזכיר האוצר הסתיימה עם תום נשיאותו של ג'רלד פורד.

קריירה עסקית מאוחרת

בשנות ה-80 היה סיימון חלוץ הרכישה הממונפת. לאחר תום שירותו בממשל הפדרלי, הוא היה לסגן יושב הראש של בנק ההשקעות Blyth, Eastman Dillon במשך שלוש שנים. יחד עם שותפו ריי צ'מברס, יועץ מס במקצועו, הוא הקים את "תאגיד ההון וסריי" (Wesray Capital Corporation) (השם "וסרי" היה הלחם בסיסים של ראשי התיבות של שמו של סיימון ושמו הפרטי של צ'מברס). התאגיד היה חברת רכישה ממונפת שקנתה ומכרה, בין השאר, את חברת כרטיסי הברכה גיבסון, את חברת הזכוכית אנקור, ואת חברת המזרנים סימונס, כשהם השקיעו חלקים קטנים מהונם האישי ולקחו על עצמם חובות להשלמת הרכישות, ולאחר מכן מכרו את החברות, בשלמותן או טיפין טיפין, לאחר שביצעו בהן שינויים ש"לעיתים כללו קיצוצים בכוח האדם ואמצעים קצרי טווח אחרים לקיצוץ בהוצאות".^[5] ב-1982 השקיעה וסריי כמיליון דולר בהון עצמי (מתוכם 330,000 דולר של סיימון) ולוותה 79 מיליון דולר נוספים כדי לרכוש את חברת כרטיסי הברכה מסינסינטי גיבסון (Gibson Greetings) בסכום של 80 מיליון דולר. שנה וחצי לאחר מכן, הונפקה החבר לציבור בשווי של 290 מיליון דולר, ו-330,000 הדולרים שהשקיע סיימון היו שווים כעת 66 מיליון דולר.

ב-1984 הקים סיימון את חברת WSGP International, שהתמקדה בהשקעות במקרקעין ובשירות פיננסי לארגונים במערב ארצות הברית ובאזור האוקיינוס השקט. ב-1988, יחד עם בניו, ויליאם סיימון הבן, ופיטר סיימון, הוא הקים את "ויליאם א. סיימון ובניו", בנק מסחרי עולמי עם משרדים בניו ג'רזי, לוס אנג'לס והונג קונג. עד היום החברה מעורבת בפעילות קרן הון סיכון. ב-1990 הוא הקים יחד עם כמה שותפים את Catterton-Simon Partners, קרן השקעות פרטיות שהתמקדה במשקאות ובמוצרי צריכה אחרים, שכיום ידועה בשם L Catterton.

במקרה של חברת הזכוכית אנקור (Anchor Glass), הרוויח סיימון מיליוני דולרים, יותר באמצעות עסקאות עם החברה שבמסגרתן החברה חכרה את קרקעותיה, בנייניה וציודה מסיימון. חברת וסריי גם קיבלה עמלות בנקאיות על הטיפול ברכישה של חברת הזכוכית מידלנד בידי אנקור. אנקור גם רכשה שורה של סוגי ביטוחים שונים מחברה בבעלותו של סיימון. בהמשך נמכרה חברת אנקור לחברה מקסיקנית.^[5]

חברת המזרנים סימונס (Simmons Mattress Company), שהוקמה ב-1886, נרכשה על ידי וסריי ושותפים נוספים ב-1986 בסכום של 120 מיליון דולר וב-1989 נמכרה בסכום של 241 מיליון דולר.^[6]

בסוף שנות ה-80 העריך המגזין פורבס את הונו האישי של סיימון בכ-300 מיליון דולר.^[7]

במהלך הקריירה העסקית שלו שימש סיימון כחבר במועצות המנהלים של יותר משלושים חברות, כולל זירוקס, סיטיבנק, הליברטון, דרט וקרפט, ויונייטד טכנולוג'יס.

ב-2017 התמזגה חברת ויליאם א. סיימון ובניו עם חברת מאסי קוויק.^[8]

פעילות בוועד האולימפי

במשך שנים היה סיימון חבר פעיל בוועד האולימפי הלאומי של ארצות הברית. בשנים 1977–1981 הוא שימש כגזבר הוועד, ולאחר מכן ועד 1985 כנשיא הוועד, תקופה בה התקיימו אולימפיאדת לוס אנג'לס ואולימפיאדת החורף בסרייבו. בין השנים 1985–1997 הוא היה יושב הראש של הקרן האולימפית של ארצות הברית שהוקמה על בסיס הרווחים של אולימפיאדת לוס אנג'לס. ב-1991 הוא נכנס להיכל התהילה האולימפי של ארצות הברית. באוקטובר 1975 הוא זכה לכבוד בתחום הספורט כאשר הוא התכבד לזרוק את הגשת הפתיחה של וורלד סיריס בשמו של הנשיא פורד.

במהלך קריירת עסקנות הספורט שלו זכה סיימון לפרסים רבים, ביניהם נשיאת הלפיד האולימפי וחברות במסדר האולימפי. הוא שימש כמנהל וחבר הוועד של קרן ג'סי אוונס, של היכל התהילה של הכדורסל, של קרן הטניס הלאומית והיכל התהילה שלה, של קרן האיגרוף החובבני של ארצות הברית, של קרן הספורט לנשים ושל הוועדות המארגנות והמנהלות של מונדיאל 1994.

חיים אישיים

סיימון נישא לראשונה לקרול ג'יררד ב-1950. לזוג נולדו שני בנים וחמש בנות. קרול נפטרה ב-1995 וב-1996 נישא סיימון בשנית לטוניה אדמס דונלי.

הוא התגורר בהרדינג טאונשיפ שבניו ג'רזי. הסופר-יאכטה שהייתה בבעלותו, Itasca, הייתה הראשונה לעבור דרך המעבר הצפון-מערבי, ולאחר מכן הפליגה לאנטארקטיקה.^[9]

ויליאם אדוארד סיימון נפטר מסיבוכים של לייפת ריאתית ב-3 ביוני 2000 בסנטה ברברה, קליפורניה. הוא נטמן בפארק הזיכרון לאורל גרוב שבטוטווה שבניו ג'רזי. אחד מבניו, ויליאם "ביל" סיימון, היה מועמד לתפקיד מושל קליפורניה ב-2002. אחת מבנותיו מרי בת' סיימון, נישאה לדנה סטריפ, אחיה של השחקנית מריל סטריפ.

מורשתו והנצחתו

באקדמיה הצבאית של ארצות הברית קיים מרכז ויליאם א. סיימון לאתיקה מקצועית צבאית. באקדמיית חיל האוויר של ארצות הברית קיים מרכז ויליאם א. סיימון ללימודים אסטרטגיים.

ב-1976 הוענק לסיימון פרס הסנאטור ג'ון היינץ לשירות ציבורי משמעותי לפקיד ציבור נבחר או ממונה, פרס שמוענק מדי שנה על ידי קרן הפרסים על שם ג'פרסון.

ב-1978 ייסדו סיימון ואירווינג קריסטול את המכון לענייני חינוך, שכתוצאה ממיזוג עם מרכז מדיסון היה ב-1990 למרכז מדיסון לענייני חינוך (Madison Center for Educational Affairs).

סיימון שימש כנשיא קרן ג'ון מ. אולין (John M. Olin Foundation) וכנאמן בקרן ג'ון טמפלטון. הוא גם שימש כחבר בצוותי חשיבה רבים בארצות הברית, כולל קרן הריטייג' ומכון הובר. הוא הוציא לאור שני ספרים רבי מכר: "זמן לומר את האמת" (A Time for Truth, יצא לאור ב-1978) ו"זמן לפעול" (A Time for Action, יצא לאור ב-1980).

כאות הוקרה למנהיגותו העסקית, הפיננסית ובשירות הציבורי, שינה בית הספר לניהול של אוניברסיטת רוצ'סטר ב-1986, לבית הספר לניהול על שם סיימון. באותה שנה הוענק לסיימון פרס האקדמיה האמריקאית להישגים.^[10]

במאמר שפורסם בוושינגטון פוסט ב-26 באוקטובר 2007, נאמר שסיימון היה "האדריכל האגדי של התנועה השמרנית המודרנית" וש:

הוא היה גם נבזי, "סוחר באגרות חוב נבזי, מגעיל וקשוח שלא לקח מאזן מאף אחד", כפי שאמר ידידו הוותיק אד פיולנר, נשיא קרן הריטייג'. סיימון נהג להעיר את ילדיו בסופי השבוע בשפיכת דליים של מים קרים עליהם. ...סיימון יצא מתוך ההתנסות של פרשת ווטרגייט עם הגועל שהוא חש כלפי האופי המפלגתי והכספי של הפרשה. החוויה של התפטרותו של הנשיא ניקסון שיכנעה אותו... לא שהמפלגתיות היא בהכרח רעילה, אלא שמתנגדיו היו מפלגתיים יותר בהשוואה אליו.^[11]

מאז 2001 מוענק פרס ויליאם א. סיימון למנהיגות פילנתרופית לתורמים חיים בולטים, כולל ג'ון וולטון (אנ'), ג'ון טמפלטון ופיל אנשוץ (אנ').

ב-2004 הקדיש המכון ללימודים בין-מכללתיים (Intercollegiate Studies Institute) סכום של 40,000 דולר לפרס על שם סיימון. מדי שנה מוענק הפרס לבכירים בקולג'ים השואפים לחיות חיים המוקדשים לשירות האנושות.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ויליאם אדוארד סיימון בוויקישיתוף

ויליאם אדוארד סיימון באתר מחלקת האוצר של ארצות הברית (באנגלית)
ויליאם אדוארד סיימון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
Asen, Robert (2009). "Ideology, Materiality, and Counterpublicity: William E. Simon and the Rise of a Conservative Counterintelligentsia". Quarterly Journal of Speech. 95 (3): 263–288.

הערות שוליים

[1] Simon, William E. A Time for Truth (New York: McGraw-Hill, 1978), p. 221.

[2] William E. Simon – Biographical Sketch

[3] Simon, William E., American National Biography. Accessed September 14, 2018.

[4] Nixon's Decisive New Energy Czar. Time Magazine. December 10, 1973.

[ברלט-5] ¹ ² Donald L. Barlett, James B. Steele, America: what went wrong?, Andrews McMeel Publishing, 1992, pp. 16-17.

[6] Leo Kolivakis, Money Under the Mattress?, October 05, 2009.

[7] Forbes 400 List of Wealthiest Americans With PM-Forbes Richest, Bjt, AP NEWS, October 9, 1990.

[8] Talati, Sonia (May 30, 2017). "The Simon Family-Office Solution". Barron's.

[9] "Itasca yacht for sale". London: Boat International. Archived from the original on 27 December 2019.

[10] "Golden Plate Awardees of the American Academy of Achievement". www.achievement.org. American Academy of Achievement.

[11] "Giuliani's Policy Professor," Benjamin Wallace-Welles, Washington Post 26 Oct 2007

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]